ביאור הלכה על אורח חיים תמז
סעיף א
עריכה(*) במשהו: עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים ועיין בפמ"ג שכתב דלענין למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אף דאנו נוהגין להחמיר כמ"ש הרמ"א בהג"ה מ"מ אפשר לומר דאף היכא דאיכא חד צד להקל מותר למכור לעכו"ם ע"ש:
(*) וכן אם נגע וכו': לכאורה אין לו שום ביאור דהיינו הך ומצאתי בספר מטה יהודה שנדחק בזה וכתב דאפשר לומר דכיון דבשאר איסורין ביורה דעה סי' ק"ה לא נזכר אלא נגיעה דצלי דירך שצלאו בגידו או בחתיכה שנצלית עם האיסור ולא נזכר שם החום דאפיה לכך כתב וכן אם נגע ככר חמץ וכו' ר"ל ברישא חום דצליה וסיפא חום דאפיה דבשניהם אינו אוסר אלא מקום מגעו בלבד. וחום דצליה דהכא היינו דליכא אלא נגיעה בעלמא אבל הך דלקמן סי' תס"ז סט"ו דיש שאוסרים את כולה מיירי בצליה ע"י שפוד שכשמהפך השפוד מתפשט הטעם בכולה וכמבואר שם עכ"ל. ולענ"ד נראה דצ"ל ולכן:
(*) ואין שם דבר המפעפען וכו' בלבד: עיין מגן אברהם בסק"ב בסופו שכתב דאפוי דינו כצלי ומיהו נ"ל דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א במליחה בסימן תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועיין בפמ"ג שכתב דאע"ג דשתיק כאן הרב על מש"כ המחבר באין מפעפע לא אסר אלא מקום מגעו לא אודי ליה אלא סמך אתס"ז סי"ד דמליחה אוסרין כל אותה חתיכה בע"פ בס' ובפסח במשהו ובאמת כן הוא דעת הב"ח שם בסי' תס"א ולמעשה יש לעיין דהפר"ח לקמן בסי' תס"א והגר"ז בסי' זה וכן המאמ"ר בסי' תס"א כולם דעתם להקל כפסק השו"ע וע"כ דטעמייהו דדוקא שם במליחה דנמצא החטה על בשר דשייך בה לפעמים שמנונית [וגם דאין אנו יודעין באיזה מקום היה הנגיעה לכך מחמרינן על אותה חתיכה] משא"כ בעניננו בשתי ככרות שלא שייך בהם שם שמנונית כלל אין להחמיר. אמנם דעת הא"ר כהב"ח וכן מצאתי עוד איזה אחרונים שהעתיקו דברי הב"ח וכל זה הוא רק משום חומרא דחמץ נוהגין להחמיר ונראה דבמקום הפסד יש לסמוך להקל בזה אח"כ מצאתי ביורה דעה סימן ק"ה בפמ"ג בש"ד אות ל"ח שמצדד ג"כ להקל במקום הפסד באיסור כחוש כזה שאין בו שמנונית כלל:
(*) ויש מחמירין וכו': כתב בספר בית מאיר נראה דאין להחמיר אלא במידי דלא שכיח כלל דהיינו למשל אלו נאפה פת חמץ בפסח עם בשר שמן בזה יש להחמיר משום דנהי דלאו מלתא היא משהו מיהו איכא אבל במה דשכיח כמו נמצא חטה באחד מתבשילין בתנור אין שום סברא להחמיר אפילו בתנור סתום דשייך בו ריחא דזה גרע מתרי משהו שדברו האחרונים שהרי אפילו מבשר שמן ממש אינו [למה דקי"ל כלוי] אלא משהו וזה הריח הבא מן החטה שאף אם כל גופו נתערב אינו אלא משהו ושע"י ריח ולדעת הירושלמי והרמב"ן ללוי באמת אפילו משהו אינו בודאי בכזה כדאי השאלתות לסמוך ולהתיר בפרט במקום מניעת שמחת יו"ט ואין ראיה מתוספות שמחמירין אפילו בחטה שהם פוסקים כרב דריחא מילתא היא וכו' ע"ש שהאריך בזה ומסיק כן לדינא:
(*) ששייך בו ריחא: עיין מ"ב במש"כ אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא וכו' ולענין בישול עיין במגן אברהם שמסיק דהא דמחמיר הרב ביורה דעה סי' ק"ח ס"ב בהג"ה בשהיה התנור סתום לגמרי אף בבישול [אם לא בהפסד מרובה] דוקא בחמין הטמונין לשבת דכיון ששוהין זמן רב בתוך התנור והתנור סתום מכל צד ריחן חזק ודינו כצלי אבל בסתם בישול אף ששוהין שעה או שתים אין להחמיר. ולענין פסח עיין במש"כ במשנה ברורה:
סעיף ב
עריכה(*) חמץ שנתערב וכו' כשאר איסורין: מדסתם המחבר משמע דאפילו במינו נמי דינו הכי דסגי בששים ולא מקרי חמץ דבר שיש לו מתירין מטעם דלשנה הבאה חוזר ונאסר וכדעה הראשונה שהובא ביורה דעה ס"ס ק"ב בהג"ה עיי"ש וכן פסק בת"ח ובספר אפי רברבי ודלא כמ"ש הש"ך שם סקי"ג דהמחבר יהיה קאי רק אשאינו מינו [א"ר] וכן סתם הלבוש כאן ומ"א בסק"מ וכ"כ הגר"א ביורה דעה שם דהמחבר סתם כאן כדעה ראשונה שם דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין:
(*) ונותן טעם לפגם וכו': וה"ה לענין ריחא לכו"ע לא חמיר בע"פ משאר איסורין [אחרונים]:
(*) נמי שרי: כתב מגן אברהם בשם שיבולי לקט שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר עכ"ל והנה קיצר בלשון שב"ל ויש מקום לטעות ע"כ אעתיק את לשונו וז"ל באות רי"ז. שאור או חמץ שנפל בקדרה או שנתבשל עם בשר צלי מידע ידע ביה דנותן טעם לפגם הוא ומשהו [לשון שהיה] באותו מאכל ומותר ואע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחמץ בעיניה שראוי לחמע ואינו פגום דחזיא למילתיה הוא דאסר וכו' כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר עכ"ל ומשמע מלשונו דדקדק לכתוב בבישול עם בשר צלי אבל עם בשר מבושל לאו לפגם הוא [ודלא כדמשמע ממ"א שאין מחלק בזה] ואף אם נפל בתבשיל לאו בכל עיסה שנפל לתבשיל נאמר דלפגם הוא אלא בדבר שמחומץ הרבה שאין דרכו לתתו בתבשיל בזה אמרינן דמסתמא פוגם הוא [ובזה מיושב קושית הבה"ט מיורה דעה סימן שכ"ג דאיתא שם דאם נפל עיסת חלה לתבשיל אוסרת] ועיין בח"י שהשיג על המגן אברהם וא"ר מישבו דמסתמא ג"כ לפגם הוא ולפי מה שביארנו כונת השב"ל דלא בכל חמץ מיירי אלא באותו שמחומץ ביותר מתיישב קושית הח"י ואפשר דגם הוא מודה בזה לדינא. ולענין גרעיני תבואה שנמצא בבאר מים בפסח אי מקרי זה לפגם עיין במגן אברהם וא"ר ופמ"ג ויתבאר אי"ה לקמן בסימן תס"ז סי"ג. ולענין עיסת חמץ שנפלה לבאר עיין לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ד"ה אין מש"כ שם:
סעיף ד
עריכה(*) ונתבטל בששים: וה"ה כשלא היו ששים אך שהיה נותן טעם לפגם ויש לעיין אולי דבזה לית פלוגתא דחוזר וניעור אף לדעת הרמ"א בס"י דרק לחומרא בעלמא חשש שם לדעה זו עיי"ש. ודע דמה שכתב המחבר ונתבטל בששים נקט הציור לענין דבר לח שביטולו בששים וה"ה לענין יבש שנתערב וכמו שהוכיח הא"ר מתשובת הרשב"א סימן תפ"ה. ואפילו אם נתבטל רק חד בתרי כן מוכח ממ"א סקי"א והוא פשוט וכן היש חולקין דס"ל חוזר וניעור שייך גם לענין יבש ביבש דהיינו אפילו נתבטל קודם פסח אחד באלף חוזר וניעור בפסח ואסור:
(*) שהוא לח וכו': לא העתקתי מש"כ הט"ז נ"ל דאם נתערב לח בלח וכו' דהרבה פוסקים חולקין ע"ז כמו שכתבתי בסימן תנ"ג ס"ג עי"ש במ"ב:
(*) בלח: עיין בחמד משה שהוכיח דמה שכתב הרמ"א לח בלח לאו דוקא ששניהם היו לחים אלא אם רק החמץ היה לח אפי' ההיתר יבש ג"כ אין חוזר וניעור ע"ש:
(*) שמא נשארו בו פירורין: אע"ג דספק משהו הוא מ"מ החמירו בו משום דהאי ספיקא קרוב לודאי הוא דמסתמא נשארו בו פירורין [עו"ש] ונראה פשוט דהאי דינא דרמ"א לא שייך לפלוגתא דחוזר וניעור דאפילו אם נסבור דבעלמא אין חוזר וניעור ג"כ אסור הכא דדמיא להא דלעיל בס"ג בעוד שהחטה בתוכה דלכו"ע אסור כמו שכתב המגן אברהם שם בסק"ח:
סעיף ה
עריכה(*) מותר לאכלם בפסח: ע' במקו"ח שכתב דמ"מ צריך להדיחו מתחלה מהמלח רק דלדעת המחבר מותר להדיחו אפילו בפסח והרמ"א מחמיר להדיחו דוקא קודם פסח:
(*) השרוים במים וכו': אבל אם לא היו שרוים במים אלא מונחים יבשים בתוך כלי חמץ אין בולע מכלי החמץ דהוו יבשים ואפילו נשתהה מעת לעת בכלי חמץ דלא שייך כבוש כ"א בדבר לח וצלול [ממ"א וש"א]:
(*) הבשר ג"פ: עיין בחי' רע"א שהעתיק בשם הד"מ בכל יום פ"א אבל כל האחרונים לא זכרו דבר זה וכן מהגר"א משמע דדי אפילו ג"פ זה אחר זה ביום אחד. ובא"ר כתב העולם אומרים דשורין שלשה שעות אבל בדיעבד די בשריה חצי שעה דזה עדיף מהדחה ג"פ:
(*) קודם פסח: אפילו בערב פסח עד הלילה [א"ר]:
(*) אסור מדינא אם לא היו נזהרין וכו' ושלא התיכו וכו': עיין מגן אברהם ס"ק כ"א דמבאר דברי רמ"א דאינו מותר מדינא אא"כ היו נזהרים בשני הדברים וצריך ביאור דמ"ש בגבינות לא חשש בדיעבד משום פירור חמץ ורק להחמיר לכתחלה וראיתי בספר מטה יהודה שהאריך בזה ודעתו דעיקר מה שכתב רמ"א דמדינא אסור היינו רק משום חשש דפליטת כלי חמץ ונדחק מאד בלשון רמ"א ע"ש ונלע"ד דרק בשומן החמיר הרמ"א אף דיעבד מטעם פירורי חמץ וכעין מה שכתב הח"י בסק"ל בשם מהרי"ט דדרך לקבץ וכו' ע"ש ולפיכך מצוי בו פירורי חמץ אבל בשארי דברים באמת לא הזכיר הרמ"א רק חשש דכלי חמץ וכן מוכח בד"מ דהיתר במרקחת אם עשו בכלי המיוחד וכתב להדיא דמשום פירורי חמץ לא חיישינן וכן העתיקו האחרונים בסתמא וגם מהמגן אברהם בסקכ"ו משמע דרק בשומן חיישינן לפירורין אף לענין דיעבד ולא ביין מבושל וכיו"ב ע"ש אכן מהח"י בסקל"ג משמע דאינו מחלק בזה ועיין בשו"ע הגר"ז אות מ"ז וצ"ע:
(*) וכן כל דבר וכו': דע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא לענין שומן שהמחבת שמתיכין בו דרכו להשתמש בו תמיד וכן כה"ג לענין קדרות שמשתמשין בהן תדיר מסתמא היא בת יומא עד שיודע לך שאינה בת יומא אבל בשאר כלים אמרינן מסתמא אינה בת יומא [והוא דעת המהרי"ט והסכים עמו הכנה"ג וכן הפר"ח] ומ"מ מסתימת השו"ע והאחרונים משמע דמשום חומרא דחמץ מחמרינן בכל גוונא. והנה לענין תערובות דעת המגן אברהם בסקכ"ו להקל ביין וש"ד חוץ משומן מפני שאין דרך להתערב בהן פירורין אף אם נתערבו בפחות מששים ודעת הח"י בסקל"ב משמע דבכל הדברים אין להקל אלא במקום הפסד מרובה ונראה דיש לסמוך להקל אדעת מגן אברהם מאחר דדעת מהרי"ט וסייעתו להקל בסתם כלים אפילו שלא בתערובות וכנ"ל וכן בשומן יש לסמוך אדעת ח"י להקל במקום הפסד מרובה שכמה אחרונים העתיקו דבריו להלכה [הגר"ז ומגן אלף ומקור חיים] וגם משמע שם בביאור הגר"א דעיקר הדין הוא חומרא ע"ש:
(*) שמבשלין בכלי חמץ וכו': עיין בבית מאיר שהאריך בזה וכתב דר"ל בידוע עכ"פ שנתבשל אף שספק אם היה כלי חמץ מחזקינן כל הכלים סתמא בשל חמץ אם לא בידוע שיש להם כלים מיוחדים אבל אם ספק אם נתבשל כלל בכלי כמו העשב שקורין טהעע א"י מה חשש איסור יש בו ושמעתי אומרים הטעם שמא הוא מזויף מה שכבר נחלט עליו רותחין ונתייבש אבל בזה שייכים שני הטעמים של ר"ת (המובא בב"י) דמהי תיתי להחזיק איסור וגם דטעמינן ליה כולהו שתא וכו' ובזה אין חשש שנעשה הזיוף בפסח ומשהו אית ביה שהרי מארץ מרחק בא ומדוע לא נימא כל דפריש מרובא פריש ע"ש שהאריך וסיים לענ"ד אינו אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור בטעות:
(*) אבל ביום טוב האחרון יש להקל: ועפר"ח דמפקפק על עיקר קולא דמקילין בזה ביו"ט אחרון דאתי לזלזולי ביה:
(*) חייב לבערו: ולענין היין אם מותר לשתותו לכאורה הדבר פשוט דקודם שני חדשים שכבר נתייבש ואינו נותן טעם ביין יריק היין מן החבית ומותר לשתותו וכ"ש להשהותו ואם בתוך שני חדשים שנותן טעם ביין דאסר הרמ"א לשתותו לענין להשהותו תלוי בשני התירוצים שבמ"א סק"ל דלתירוץ קמא אסור ולתירוץ בתרא שרי ונראה דתירוץ בתרא עיקר:
סעיף ו
עריכה(*) מלח ששמו במדוכה: ודוקא במדוכה אבל מלח שמונח בשארי כלים שרגילין להשתמש בהם הרבה חמץ אין כדאי לכתחלה להשתמש בהם בפסח. אחרונים:
סעיף ז
עריכה(*) בוסר שדכין קודם פסח: משמע מלשון זה דבתוך הפסח אין להקל וטעמו משום דהוא חשש למה שהסמ"ק סיים לבסוף בסוף דבריו ואפילו אי פליט וכו' [וכמו שהובאו דבריו בט"ז] דלפ"ז אין מותר אלא קודם פסח והרמ"א החליט לדינא כראש דבריו שכתב דאינו מפליט בצונן וע"כ אפילו בתוך הפסח שרי [מאמר מרדכי] אכן קשה דהו"ל לרמ"א לכתוב בלשון וי"א או ונ"ל ולא לכתוב סתמא וכבר הקשה זה בספר מטה יהודה ונשאר בקושיא ולענ"ד אם נתפוס לדינא כדברי הא"ר ונ"צ דקודם פסח מותר בשדכו אפילו לא היה המדוכה נקיה א"ש בפשיטות דהמחבר מיירי בשלא היה הכלי נקי ולכך לא מתירין אלא בקודם פסח ואתי שפיר מאוד גם לשון הרמ"א להמעיין ודוק:
סעיף ח
עריכה(*) אם אינה בת יומא וכו': עיין מ"ב דאם היא בת יומא אסור וכן הוא בטור ועיין בא"ר ועוד אחרונים שהעירו דע"י כבישה לעולם אינה בת יומא דמעל"ע של בליעת האיסור או החמץ נשלם קודם המעל"ע של דבר הנכבש שנתנוהו אח"כ וכ"כ המגן אברהם לעיל בס"ה וכתב שם דלא יצוייר לאסור ע"י כבישה אלא כשהיה בב"א שברגע זו שהוציאו החמץ באותו רגע נתנו דבר הנכבש ודוחק דא"כ הי"ל להטור והמחבר לפרש ולא לסתום ובח"י כתב דבעניננו אסור מטעם מעל"ע כיון שיש בזה חריפות קצת וגם זהו דוחק דהטור כתב סתם דעם מים בטל חורפייהו מ"מ להלכה נראה להחמיר דהבית הלל בסי' ס"ט ופר"ח תירצו על קושית הט"ז והש"ך דכלי שעומד עם רוטב לא נפגם טעמו לעולם ורק כשהוא ריקם נפגם ולדידהו אתו דברי השו"ע להלכה כפשטיה וכ"כ בספר מאמר מרדכי ואף דכמה אחרונים העתיקו להלכה דברי הט"ז והש"ך מ"מ אין נראה להקל לכתחלה ובפרט בזה שגם הח"י כתב לאיסור והעתיקו המקו"ח אכן בשעת הדחק נראה דיש לסמוך להקל גם בזה דבלא"ה דעת הח"י לעיל באות י"ט שאין לאסור ע"י כבושה אלא בכלי שמשתמשין בה חמץ בשפע דאז צריך לשער נגד כולה ואי לא"ה אמרינן שיש ששים נגד פליטתה עי"ש:
(*) מותרת לכו"ע: ר"ל דנהי דגם כשלא נזהרו לחתכם בסכין חדשה יש מקום להתיר לדעת קצת פוסקים מ"מ כמה אוסרים משום דס"ל דחורפיה דזית מחליא ליה לטעם הבלוע ומשוי ליה לשבח ואוסרים אבל כשנזהרו בסכין אפילו לא נזהרו בקדרה אין לחוש לכלי שאינה בת יומא משום דאגב מיא דיהבי בקדרה בטל חורפיה [מאמר מרדכי] ופשוט:
סעיף ט
עריכה(*) יבש ביבש וכו' לא בטיל: עיין בפמ"ג בפתיחה לסימן זה במשב"ז דאפשר דמותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו:
סעיף יא
עריכה(*) בין חמץ וכו': עיין מ"ב שכתבתי אם נתערב בפחות מס' וכו' לשיטתו ע"י תערובות חמץ כזית כן איתא לעיל בריש סימן תמ"ב במגן אברהם ע"ש דאם אין בו בס"ה כזית לכו"ע אינו עובר בב"י וכן הביא הגר"א בסימן זה ולא העתקתי מה שהביא המגן אברהם בשם הב"ח דאם נתערב בפחות מס' אף דלא היה בו כזית דלא עבר בב"י מ"מ לענין אכילה אסור אחר הפסח דטעם חמץ קטעים ואסור בלא פדיון משום דהבית מאיר מפקפק ע"ז כיון דלא עבר בב"י על תערובות זה למה לא יהא מותר באכילה (ואין שייך אחר הפסח טעם חמץ קטעים) וכן בביאור הגר"א ג"כ מוכח בסקל"ט דהמחבר דמצריך ס' מיירי דאיכא עכ"פ כזית ובסקמ"א מוכח דעל תערובות שלא עבר בב"י מותר באכילה ובהנאה והיינו אפילו בלא פדיון דהמחבר לא מיירי מזה אמנם במקו"ח דעתו בזה כהמגן אברהם דאף פחות מכזית אסור בלא פדיון וטעמו משום דהרבה פוסקים סוברים דבל יראה עובר גם על פחות מכזית ואפשר דגם הגר"א סובר דעובר בבל יראה אף אפחות מכזית אבל זהו דוקא כשהוא בעין ולא ע"י תערובות וצ"ע למעשה: