שולחן ערוך אורח חיים תמז א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה:

הגה: וצריך לשרוף הכל ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (מרדכי פרק קמא דפסחים ופסקי מהרא"י סימן קס"ד ותשובת מהר"י ברי"ן). מיהו כלים שנתבשל בהם מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה (דברי עצמו ותוספות פרק כל שעה):

ודין תערובתו כדין שאר תערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורים וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר:

הגה: ובדין ריחא מלתא לענין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילין יש מקילין במקום דהיה מותר בשאר איסורים (מרדכי פרק כל שעה) ויש מחמירין דמשהו מיהא איכא (הגהות סמ"ק ותוספות דע"ז). ודוקא במקום ששייך בו ריחא אלא דבשאר אסורים לאו מילתא היא כמו שיתבאר ביורה דעה סימן ק"ח בסייעתא דשמיא:

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

מדאוריית' הוי חמץ כשאר איסורים (עמ"ש רסי' תמ"ב) אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא ועמ"ש ס"ב ועיין ביורה דעה סי' קי"א ובש"ך שם:

(א) כלים שנתבשל כו':    ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח וכמ"ש רסי' תנ"א:

(ב) ואין שם דבר המפעפען:    משמע שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד שיש בה שומן אוסרת כולה אף על פי שהאיסור כחוש מ"מ ההיתר מפטם ליה כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ה לענין צלי וכן מצות המשוחי' בשומן ונגעה אחת מהן בחבירתה במקו' שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחבירת' כולה ומיהו אם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן כיון שאין האיסור שמן וכ"כ המ"ב גבי חטה שנמצאת בבשר מלוח להתיר שאר חתיכות מה"ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' כ"ח ע"ש וכ"מ בסי' תס"ו סט"ו דוקא ע"י היפוך השפוד יוצא הטעם מזו לזו משמע דאם לא הפכו השפוד אחר שבא החטה עליו שרי ולא חילק אם התרנגולת שמן ומבושל בלא רוטב ואפוי דינו כצלי ומיהו נראה לי דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א גבי מליחה בסי' תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועוד דהא הב"ח ורש"ל ומהרי"ל פסקו דחמץ במשהו בין במליחה בין בבישול ע"ש וא"כ די לנו להקל כמ"ש רמ"א במליחה ועיין סי' תס"א:

(ג) יש מקילין כו':    וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד ע"ש ומ"ש ר"ת דריח פת בפת אינו אוסר משמע דתבשיל אוסר אזיל לשיטתיה שפסק כרב ואנן קי"ל כלוי:

(ד) ודוק' במקום ששייך בו ריחא:    כגון שהתנור קטן וסתום והאיסור וההיתר מגולים תוך התנור כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ח ובש"ך שם וכ' רמ"א דבמקום הפסד יש להקל ונ"ל דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא דבסתום לגמרי אף בשאר איסורים כ' רמ"א דאין להקל אלא במקום הפסד ולכן בחמץ אף במקום הפסד אסור ועוד דהא התו' בע"א מחמירין אף בתנור גדול ופתוח ע"ש וגם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריח' מלת' היא לטעמיה משום דס"ל מין במינו במשהו ואנן קי"ל בס' משמע דפסח דהוי במשהו לכ"ע מלתא היא וגם הר"ן כ' דריח' משהו מיה' הוי ובזה נדחה ראיית מהרי"ל בתשו' ע"ש וא"כ אין לנו מי שיתיר דבמרדכי לא נמצא בפי' להתיר אלא להוכיח מדכ' המרדכי דקי"ל ריח' לאו מלת' היא ש"מ דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין בזה ועוד דבחושן משפט סי' כ"ה כתב הסמ"ע דבכ"מ פוסקים כרי"ף אם לא במקום שהתו' חולקים והכא שניהם שוין לאסור לכן עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי וקטן אפי' במקום הפסד ודי לנו להקל בפתוח קצת כי מי יבוא אחרי הכרעת רמ"א:

וכ"ז בצלי אבל בבישול כיון דבשאר איסורים שרי לכתחלה לבשל בתנור אחד א"כ ש"מ דלית בו ריח כלל א"כ בחמץ עכ"פ בדיעבד שרי ואף שרמ"א כ' דאם התנור סתום אף בבישול אסור אפי' בדיעבד הלא הוא בעצמו כתב בת"ח שבגמ' ובכל הפוסקים אית' להתיר בבישול אלא שמאחר שבאו"ה ומהרי"ו החמירו בחמין הטמונין לשבת אין להקל עכ"ל וכמדומה שלא היה באו"ה של רמ"א כמ"ש לפנינו וצ"ל דחמין חשוב כצלי ואפיה דבבישול קי"ל שמותר עכ"ל והאמת אתו דהא הרשב"א כתב הטעם שאין הבישול אוסר משום דאין לו ריח ועינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ולכן ס"ל למהרי"ו דאוסר וז"ל יש"ש פג"ה ואם התנור סתום והקדירה אינו מכוסה יפה שיש בה נקב שיכול לפטם ממנו ולחוץ אסור שקדירה טמונה שאין לה מקום לצאת הריח ידוע שהטמנה גורמת הפיטום ונאסרה אף בבישול עכ"ל אבל אם מבשלין בחול בשעה או בשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר כ"א בהטמנה של שבת ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה ואף שהב"י בסי' צ"ז חולק על הרשב"א ומביא ראיה מהגמ' שהטעם משום שהקדירה מפסקת ולכן בש"ע לא סיים מ"ש הרשב"א שאין ריח המתבשל כ"כ אוסר וא"כ אף בהטמנה או בצלי קדר בתנור יש להקל מ"מ נ"ל דדברי הרשב"א נכונים דהא אף על פי שהריח אינו יוצא מהצדדים מ"מ יוצא מלמעלה והא ראיה דגבי פשטי"ד בעינן שלא יהיה בו נקב למעלה והא דמשני בגמ' כעין ב' קדירות פרש"י שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או עפר באמצע עכ"ל משמע דוקא תל גדול שא"א לריח לעלות מעל גביו אבל הפסק קדירה לא חשיב והא דמשני מעיקרא בשתי קדירות הבין המקשן דמיירי בבישול ובישול אין לו ריח לכן מקשה ס"ד ע"ש וא"כ חמין הטמונים דינו כצלי ומכ"ש צלי קדר כדרך שעושין בי"ט אבל כשבישל בתנור לפי שעה אף שסתם התנור אין להחמיר וכתב ביש"ש ותנור גדול קצת אף על פי שאין מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש לו נקב מן הצד זולת הפתח מותר אף לכתחלה כיון שהנקב במקום גבוה והתנור גבוה אך קשה להתיר בפני ההמון עכ"ל, ואפשר דיש לסמוך על זה בחמץ בפסח במקום הפסד להתיר אם התנור גבוה והנקב פתוח במקום גבוה:

מ"ש הע"ש דבחמץ לא מצינו איסור חריף לא דק דבארש"ט מיקרי חריף כמ"ש הט"ז בי"ד:

באר היטב

(א) במשהו:    מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית בה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא וכתב הרב בתשובתו סי' כ"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפש' לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתו' ויש להקל ולבטל חמץ בס' כמו בשאר איסורים וכ"כ בת' מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן בסי' תס"ז ס"ק ל"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכים על זה אא"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח"י. האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה.

(ב) בהנאה:    הח"י העלה דבמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ שמעורב בו לים המלח לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך ע"ש וע' בת' ח"צ סי' פ"ו ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט"ז ביורה דעה סי' צ"ב שאם נאסרה החתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו. וע' ט"ז סי' תס"ז ס"ק י"ז. וכה"ג כתב הש"ך עצמו ביורה דעה סי' קל"ד ס"ק ט"ז ובנקודת הכסף השיג על הט"ז וטרח לתרץ דברי עצמו וא"ז הכריע להקל כט"ז ועיין בע"ת ובמ"א סימן תס"ז ס"ק י"ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש"ך וכתב הש"ך בנה"כ שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי הוראה לחומרא בתרי משהו ודע דלח בלח אסור תרי משהו אפי' להט"ז כמ"ש (ובספר א"ר הוכיח בראיות ברורות והעל' הלכה למעשה בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה יסלקו אבל אם אין מכירו הכל אסור וכף הבלוע במשהו אוסר במשהו).

(ג) ולמכור:    עיין בש"ך י"ד סי' קל"ו דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו. ח"י ע"ש.

(ד) שנתבשל:    אפי' שנתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ. ומותר לכתחלה להשהותה עד לאחר פסח. ואם נתערב כלי חמץ כתב הב"ח דאינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין.

(ה) בקליפה:    ל"ד אלא כדי נטילה כמבואר ביורה דעה סימן ק"ה עסי' תס"א ס"ה.

(ו) המפעפען:    משמע דאם יש דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסור מחמת עצמו וכ"פ המ"א להחמיר (ופר"ח ביורה דעה סימן ק"ה חולק מסברא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור יכול לילך) באיסור מחמת עצמו ולכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה אחת מהם בחברת' במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחברתה כולה. ומיהו אם נגע' בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן ואף דכה"ג הוי איסור מחמת עצמו מ"מ במצה כפולה שאינה אלא חומרא הסכים ח"י למ"א) עמ"א. ונ"ל דצריך נטילה ע' ח"י. אם עבר ובשלו בלא קליפה היכא דצריך קליפה כתב בא"ז דלפי מה דקי"ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה א"כ יש לאסור בחמץ בפסח במשהו. ונ"ל דיש להתיר עכ"פ בהנאה. ח"י וע"ס תס"ז סי"ד במ"א.

(ז) ריחא:    כתב רמ"א ביורה דעה סי' ק"ח לענין הלכה במקום הפ"מ יש לסמוך אדברי המקילין. ומשמע אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי אבל גדול או קטן הפתוח אפי' באין הפסד. והמ"א כ' דוקא שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא מותר בתנור קטן במקום הפ"מ ע"ש. והח"י מיקל כדעת רמ"א ביורה דעה אם לא שההיתר דבר חריף ע"ש דאפי' בתנור גדול ופתוח והפ"מ אסור. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש ביורה דעה סי' קכ"ב ס"ג. ודוקא בהיתר דבר חריף נאסר. מה שאין כן באיסור דבר חריף אין להחמיר ע' ח"י. עוד כתב רמ"א דאם א' מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. וכתב המ"א וכל זה בצלי אבל בבישול שבישלו בחול בשע' א' או בב' וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר בדיעבד כל כך בהטמנה של שבת. וכתב יש"ש ותנור גדול אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש נקב מן הצד זולת הפתח מותר לכתחילה אך קשה להתיר בפני ההמון ע"כ ואפשר דיש לסמוך על זה במקום הפסד. מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון מהר"ש מפראג. כתב או"ה כלל ל"ט דאסור להריח לחם חם בפסח אף של עכו"ם.


משנה ברורה

(א) חמץ בפסח וכו' - מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים שנתערבו שאינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מניה כולי שתא וי"א משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח וכדלקמן בסי"א:

(ב) במשהו - והיכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל סמכינן אשאלתות דס"ל דחמץ בפסח שוה לשאר איסורין דבששים [אחרונים]:

(ג) ולא סגי וכו' - לאפוקי מדעת הפוסקים שסוברים דסגי שישליך דמי החמץ המעורב בו לים (והוא כעין פדיון) ואח"כ מותר למכור או ליתן לעכו"ם הכל קמ"ל דלא קיי"ל כן למעשה. ודע דהאחרונים כתבו דבמקום הפסד גדול מאוד א"צ לשרוף הכל אלא ימכור כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו דכיון שאינו לוקח דמים בעד האיסור המעורב בו א"כ אין נהנה ממנו והוא כדעת המחבר בסימן תס"ז סעיף יו"ד ועי"ש בס"ט במשנה ברורה לענין אם נתערב מעט מאותה קדירה שנאסר במשהו לתוך קדירה אחרת:

(ד) כלים שנתבשל בהם - אפילו בשלו בהם בפסח עצמו חמץ של ישראל הרבה ונבלעו בהם אפ"ה מותרים אחר הפסח שאז כבר אינם בני יומן ולא שייך למגזר הכא אטו בני יומן דאז הכל מותר ורק כשמשהה אותם צריך לשפשף היטב החמץ בעין שלא יהיה ניכר בהם ומשום הבלוע אינו עובר בב"י במה שמשהה אותם כמש"כ בסי' תנ"א:

(ה) בלא רוטב - דאם היה זה עם רוטב דשאר איסורים בששים הכא לענין חמץ הוא במשהו:

(ו) די בקליפה - לאו דוקא דחם בחם בלא רוטב דינו כצלי וקי"ל דבעי נטילה [אחרונים]:

(ז) ושניהם חמין - שהיד סולדת בהם:

(ח) ואין שם וכו' - לאפוקי שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד מצה שיש בה שומן שנגעה בחמץ נאסרה כולה דאזיל שמנונית של היתר שבמקום מגעו ומפטם את טעם משהו חמץ הנפלט וע"י כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט בעת שהוא חם. ואם נגעו מצות אחרות בזו שנאסרה יש להתירם ע"י קליפה או שימכרם לנכרי [אחרונים]:

(ט) לענין תבשיל וכו' - אין הלשון מדוקדק כ"כ דבתבשיל בקדירה לא שייך בו ריחא כמבואר ביו"ד סי' ק"ח אלא הכוונה בצלי וכגון שהיה צלי שמן בתנור וככר של חמץ דאזיל האי שמן ומפטם לככר והדר האי ככר ונותן ריח של חמץ בצלי:

(י) יש מקילין וכו' - דאף שחמץ בפסח במשהו היינו בנבלע ממשות האיסור ולא ריח בעלמא דלענין זה לא חמירא חמץ משאר איסורים:

(יא) במקום דהיה מותר - ר"ל בדבר שקיי"ל בעלמא ריחא לאו מילתא בדיעבד ה"ה לענין חמץ לא חמירא טפי ולאפוקי במה דמחמרינן בעלמא כגון באם היה ההיתר דבר חריף ששואב האיסור בקרבו וכ"ש הכא לענין פסח:

(יב) ויש מחמירין דמשהו וכו' - ואסור אפילו בדיעבד:

(יג) ודוקא במקום וכו' - היינו שהיה התנור קטן וסתום והחמץ והמצה שניהם מגולין בתוך התנור דבכגון זה קי"ל בעלמא דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא ולכתחלה אסור לעשות כן וכמבואר ביו"ד סימן ק"ח ע"ש ולכן בחמץ דחמירא טפי ס"ל להאי סברא בתרא דיש לאסור אפילו בדיעבד דלגבי חמץ ריחא מילתא היא אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא ואפילו לכתחלה מותר בעלמא כגון שהיה התנור גדול ופתוח או שאחד מהן מן שתיהם היה מכוסה בזה גם בחמץ אין להחמיר. ולענין הלכה כבר כתב הרב ביו"ד שם דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך אסברא ראשונה דגם בחמץ ריחא לאו מילתא היא. וכתב המ"א דהרב לא התיר אלא בשהיה התנור הקטן עכ"פ פתוח קצת במקום שהעשן יוצא אבל בסתום לגמרי לא מקילינן בחמץ אפילו במקום הפסד וכן דעת הא"ר והוסיף המ"א עוד דחמין הטמונין לשבת (שקורין צאלינ"ט) אע"פ שמבשלין אותם בקדרה כיון ששוהין שם זמן רב והתנור סתום מכל צדדיו ריחן חזק ודינן כצלי וממילא אף בהפסד מרובה אסור בחמץ לדעתו וכנ"ל אבל רוב האחרונים הסכימו דבהפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד בצלי אפילו בקטן וסתום לגמרי וכמו בשאר איסורים וכ"ש בחמין הטמונין לשבת דיש להקל במקום הפסד מרובה וכנ"ל. והדף שסותמין בו התנור לכתחלה יש ליקח חדשה ובדיעבד אם סתמו התנור בישנה אפילו לא הדיחו אותה אינה אוסרת [אחרונים]:

ביאור הלכה

(*) במשהו:    עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים ועיין בפמ"ג שכתב דלענין למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אף דאנו נוהגין להחמיר כמ"ש הרמ"א בהג"ה מ"מ אפשר לומר דאף היכא דאיכא חד צד להקל מותר למכור לעכו"ם ע"ש:

(*) וכן אם נגע וכו':    לכאורה אין לו שום ביאור דהיינו הך ומצאתי בספר מטה יהודה שנדחק בזה וכתב דאפשר לומר דכיון דבשאר איסורין ביורה דעה סי' ק"ה לא נזכר אלא נגיעה דצלי דירך שצלאו בגידו או בחתיכה שנצלית עם האיסור ולא נזכר שם החום דאפיה לכך כתב וכן אם נגע ככר חמץ וכו' ר"ל ברישא חום דצליה וסיפא חום דאפיה דבשניהם אינו אוסר אלא מקום מגעו בלבד. וחום דצליה דהכא היינו דליכא אלא נגיעה בעלמא אבל הך דלקמן סי' תס"ז סט"ו דיש שאוסרים את כולה מיירי בצליה ע"י שפוד שכשמהפך השפוד מתפשט הטעם בכולה וכמבואר שם עכ"ל. ולענ"ד נראה דצ"ל ולכן:

(*) ואין שם דבר המפעפען וכו' בלבד:    עיין מגן אברהם בסק"ב בסופו שכתב דאפוי דינו כצלי ומיהו נ"ל דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א במליחה בסימן תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועיין בפמ"ג שכתב דאע"ג דשתיק כאן הרב על מש"כ המחבר באין מפעפע לא אסר אלא מקום מגעו לא אודי ליה אלא סמך אתס"ז סי"ד דמליחה אוסרין כל אותה חתיכה בע"פ בס' ובפסח במשהו ובאמת כן הוא דעת הב"ח שם בסי' תס"א ולמעשה יש לעיין דהפר"ח לקמן בסי' תס"א והגר"ז בסי' זה וכן המאמ"ר בסי' תס"א כולם דעתם להקל כפסק השו"ע וע"כ דטעמייהו דדוקא שם במליחה דנמצא החטה על בשר דשייך בה לפעמים שמנונית [וגם דאין אנו יודעין באיזה מקום היה הנגיעה לכך מחמרינן על אותה חתיכה] משא"כ בעניננו בשתי ככרות שלא שייך בהם שם שמנונית כלל אין להחמיר. אמנם דעת הא"ר כהב"ח וכן מצאתי עוד איזה אחרונים שהעתיקו דברי הב"ח וכל זה הוא רק משום חומרא דחמץ נוהגין להחמיר ונראה דבמקום הפסד יש לסמוך להקל בזה אח"כ מצאתי ביורה דעה סימן ק"ה בפמ"ג בש"ד אות ל"ח שמצדד ג"כ להקל במקום הפסד באיסור כחוש כזה שאין בו שמנונית כלל:

(*) ויש מחמירין וכו':    כתב בספר בית מאיר נראה דאין להחמיר אלא במידי דלא שכיח כלל דהיינו למשל אלו נאפה פת חמץ בפסח עם בשר שמן בזה יש להחמיר משום דנהי דלאו מלתא היא משהו מיהו איכא אבל במה דשכיח כמו נמצא חטה באחד מתבשילין בתנור אין שום סברא להחמיר אפילו בתנור סתום דשייך בו ריחא דזה גרע מתרי משהו שדברו האחרונים שהרי אפילו מבשר שמן ממש אינו [למה דקי"ל כלוי] אלא משהו וזה הריח הבא מן החטה שאף אם כל גופו נתערב אינו אלא משהו ושע"י ריח ולדעת הירושלמי והרמב"ן ללוי באמת אפילו משהו אינו בודאי בכזה כדאי השאלתות לסמוך ולהתיר בפרט במקום מניעת שמחת יו"ט ואין ראיה מתוספות שמחמירין אפילו בחטה שהם פוסקים כרב דריחא מילתא היא וכו' ע"ש שהאריך בזה ומסיק כן לדינא:

(*) ששייך בו ריחא:    עיין מ"ב במש"כ אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא וכו' ולענין בישול עיין במגן אברהם שמסיק דהא דמחמיר הרב ביורה דעה סי' ק"ח ס"ב בהג"ה בשהיה התנור סתום לגמרי אף בבישול [אם לא בהפסד מרובה] דוקא בחמין הטמונין לשבת דכיון ששוהין זמן רב בתוך התנור והתנור סתום מכל צד ריחן חזק ודינו כצלי אבל בסתם בישול אף ששוהין שעה או שתים אין להחמיר. ולענין פסח עיין במש"כ במשנה ברורה:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש