שולחן ערוך אבן העזר קסט מד


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

צריך שיכונו היבם והיבמה שתהא מתרת לזר בחליצה זו. נתכון הוא ולא היא, או היא ולא הוא, לא התרה; אבל חליצה פסולה היא לפסלה על האחים. לפיכך, יבמה שגדלה בין האחים, וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם, אסורה להתיבם, שמא כונו לשם חליצה; וצריכה חליצה כשרה, להתירה לזר; אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם, מתרת להתיבם, ואין חוששין שמא חלצה:

מפרשים

בית שמואל

(מה) נתכוין הוא ולא היא וכו':    עיין בהרא"ש שם דהקשה למה דקי"ל יבמה שרקקה תחלוץ למה דחקו בש"ס למצוא דרך שתהא היבמה אסורה ליבם למה לא אמרו לה שתרוק לפניהם ואז אסורה ליבם, ותירץ משום עובדא דש"ס היה שהיבם רצה לייבם ואין כוונתו לחלוץ מ"ה אף אם רקקה לא תפסול את עצמה עליו והביא ראייה מחליצת המנעל לא' מן האחי' דחשש הוא שמא נתכוונו שניהם אבל אם א' לא נתכוין ליכא חשש ומשמע לכאורה מדמדמה שני דינים אלו להדדי ורקיקה איירי בב"ד א"כ ה"ה אם חלצה בב"ד המנעל ותו לא עשתה כלום נמי בעינן דוקא כשנתכוונו שניהם ונראה מדבריו שם ע"כ לא אמר בש"ס אם נתכוין א' מהם הוי חליצה לחומר' אלא דוק' בחליצה גמור' כמ"ש בש"ס חלוץ ובכך אתה כונסה והוי חליצה גמורה אלא הוא לא נתכוין אז ק"ל דהוי חליצה לחומרא אבל בחליצת מנעל לבד או רקיקה אפי' בב"ד אם נתכוין א' מהם והשני בוודאי לא נתכוין לא הוי חליצה כלל ומותרת לאחים, אלא כשאין ידוע לנו חיישינן שמא כיוונו שניהם ובזה שפיר הגירסא בטור שמא כיוונו לשם חליצה מ"ה בעובדא דש"ס הנ"ל אף אם היתה רקקה לפני ב"ד וכיוונה היא לחליצה לא הוי חליצה כלל ומותרת לאחים, וכן נראה מפי' תוס' בסוגיא זו דחיישינן שמא כיוונו שניהם וקושי' המקשן והתני' בין התכוון הוא ובין התכוונה היא חליצה פסולה עד שנתכוונו שניהם פירושו עד שידוע לנו שכיוונו שניהם וכאן חיישינן שמא כיוונו ע"ז תירץ התרצן לחומרא חיישינן שמא כיוונו אבל להתיר לעלמא אינה מותרת עד שידוע לנו שכיוונו ואיירי כל הסוגיא בחשש שמא כוונו שניהם אבל אם ידוע לנו דאחד מהם לא כיוון מותרת לאחים ועיין מ"ש ב"ח על הטור ול"ד אבל למ"ש בנ"י איירי הסוגיא דחיישי' שמא כיוונה היא והקשה והתניא עד שנתכוונו שניהם ותירץ לחומר' חיישינן אפי' אם כיוון א' מהם הוי חליצה לחומר' אף דא"י לנו שאחד מהם התכוין חיישי' שמא אחד כיוון א"כ אפילו אחד מהם בוודאי לא נתכוון מ"מ בחליצת המנעל פסולה לאחים אפילו שלא בב"ד וליישב קושית הרא"ש למה לא אמרו לה שתרוק ותתכוון לחליצ' ותהא אסורה ליבם יש לומר דס"ל ברקיקה לא מהני כוונת א' מהם אלא בחליצת מנעל אז חששו חז"ל דפסולה לאחים אלא לפ"ז קשה למה ליה להוכיח שם דרקיק' מה שרוקקת בין האחים לא מהני אפי' למפסל דהא אף בב"ד לא מהני בכוונת א' מהם ומכ"ש בין האחים וע"כ בין האחים ליכא חשש שמא כיוונו שניהם דהא כל שקל' וטרי' בש"ס שמא כיוונה היא אבל על כוונת שניהם ליכא חשש כלל, ודברי הרי"ף ורמב"ם פ"ד דגיטין למ"ש הנ"י שכתבו חיישינן שמא נתכוונו, ומ"ש המחבר שמא כיוונו לשם חליצה משמע דוקא כשיש חשש דכיוונו שניהם נראה שכתב שלא בדקדוק נמצא למדין אם חלצה המנעל שלא בפני ב"ד וא' מהם לא כוון לחליצה קמפלגי פוסקים הנ"ל ואם רקקה בב"ד והוא לא נתכוין להרא"ש לא מהני כלל ואפשר דשאר פוסקים ג"כ מודים לזה, ואם חלצה מנעל בב"ד בלא כוונה כתבתי לדעת הרא"ש ג"כ לא מהני אא"כ במקום חליצה גמורה, מיהו זאת יש לדחות קצת ולומר דכוונת הרא"ש לדמו' רקיקה בב"ד בלא נתכוון אחד מהם לחליצת מנעל שלא בב"ד בלא נתכוון אחד מהם אבל חליצת מנעל בב"ד אפי' בלא כוונה פוסל:

ט"ז

באר היטב

(מז) והיבמה:    הראנ"ח לא רצה שתחלוץ אשה אוננת אפילו במקום עיגון וה"ה אם האיש אונן וטעמו כי בהיותם אוננין אינם יכולין לכווין ומהרי"ט ח"ב חא"ה סימן י"ו כתב הטעם משום דהחליצה מצוה מן התורה ואונן פטור מכל המצות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וכתב הכנה"ג בי"ד סימן שמ"א ונ"מ בין הטעמים אם יוכל לחלוץ לאבל תוך שבעה או מיד לאחר הקבורה ע"ש. ובתשובת חכם צבי סימן א' הקשה ע"ז אם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים וקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו'. ע"ש לכאורה אישתמיטתי' לי' תוס' זה ואחות אשת וכו'. יבמות דף ב' ע"א אין להקשות דנדה וכו' ע"ש ודו"ק.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אבן העזר לחץ כאן



▲ חזור לראש