שולחן ערוך אורח חיים תמז ב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין (ונותן טעם לפגם נמי שרי) (דברי עצמו אליבא דכולי עלמא):

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

(ה) אינו אוסר במשהו:    לפי שאין בו כרת, כ' בליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה אי בטיל בס' או אוסר במשהו ופשוט איהו מהא דאמר חיטי קורדנייתא דמדמי חמץ מו' שעו' ולמעלה שהוא דרבנן לחמץ נוקשה ודו"ק עכ"ל, כוונתו כי היכי דחמץ גמור בע"פ בטל בס' ה"ה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטיל בס' כיון דאין בו כרת ומכ"ש לפי מה שפסק בש"ע דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש רסי' תמ"ב א"כ בטל בס' ובכתבי מהר"י סי' קס"ד כ' וז"ל מה שהגיד לך שהתרתי חמץ נוקשה בנט"ל אפי' במקום שנוהגין בו איסור לא ידענא מהאי מלתא כלל אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירים בלא פלוג כמו גוף הגזירה דמשהו והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל דלא תלינן נט"ל בטעם משהו מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר עכ"ל ובסי' קפ"ז כת' א' מן הגאונים על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהם קארטין מנייר כפול ונדבק ע"י בצק בתוך הקדירה על האש וכתבת דיש ר"ל דחמץ נוקשה בטל בס', וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דעות מזה במרדכי דילן לית מזה רמיזא, אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי (כמ"ש סי' תמ"ב ס"ב) מ"מ אסור לאוכלו כמ"ש הרמב"ם על הטריקא אף על פי שאין אוכל אדם אסו' לאוכלו אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא וה"ה דנוקשה במשהו הוא דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיניה וא"כ לפ"ז חמץ גמור ונוקש' שוין כדמוכח בתו' ריש פסחים דדוקא לטעם האחרון הוצרכו לומר משום לא פלוג ע"ש ואף שרש"י פי' הטעם דהוי כרת ולא בדילי מ"מ משמע דטעמא דלא בדילי עיקר ול"ד לחמץ בע"פ דלא בדילי ואפ"ה בטל כיון דליכא כרת י"ל דחשיב קצת בדילי כיון שהוא זמן הביעור ועוד דהא חמץ ע"י תערובות אוסר במשהו כמ"ש סי' תס"ז סי"ג וה"ה נוקשה בעיני' ומאן דאייתי ראייה מבצק בשולי החבית (בסעיף ה') אינה ראייה דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרטי"ן שנתבשלו ע"י הבישול נתרכך החמץ שבהם ויהיב טעמא שבודאי ראוי למרח אותן, ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולא ידעתי למה החמיר כ"כ דהא הסמ"ק כ' וז"ל חמץ בע"פ מששה שעות ולמעלה בטל בס', ולפ"ז הא דמחמרי' בפסח משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי מיניה עכ"ל וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דנוקשה בטל בס' דהא עכ"פ אין בו כרת לכן נ"ל דמהרא"י ס"ל דנוקשה אסור מדאורייתא לכן צידד להחמיר אבל לפי מה דקי"ל דנוקשה דרבנן בטל בס', ומ"ש ראיה מחמץ ע"י תערובות אינו ראייה דהתם לעולם משהו איכא דמה לי אם נתערב תחלה באלף או אם נתערב במאה ואח"כ נתערב התערובות לכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד מאחר שמהרי"ל מיקל בהדיא ועמ"ש סס"ה:

(ו) ונותן טעם לפגם:    כ' בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר והמרדכי פ"ב כתב דחטים בבאר הוי נט"ל ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נט"ל בבור וכ' עוד דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק אם נ"ט לשבח או לפגם ומסתמא נ"ט לפגם וכו' ע"ש:

באר היטב

(ח) איסורין:    כיון שאין בו כרת. וכ' מהרי"ל ומה"ט חמץ נוקשה כמו קרטי"ן דאין בו כרת בטל בס' אפי' תוך פסח וכן הסכים המ"א להלכה ע"ש אבל הט"ז אוסר באכילה ומותר להשהותה אחר פסח עיין ס"ק י"ט בט"ז גבי קרטי"ן שנפל למאכל ע"ש ועיין יד אהרן.

(ט) לפגם:    היינו בערב פסח ואפילו בפחות מס'. כתב בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר. עיין ביורה דעה סימן שכ"ג לא משמע כן ודו"ק. גם הח"י חולק ג"כ בזה ע"ש.


משנה ברורה

(יד) שנתערב וכו' - ואם עירבו במזיד כגון שצריך הדבר לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון מורייס (פי' שומן דגים) שמשימין בו לחם וקלוי מע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם אסור וחייב לבערו מד"ס קודם הפסח ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח י"א שאסור בהנאה אא"כ מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו:

(טו) משש שעות ולמעלה וכו' - אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא על אכילתו וגם אסור בהנאה מן התורה מ"מ כיון דאין חיוב כרת על הזמן ההוא לא החמירו בו חכמים לאסור במשהו וכן בחומרא דנותן טעם לפגם. ולענין חמץ נוקשה תוך הפסח יש שמחמירין לאסרו במשהו אבל דעת המ"א ועוד הרבה אחרונים כיון דאין בו כרת לכו"ע ולדעת הרבה פוסקים אין בו רק איסור דרבנן בטל בששים אפילו תוך הפסח ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ודע דביו"ט האחרון אף שהוא ג"כ מדרבנן מ"מ כיון שנתקן משום ספיקא דיומא אסור באכילה ע"י תערובות משהו כמו בפסח כדמוכח לקמן בסי' תס"ז ס"י:

(טז) כשאר איסורין - וע"כ אם נתערב לח בלח מתבטל בששים ואם נתערב יבש ביבש מתבטל לחד בתרי אך צריך לאכלו קודם הפסח דבפסח חוזר וניעור כמבואר בהג"ה לקמן בס"ד:

(יז) אליבא דכו"ע - היינו אפילו לדעת המחמירין לקמן בס"י בהג"ה מ"מ בערב פסח בודאי אין להחמיר ואפילו בפחות מששים:

ביאור הלכה

(*) חמץ שנתערב וכו' כשאר איסורין:    מדסתם המחבר משמע דאפילו במינו נמי דינו הכי דסגי בששים ולא מקרי חמץ דבר שיש לו מתירין מטעם דלשנה הבאה חוזר ונאסר וכדעה הראשונה שהובא ביורה דעה ס"ס ק"ב בהג"ה עיי"ש וכן פסק בת"ח ובספר אפי רברבי ודלא כמ"ש הש"ך שם סקי"ג דהמחבר יהיה קאי רק אשאינו מינו [א"ר] וכן סתם הלבוש כאן ומ"א בסק"מ וכ"כ הגר"א ביורה דעה שם דהמחבר סתם כאן כדעה ראשונה שם דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין:

(*) ונותן טעם לפגם וכו':    וה"ה לענין ריחא לכו"ע לא חמיר בע"פ משאר איסורין [אחרונים]:

(*) נמי שרי:    כתב מגן אברהם בשם שיבולי לקט שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר עכ"ל והנה קיצר בלשון שב"ל ויש מקום לטעות ע"כ אעתיק את לשונו וז"ל באות רי"ז. שאור או חמץ שנפל בקדרה או שנתבשל עם בשר צלי מידע ידע ביה דנותן טעם לפגם הוא ומשהו [לשון שהיה] באותו מאכל ומותר ואע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחמץ בעיניה שראוי לחמע ואינו פגום דחזיא למילתיה הוא דאסר וכו' כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר עכ"ל ומשמע מלשונו דדקדק לכתוב בבישול עם בשר צלי אבל עם בשר מבושל לאו לפגם הוא [ודלא כדמשמע ממ"א שאין מחלק בזה] ואף אם נפל בתבשיל לאו בכל עיסה שנפל לתבשיל נאמר דלפגם הוא אלא בדבר שמחומץ הרבה שאין דרכו לתתו בתבשיל בזה אמרינן דמסתמא פוגם הוא [ובזה מיושב קושית הבה"ט מיורה דעה סימן שכ"ג דאיתא שם דאם נפל עיסת חלה לתבשיל אוסרת] ועיין בח"י שהשיג על המגן אברהם וא"ר מישבו דמסתמא ג"כ לפגם הוא ולפי מה שביארנו כונת השב"ל דלא בכל חמץ מיירי אלא באותו שמחומץ ביותר מתיישב קושית הח"י ואפשר דגם הוא מודה בזה לדינא. ולענין גרעיני תבואה שנמצא בבאר מים בפסח אי מקרי זה לפגם עיין במגן אברהם וא"ר ופמ"ג ויתבאר אי"ה לקמן בסימן תס"ז סי"ג. ולענין עיסת חמץ שנפלה לבאר עיין לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ד"ה אין מש"כ שם:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש