שולחן ערוך אורח חיים יח ג

^המאימתי מברך על הציצית בשחר ^טמשיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. הגה: ואם לבשו ^דמעלות השחר ואילך יש אומרים דמברך עליו ^יוכן נוהגין (מרדכי פרק ב' דמגילה). ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך עליו וכשיאיר היום ^יאימשמש בו ויברך (תשב"ץ):

מפרשים

באר הגולה

עריכה

(ה) מאימתי — רמב"ם בפרק ג מהלכות ציצית ממשנה ב דברכות ט.

מגן אברהם

עריכה

(ד) מעלות השחר — ונראה לי דהוא הדין בערב עד צאת הכוכבים:

ביאור הגר"א

עריכה

מאימתי כו' — מ"ג ב', כיון שנתחייב במצוה כו', ורוצה לומר בזה הזמן, דאז נתחייב בקריאת שמע ותפילין. ועיין רש"י שם ד"ה כיון, וכן דעת המרדכי והג"ה, ואם לבשו כו', וכתב הטעם, דכתיב "וראיתם אותו", בזמן ראיה. ודברי הרמב"ם ושולחן ערוך עיקר, דתפילין מנא ידעינן? אלא על כרחך מלימוד הנ"ל: "כיון שנתחייב במצוה זו" כו', וכמו שכתבו בירושלמי, והביאו תוס' שם ד"ה בין: "וראיתם אותו, מן הסמוך", ואזדא סברא דמרדכי דכתיב "וראיתם" כו', דאדרבה משם מוכח להיפך:

ואם כו' — ל"ו א', ועיין תוס' ד"ה וכשיגיע כו':

משנה ברורה

עריכה

(ט) משיכיר וכו' — והוא הזמן דמשיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו המוזכר לקמן בסימן נ"ח לגבי ק"ש [ב"י בסי' נ"ח בשם הרא"ש דחד שיעורא הוא עי"ש ובביאור הגר"א בענינינו]:

(י) וכן נוהגין — עיין בביאור הגר"א שפסק כדעת השו"ע ובפמ"ג כתב אם השעה דחוקה המיקל להניח מע"ה ואילך אין גוערין בו ועכ"פ לכתחלה בודאי נכון מאד להמתין מלברך עד שיכיר בין תכלת ללבן וכן נראה דעת הא"ר. ובדיעבד נראה דאפי' אם בירך קודם עמוד השחר לא יחזור ויברך דשמא הלכה כהרא"ש דכסות יום בלילה חייב:

(יא) ימשמש בו — ר"ל בציציותיו:

כף החיים

עריכה

(יח) סעיף ג: מאימתי מברך על הציצית וכו' — לא נוכל למצוא זמן מוגבל לזה השיעור בין תכלת ללבן, כי הכל לפי המקומות והזמנים, כי בקיץ יש זמן ארוך מעלות השחר עד יציאת השמש על הארץ, ובחורף הוא זמן קצר, כי לפי חשבון אורך זמן היום יהיה אורך זמן מעלות השחר עד עלות השמש על הארץ, כידוע וכנזכר בגמרא פסחים דף צד עמוד א: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, ויעויין שם במפרשים ומגן אברהם סימן פט ס"ק ב ובדברינו לשם אות ד ואין כאן מקום להאריך. וכאשר יהיה זמן עלות השחר ארוך, כמו בקיץ, לא במהרה ניכר אור היום, לא כן בחורף שזמנו קצר. ומנהג עיר קדשנו ירושלם תובב"א לשער שעה אחת קודם צאת גוף השמש על הארץ, כל זמן בזמנו בקיץ ובחורף יהיה, וכפי שחושבין זמן הנץ החמה דהיינו צאת השמש על הארץ (דלא כב"ד חלק אורח חיים סימן ל"ו), כך חושבין זמן ברכת ציצית ותפילין שיהיה שעה אחת קודם, ועיין לקמן סימן ח"ן אות יו"ד.

(יט) שם: משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה — בימי החורף שימי עננים הם ולא ניכר היטב אם נכיר בין תכלת ללבן לעניין טלית, או כשיעור שיכיר חבירו הרגיל עמו קצת, לעניין תפילין מותר להניחם, כיון דקיימא לן לילה זמן תפילין ומדרבנן הוא דאסור שמא ישכחם ויישן בהם, הוה ליה ספיקא דרבנן לקולא וכו', שו"ת שואל ומשיב מהדורה ג' חלק ב' סימן קס"ב, והביאו פתחי עולם אות ו', ועיין באות שאחר זה ובאות כב.

(כ) שם בהגהה: ואם לבשו מעלות השחר ואילך יש אומרים דמברך וכו' — זה סברת המרדכי בפרק ב' דמגילה והביאו בית יוסף, שכתב וזה לשונו: דציצית כיון דלא כתיב ביה יום בהדיא אלא "וראיתם אותו", בראיה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי לכתחילה וכן עמא דבר, עד כאן לשונו, וכן כתב הלבוש סברא זו בסתם, מיהו אחר כך כתב: יש אומרים שאין לברך עליה לכתחילה אלא משיכיר בין תכלת וכו', וכן כתב אליהו רבה אות ה' דיש להחמיר, קיצור שולחן ערוך סימן ט אות ט. ובפרט לדידן דאתכא דמרן סמכינן ודעתו דעת עליון להחמיר. מיהו בחורף אם השעה דחוקה, המקל להניח מעלות השחר ואילך אין גוערין אותו, כמו שכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ד' והביאו פתחי עולם שם.

(כא) שם בהגהה: ואם לבשו מעלות השחר ואילך וכו' — כתב מגן אברהם ס"ק ד: ונראה לי דהוא הדין בערב עד צאת הכוכבים, עד כאן לשונו, ופירש דבריו המחצית השקל וזה לשונו: רוצה לומר, כיון דהגהת רמ"א זאת נובעת מהמרדכי וכו' הוא הדין דיש לומר כן גם בערב עד צאת הכוכבים, עד כאן לשונו. וכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ד': ומיירי שעדיין לא התפללו ערבית, דאי לאו הכי הוי כתרתי דסתרן אהדדי יעויין שם, וכן כתב ר' זלמן אות ח. וכל זה לדעת המרדכי דסבירא ליה דיכול לברך לכתחילה מעלות השחר ואילך, אבל מרן ז"ל דסבירא ליה דאינו יכול לברך עד שיכיר בין תכלת ללבן, לא גילה דעתו אם יכול לברך גם כן אחר שקיעת החמה כל זמן שמכיר בין תכלת ללבן, או דווקא בשחר דאתי יומא וחשיב יום לשאר מילי חשיב ליה יום נמי לעניין ציצית ויכול לברך משיכיר בין תכלת וכו', אבל בערב משקיעת החמה ואילך דאתי לילה, וגם כל זמן בין השמשות הוא ספק שמא הוא מן הלילה, אינו יכול לברך ואפילו מכיר בין תכלת ללבן, וצריך עיון. מיהו כבר כתבנו לעיל אות יב בשם הפוסקים והאר"י ז"ל דאסור להתעטף בציצית משקיעת החמה ואילך ואפילו בלא ברכה, ואפילו אם נסתפק לו אם שקעה החמה דאיכא ספק ספיקא, שמא לא שקעה, ואם תמצא לומר שקעה שמא הלכה כמאן דאמר דיכול לברך כל בין השמשות עד צאת הכוכבים, אפילו הכי לא יברך, כמו שכתבנו לעיל אות ז דספק ברכות להקל אפילו היכא דאיכא ספק ספיקא יעויין שם.

(כב) שם בהגהה: ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך וכו' — ואם טעה ובירך קודם עלות השחר, שוב לא יברך, דלהרא"ש כסות המיוחד ליום אם לבשו בלילה חייב כמו שכתוב בסעיף א וספק ברכות להקל, וכן כתב עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט אות י"ד בשם מ"ב, פתחי עולם אות ח' בשם פתחי תשובה, וכן כתבנו אנן בעניותין לעיל סימן ח אות סב בשם החס"ל אות ט"ו.

(כג) שם בהגהה: וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך — לשון התשב"ץ בבית יוסף: ימשמש בו ומניח על ראשו ומברך, וכן כתב אליהו רבה אות ו' וכן כתב עולת תמיד אות ח' בשם תשובת בנימין זאב סימן קל"ז. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ח אות סב שיש מחלוקת בזה, ורוצה לומר שהמרדכי בהלכות תפילין כתב בשם ר"י דלא דמי ציצית לתפילין, דתפילין ליכא חיוב למשמשן דלא סגי בלאו הכי יוצא נמי גבי ברכה בהכי, אבל גבי טלית דלבוש וקאי, קצת נראה דצריך להפשיטו ולחזור וללובשו ולברך עליו, עד כאן לשונו. וכן ראוי לעשות מי שלבש טליתו קודם אור היום ולא בירך עליו, כמו בסליחות וכדומה, או אפילו ביום, כגון ששכח ולא בירך על הטלית ואחר כך נזכר אחר שלבשו, שיפשיטנו ויברך עליו ויחזור וילבשנו, דאין פסידא בזה אף על גב דיש מתירין במשמוש לבד בלא הפשט, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ועוד עיין מה שכתבנו שם בסימן ח אות מב ואות מא ואות מ:

הערות

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}