שולחן ערוך אורח חיים נח א
שולחן ערוך אורח חיים · נח · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
זמן קריאת שמע של שחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין (פירוש תלמידים. ורש"י פירש אנשים ענוים ומחבבים המצות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה (פירוש יציאת החמה כמו הנצו הרמונים) כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד.
- הגה: שיעור הנץ החמה הוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ (מיימוני פרק א'):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
שהוא רביע היום. לפ"ז יש ליזהר בימי החורף למהר לקרות ק"ש מאחר שהיום קצר ורביע היום קצר [ב"י בשם אבוהב].
מגן אברהם
(א) שלש שעות: נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מעלות השחר וכ"מ בגמ' דף ג' ע"א בתו' ד"ה אלא למאן דגני ובגמ' גבי הא דפריך מדוד ע"ש ועמ"ש סי' רל"ג:
(ב) שיעור שעה: משמע בב"י משיתחיל לזרוח עד שיעלה גוף השמש הוא שעה ויש גורסין כמו עישור שעה אחת וכ' הכ"מ שכן עיקר והב"ח הסכים לגירס' הראשונה וכ"כ בד"מ דכתב שאין הפי' כמ"ש הרב"י בשם מהרי"א אלא דמהנץ החמה עד שיעלה כל גוף השמש הוי שעה והדבר ידוע ליודע מעט בחכמת התכונ' עכ"ל ובס' מנחת כהן במבוא השמש פ"ז כ' דגי' עישור שעה הוא עיקר ע"ש ול"נ דלענין הדין אין חילוק בין הגירסאות ודוק:
ביאור הגר"א
ס"א זמן ק"ש כו'. כמ"ש התוס' ביומא ל"ז ב' דאביי מודה לר"ה דהלכה כאחרים אלא דמצוה מן המובחר כותיקין כדי לסמוך כו' וקודם לכן א"א לסמוך וכ"כ תר"י והרא"ש דלא כהרמב"ם שפסק לגמרי כאביי וכ"מ ברי"ף:
הרגיל כו'. ירושלמי והובא בתוס' ברכות שם וש"פ:
ונמשך כו'. אפסיק בגמרא שם הלכה כר"י ואף ותיקין מודין לר"י כמש"ש כ"ה ב' תוס' שם ושם וש"פ כמ"ש בירושלמי שם מ"ד כדי שיהא רחוק ד"א כמ"ד בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי כו' וכן בתוספתא פ"א אחרים אומרים כדי שיהא חבירו ברחוק ד"א ומכירו מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך לה כו':
סוף ג"ש כו'. רמב"ם והג"מ וש"פ דלשון שלש שעות משמע כל השלש שעות דאל"כ הל"ל עד שעה שלישית ובירושלמי פ"ק ר"ז בשם ר' אמי ביומי דר"י הוינן נפקין לתעניתא וקרינן שמע בתר תלת שעין ולא הוי ממחי בידן ר' יוסי ור' אחא נפקין לתעניתא אתו ציבורא ומקרי ק"ש בתר ג' שעין בעי ר' אחא ממחי בידיהון א"ל ר' יוסי והלא כבר קראו בעונתה כלום קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת א"ל מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הן קורין אותה ובפ"ד שם ר' יוסי מצלי בתלת שעות ר"ח בר בא מצלי בתלת שעות ר' ברכיה חמוניה קרא ק"ש ומצלי בתר ג' שעין והא תנינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כו' כבר קיבל מ"ש בעונתה ובגמ' ז' א' בהנך ג' שעי קמייתא כו' דלא כרא"מ ורש"י שכ' עד תחילת שעה ג' ממש"ש ג' ב' ותרתי דיממא ועי' תוס' דע"ז ד' ב' ד"ה בתלת כו' ובזה נסתר ראייתם דקיימין כל שעה ג' ובהג"מ תי' בד"א ע"ש:
שהוא כו'. וכ' האגור דאיתא במדרש דיום שהעמיד יהושע החמה תקופת תמוז היתה ואמרינן במס' ע"ז כ"ה א' וכמה כ"ד כו' ועמ"ש סי' תמ"ג ס"א:
לקרותה מעט כו'. כן פי' הרמב"ם ותר"י שזה מ"ש גומרין כו' דלא כר"ח שפי' גומרין ר"ל קורין אחר הנץ החמה ממ"ש ייראוך עם שמש כמ"ש תוס' בשמו ביומא שם וסתרו דבריו דיראוך קאי אתפלה כמ"ש בפ"ד דברכות וז"ש כדי שיסמוך כו' ועוד דספ"ג תנן אם יכול לעלות כו' עד כו' וגם דלא כר"ת שפ' דלא כותיקין ע"ש:
ומי כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו':
שיעור כו'. ט"ס הוא כאן וצ"ל שיעור שליש עישור שעה:
באר היטב
(א) ג' שעות: והכא לכ"ע מנינן מעלות השחר מ"א. והמאחרים ק"ש בשביל ציצית ותפילין טועים אלא יקרא ק"ש בזמנה בברכותיה וכשיהיה לו ציצית ותפילין יניחם ויקרא בהם ק"ש או פרשה אחרת או מזמור תהלים לבוש. וכתב ע"ת ודוקא אם יעבור זמן ק"ש אז לא ימתין על טלית ותפילין שאינו מעכב זו את זו אבל בלא"ה ימתין דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו.
(ב) אחת: ויש גורסין כמו עישור שעה אחת וכן עיקר. פר"ח ומנחת כהן ועמ"א.
משנה ברורה
(א) זמן ק"ש — וברכות ק"ש לפניה ג"כ אין לומר קודם הזמן הזה:
(ב) הרגיל עמו קצת — כאכסנאי דאתי לפרקים דאי רגיל עמו הרבה אפילו רחוק ממנו מכירו ואי אינו רגיל כלל אפילו קריב לגביה אינו מכירו. ונקבע זה הזמן לק"ש אף דמקצת אנשים קמים ממטתם משעלה עה"ש וקרינן ביה ובקומך מן התורה דלכן בדיעבד יצא וכדלקמן בסעיף ד' מ"מ כיון דרובא דאינשי לא קיימי עד שיכיר א' את חבירו ועוד מפני שקבעו פ' ציצית בק"ש דכתיב בה וראיתם אותו לפיכך קבעו חכמים זמנה משיכיר בין תכלת ללבן והוא הזמן דמשיכיר את חבירו ברחוק ד"א:
(ג) עד סוף — ולכתחילה אסור להתאחר עד אותו הזמן [שנות אליהו בשם הירושלמי]:
(ד) ג' שעות — שכן דרך בני מלכים לעמוד אז ולהכי קרינן ביה עדיין ובקומך. ומונין אלו הג' שעות מזמן עמוד השחר כן כתב המ"א ודעת הגר"א משעת הנץ החמה ולענין לכתחילה אין נ"מ בזה דבלא"ה אסור לאחר וכנ"ל בסק"ג:
(ה) שהוא רביע היום — ואין חילוק בין ימות הקיץ שהיום ארוך ובין ימות החורף שהיום קצר חשבינן היום לי"ב שעות ולעולם חלק רביע מהיום הוא זמן ק"ש לכך יש ליזהר בימי החורף למהר לקרוא ק"ש מאחר שהיום קצר ורביע היום קצר [ט"ז] ובאמת בימי הקיץ צריך ליזהר טפי דדרך ב"א לעמוד בזמן אחד כמו בימות החורף ואז כבר חלף ועבר ק"ש דכל שהיום גדול יותר זמן ק"ש ממהר לבוא וצריך לגומרה כולה בזמנה והמאחרים קריאת שמע בשביל ציצית או תפילין טועים אלא יקרא ק"ש בברכותיה בזמנה בלא ציצית ותפילין וכשיהיה לו יניחם ויקרא בהם ק"ש או פרשה אחרת או מזמור תהלים. ואפילו אם ספק לו שמא יעבור זמן ק"ש ג"כ אין להמתין על טלית ותפילין דאינו מעכב זה את זה אבל בלא"ה ימתין דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ויש אנשים שמאחרים זמן ק"ש בשביל תפילה בצבור וג"ז שלא כדין הוא. ועכ"פ יזהרו לקרות שמע בזמנה קודם התפלה ולכוין לצאת בזה וכנ"ל בסוף סי' מ"ו במשנה ברורה עי"ש ואין לאחר הקריאה לבהכ"נ בשביל הזקנים המאחרים לבוא ויצטרכו להתפלל ביחידי כיון שעי"ז יעבור זמן ק"ש ואין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ובשבת ויו"ט מצוי מאד לעבור זמן ק"ש מפני כמה דברים ע"כ החכם עיניו בראשו לקבץ מנין ולהתפלל קודם או עכ"פ לקרות שמע בזמנו קודם שיעמוד להתפלל עם הצבור וכנ"ל בסוף סימן מ"ו ועי"ש בביאור הגר"א ובבה"ל שם:
(ו) שהי' מכוונין — כי עיקר מצות תפילה לכתחילה הוא מעת התחלת הנץ מדכתיב יראוך עם שמש וכמו שנתבאר לקמן בסימן פ"ט ואם היו מתחילין לקרותה משיכיר את חבירו היה הרבה בין זה השיעור ובין הנץ והיה להם להתאחר אחר ק"ש ולהמתין עד שתנץ החמה ולא היו סומכין גאולה לתפלה לכן היו מכוונין לקרותה סמוך להנץ החמה ולגומרה עם הנץ:
(ז) הנץ החמה — היא השעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים:
(ח) מאד — ומובטח לו שהוא בן עוה"ב ולא יוזק כל אותו היום:
(ט) שיעור שעה — ויש גורסין עישור שעה ועיין בביאור הגר"א שכתב שצ"ל שליש עישור שעה ועי' בבאור הלכה:
ביאור הלכה
(*) זמן ק"ש וכו': עיין במ"ב ואף דאהבה רבה אפשר דהיו יכולין לומר כדמוכח קצת מרש"י ברכות י"א ע"ב ד"ה אי אמרת וכו' [וצע"ק למש"כ רש"י גופא באותו עמוד ד"ה יוצר אור וכו' אידך מאי היא וכו' ויש ליישב בדוחק] עכ"פ יוצר אור בודאי אין לומר קודם הזמן הזה אפילו לדעת השו"ע שמקיל בזה לקמן בסעיף י' היינו בשעת הדחק וכ"ש לפי מה שפסק המג"א והפמ"ג שם דאפילו בשעת הדחק אין לומר אבל עד ברכו מותר לומר קודם זה הזמן אך אין נ"מ כ"כ מדין זה דהא לכתחילה בודאי אין להשהות התפילין מלהניחם עד בין ישתבח ליוצר וא"כ ממילא יאמר ברוך שאמר ופסוקי דזמרה אחר הזמן דכדי שיראה דהא זמן תפילין בבוקר הוא בכדי שיראה ולא קודם כדלעיל סימן ל' ס"א [ובשבת שאין מניחין רק טלית תלוי דבר זה במה שיש פלוגתא בין השו"ע והרמ"א בסימן י"ח ס"ג אי רשאי לברך עליו מעה"ש ואילך עי"ש ובביאור הגר"א] אך מי שהשעה דחוקה לו יכול לע"ע לומר ברוך שאמר ופסוקי דזמרה בלא תפילין עד יוצר אור וכשיגיע הזמן דכדי שיראה יניח תפילין ויברך עליהם ויאמר מיוצר אור והלאה:
(*) משיראה וכו': ולענין סמיכת גאולה לתפילה משמע מדברי הר"י והובא בב"י והעתקתיו בסק"ה שאינו יכול לסמוך כי אינו עדיין זמן תפילה לכתחילה שהוא הנץ החמה. אך יש לדחות דהכוונה במש"כ אבל אדם אחר שאינו חושש לגאולה לתפלה יכול לקרותה משיראה היינו שאינו חושש להסמיכה בזמן הנכון לכתחילה ולפי דברי רבינו ירוחם לפי מה שביאר הב"ח והדרישה את דבריו בסימן פ"ט עי"ש משמע דיכול לסמוך ואולם באמת דין זה תלוי אי מותר מצד הדין להתפלל קודם הנץ החמה ועיין בח"א בכלל ט"ז ובדרך החיים בדין זמן תפילה משמע שמדינא אין להתפלל לכתחילה קודם הנץ וכ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק ודאי מותר כמו שכתב המ"א בסימן פ"ט ס"ק ט"ז:
(*) ומצוה מן המובחר וכו': דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ"ב ירד לטבול וכו' עיי"ש דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג"כ אפ"ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ' שם:
(*) כמו שיעור שעה אחת: עיין מ"א ועיין פמ"ג שסיים בסוף דבריו וכתב דא"כ לפי מה דקיי"ל דמעמוד השחר עד עלות השמש הוא שעה וחומש אנו צריכין לומר דמעמוד השחר עד השיעור שיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות הוא בערך עישור שעה ומשיכיר עד תחלת הנץ הוא ג"כ עישור שעה ומתחלת הנץ עד עלות גוף השמש על הארץ הוא שעה עכ"ד עיי"ש. ודבריו דברי תימה הן דהמ"א בעצמו לקמן בסימן פ"ט סק"ב נשמר מזה וכתב דכוונת הרמב"ם במ"ש קודם עלות השמש ר"ל קודם הנץ החמה פי' תחלת הזריחה ולא עלות כל גוף השמש וכן כתב המחצית השקל שם עיי"ש ומה שכתב כאן שיעור שעה היינו מהנץ עד עלות כל גוף השמש. ועוד דלדבריו נהיה מוכרחין לומר דנץ החמה נקרא אפי' קודם שמתחלת לזרוח על העולם כי אנו רואין בחוש שחומש שעה אחר עלות השחר דהוא י"ב מינוט עדיין אין ניכר זריחת השמש כלל וכעין זה ראיתי ג"כ באשל אברהם בסימן זה שמביא בשם תשובת בי"ד ומשמע ג"כ מלשונו דנץ החמה נקרא מעת שמתחלת השמש לצאת ממקומה אף שאינו נראה ולא נודע לנו עדיין ולא משמע כן מדברי רבינו יונה שכתב בפירוש שנץ החמה היא השעה שמתחלת החמה לזרוח בראשי ההרים וכן מתוספות ברכות ט' ע"ב ד"ה לק"ש כותיקין שהקשו דמההיא דנברשת שבשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאין הימנה והיו יודעין הכל שהגיע זמן ק"ש מוכח דזמן ק"ש הוא אחר הנץ וכמו שכתב הרא"ש עיי"ש משמע ג"כ דנץ החמה הוא משעה שהחמה מתחיל להתנוצץ על העולם לא משעה שמתחלת לצאת ממקומה דא"כ יש עוד זמן הפסק בין שיטת התוספות לשיטת ר"ח ולא משמע כן כדמוכח להמעיין בדבריהם דהנ"מ הוא רק במ"ש גומרין אם הכוונה הוא לגמרה עם הנץ או להתחיל לקרותה עם הנץ אבל בעצם הנץ לא נחלקו. ועוד מוותיקין גופא מוכח שלא רצו לקרות שמע וברכותיה משיכיר את חבירו דהוא התחלת זמן ק"ש כדי שלא יהיה הפסק הרבה אחר הקריאה ולא יהיו יכולין לסמוך גאולה לתפלה כמו שכתב התר"י והובא בב"י ולשיטה זו הסכים התוספות והרא"ש והשו"ע כמו שכתב הגר"א וכי עשור שעה דהוא ערך ששה מנוטין הוא זמן הרבה לק"ש וברכות. וגם הפמ"ג בעצמו כתב לבסוף דדבר זה אינו ברור בידו. הנה מכל מה שהארכנו נראה לעין דנץ החמה נקרא מעת שניכר תחלת זריחתה על העולם וכמו שהעתקנו בפנים בשם תר"י והערוך ומביאם התוי"ט. [ובאמת צ"ל ברור דכוונת המג"א שכתב ול"נ דלענין הדין וכו' ג"כ כמו שכתבנו ורצונו לומר דפשטי' דלישנא דנץ החמה מוכח דגמר ק"ש וברכותיה הוא עם הנקודה ראשונה מהחמה שמתחלת להאיר על העולם ומה לי אם אח"כ נמשך מעת התחלת הנץ עד עלות כל גוף השמש שעה או עישור שעה] וגם הגר"א כתב בספרו שנות אליהו ובביאורו בסימן זה שט"ס הוא מה שכתב שיעור שעה אחת וצ"ל שליש עשור שעה ועיין בהקדמת ביאורו ובס' דמשק אליעזר טעם ומקור לדבריו עיי"ש שמוכח ג"כ לדבריו דנץ החמה היא הנקודה הראשונה מהחמה שמתחלת להתנוצץ על העולם וכזה ראינו ושמענו שנוהגין כן כהיום הנוהגין כוותיקין וכן מוכח לדינא בספר מגן גבורים בשה"ג סוף סק"ד. ובספר תפארת ישראל ראיתי שכתב דנץ החמה הוא י' מנוט קודם עלות כל גוף השמש על הארץ ולא ביאר טעמו ומקורו ואולי ט"ס הוא וצ"ל ו' מינוט דהוא עשור שעה. אח"כ מצאתי כן בהדיא בירושלמי פ"ק דברכות שנץ החמה הוא העת שהחמה מתחלת לזרוח על ראשי ההרים כתר"י והערוך הנ"ל וגם ברשב"א פ"ק דברכות מוכח להדיא כן ומובא הירושלמי הזה ברמב"ן במלחמות פ"ק מכל אלה מוכח להדיא שהדין כמו שכתבנו למעלה:
כף החיים
(א) סעיף א: זמן קריאת שמע של שחרית וכו' − ומברכין שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, וסמכום על פסוק שבע ביום הללתיך וכו'. טור. ועיין בספר התיקונים סוף תיקון יב טעם לשבע ברכות הללו. והטעם שסדרו ארבע ברכות בערבית ושלש בשחרית, כתב הלבוש לפי שבסדר הזמן קדם הערב לבקר דכתיב ויהי ערב ויהי בקר וכו' לכן לקחו הארבע שהם הרוב לערבית שהוא קודם והשלש הנותרים הניחו לבקר עכ"ד. וה"ר דוד אבודרהם דף א' ע"ב כתב הטעם בשם הראב"ד דנתנו את היתרה לערבית מפני שתפילת ערבית רשות ובעינן שיהיו שוין, והביא דבריו הכנסת הגדולה בהגהות הטור. והרוקח סימן שי"ט כתב לפי שבשחר יש מצות ציצית מה שאין כן בערב, והביאו שיירי אנשי כנסת הגדולה, אליה רבה אות א'. ועיין שער הכוונות בדרוש א' דתפילת ערבית דף נ"ב ע"ג ד"ה השכיבנו ופרי עץ חיים שער מנחה ומעריב פרק ד' ופרק ה':
(ב) משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת וכו'. שאם רגיל עמו הרבה יכירנו אפילו מרחוק הרבה, ואם אינו רגיל עמו כלל לא יכירנו אפילו בקרוב, אלא כמו אכסניא שרגיל לבא לקץ עתים. רבינו זלמן אות ב' בשם הירושלמי, והובא בבית יוסף:
(ג) ונמשך זמנה עד סוף שלש שעות שהוא רביע היום. כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פרק קמא דברכות וז"ל ודע כי אלו השעות הנזכרות בכל המשנה הן השעות הזמניות, וענין הזמניות הוא השעות שיש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה, ושאמר עד שלש שעות כאילו אמר עד כלות רביע יום, אחד שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת עכ"ל. בית יוסף. וכן כתב מור"ם ז"ל לקמן בסימן רל"ג סעיף א', פרישה אות ב',פרי חדש סוף אות ב',שאגת אריה סימן ה' והביאו שערי תשובה אות א',רבינו זלמן אות ג',חיי אדם כלל כ"א אות ג',קיצור שולחן ערוך סימן י"ז אות א',. ועיין שם בפאת השולחן שכתב שהוא ז"ל תירץ מה שהקשה הפני יהושע על זה במהדורא בתרא על מסכת ברכות, והביא עוד פוסקים שהוכיחו כדברי הרמב"ם ז"ל, וגם הגאון המקובל מהר"י חאגיז זצ"ל בפירושו עץ חיים למשניות העיד שכן פשטה ההוראה בכל ישראל דחשבינן שעות זמניות יעו"ש. וכן כתב בן איש חי פרשת וארא אות ה':