בית שמואל על אבן העזר קסט

סעיף א

(א) רק שידעו להקרות: עיין בפירוש סדר החליצה שהביא שם דעת הנ"י שצריכין להיות דיינין אבל מומחין א"צ להיות גם מ"ש אם א"י להקרות כשר ע"ש פירושו:

סעיף ב

(ב) קרוב: הטעם משום חליצה נקרא דין לכן קרוב פסול אף על גב בדין מהני אם קבלו בעלי הדינין הקרובים כאן לא מהני עיין בת"ה סימן רכ"ז:

(ג) ואפי' היה אביו גר: וקי"ל בעלמא הורתו ולידתו בקדושה ישראל מעליא הוא מ"מ כאן בחליצה צריכין להיות הדיינים שחולצת בפניהם שיהיה אביהם מישראל ולא מהני בדיינים הורתו ולידתו בקדושה דילפינן מקרא בישראל דהקפידה התורה שיהא אביהם מישראל ולא מהני בזה הורתן ולידתן בקדושה ועיין תוס' פ' מ"ח דף ק"א ובכתובות דף מ"ד:

סעיף ג

(ד) מצוה ושיוסיפו שנים: הטעם כדי לפרסם ופרש"י ונ"י לפ"א לפרסם שתהא חלוצה ואסורה לכהן לפ"ז אם היא גרושה כבר אין צריך חמשה אבל לפי' השני צריך ה' כדי דליתי אנשי ולקפצו עליה ובאלו שנים אין קפידא אם נוטלין שכר הרבה ד"מ, וכן אם הם קרוביו קורבה שאין פסול ע"פ הדין אלא מצד חומרא כמ"ש בסי' ס"ח ובנ"י כ' אם הזמינו ג' לב"ד בפי' וקראו שנים למילוי אז אפי' גרים אפי' פסולים כשרים באלו שנים והא דפוסל בש"ס לרב ושמואל שהיו בן גר למילוי שנים היינו דשם כל החמשה היה עושה חיבור א' שאין זה כבודו של ר"ש להקצות מן השלשה וכ"כ בא"ז דאין קפידא בשנים הנוספים אם אינם כשרים והיינו נמי בכה"ג לפי המנהג דאין עושין חיבור א' ואלו שנים יושבין נמשכין מן הג' אז אין קפידא כלל ובזה מיושב מה שהקשה בת"ה סי' רכ"ו על הא"ז מעובדא רב ושמואל בזה ניחא דל"פ כלל הפוסקים ומה שמדייקי' מרמב"ם וטור דס"ל דיש קפידא באלו שנים שאל יהיו קרובים היינו דס"ל כל החמשה יושבין בכנופי' חדא כדמשמע שם שלא כתבו דיושבין רחוק מן הג', גם מה שמדייק הת"ה מן הגמיי' אין מוכרח וגר שאמו מישראל פסול לכתחלה להיות תוך שנים כשעושין כנופי' אחת כמ"ש בש"ס בעובדא רב שמואל בר יהודא ובדיעבד כשר הואיל ואלו שנים רק כדי לפרסם הדבר:

סעיף ד

(ה) לקבוע מקום: עיין בפי' ס"ח ועיין ב"ח ואין קובעין בשבת מאחר דצריך קביעות הוי כמכין משבת לחול ועיין בד"מ וקביעות מקום היינו משום פרסום לכן צריך להיות בגובה שבעיר ואם יש פרסום בלא זה עיין בתשובת ר"י לבית הלוי סי' יו"ד:

סעיף י

(ו) בן ג' שנים ויום א': עיין סי' קנ"ה שם כתבתי באריכות דינים הללו:

(ז) דדים גדולים: כתב בד"מ בשם המרדכי דכתב בשם התרומה בדיקה זו צריך להיות ע"י אנשים ובדיקה אם יש לה ריבוי שערות בודקים ע"י נשים וכ"כ ב"ח בשם הסמ"ק בדיקות דדים צריך להיות ע"י אנשים אא"כ הוחזקה גדולה בשנים אז בודקים ע"י נשים כי החזקה מסייע מסתמא אחר יב"ש הביאה סימנים א"כ בדיקת שערות הוא אפי' לא הוחזקה בשנים והקשה הד"מ א"כ למה מהני בדיקות נשים ותירוץ משום דהוא מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי והא אין נשים נאמנים על ב' שערות כשלא הוחזקה בשנים ולא אמרי' מלתא דעבידא לגלויי משום בשני שערות לאו מלתא דעבידא לגלויי הוא כ"כ דהא מהאי טעמא כ' בה"ת דאין ממאנין בזמן הזה דאין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף אם יש לה שערות מיהו קשה דדין נמי הוא מלתא דעבידא לגלויי וא"ל דדין לא עדיף מב' שערות דדין מהני משום א"א לבוא סימן עליון בלא תחתון מ"ה כשהיא לא הוחזקה בשנים אין בודקים נשים א"כ מה מהני בדיקת אנשים וצ"ל דד"מ לא תירץ זאת אלא לסברת המ' דס"ל באמת בדיקת דדין הוא ע"פ נשים, ולבה"ת דס"ל דל"מ ע"פ נשים צ"ע למה מהני רבוי שערות ע"פ נשים:

(ח) נתמלא זקנו: עיין בב"י בחושן המשפט ריש סימן ל"ה:

סעיף יא

(ט) שאם הוחזק או שיצא קול וכו': נאמנים להחזיקן כגדולים היינו אפי' על בדיקת נשים סמכינן בחזקה פשיטא סמכינן על בדיקת נשים מה לי חזקה הנ"ל או חזקה זו ויש לדחות דשם מיהו על שנים יש עדים וכן קול מהני כמו חזקה סמכינן עליהן:

(י) וע"ז סומכין שלא לבדוק וכו': עיין סי' קנ"ה שכתב הטור בשם הבע"ת דאין אנו בקיאין לבדוק גומות א"כ לפ"ז לכאורה קשה כל בדיקות אחר השערות אפי' ע"י אנשים ל"מ דקי"ל שערות בלא גומא ל"מ ואין אנו בקיאין וכן הק' ב"ח וע"ש מ"ש ולדידי' לא נתיישב לפסק הלכה מנ"ל למיקל נגד דעת הבה"ת וכן הטור הביא דעתו בפשיטות בלי שום חולק אבל לכאורה נ"ל דלק"מ בודאי על בדיקות גומות כשאין שערות בכל הגוף אין אנו בקיאין מ"ה החמיר שם שלא תמאן אבל לבדוק אם יש גומא תחת השערות פשיטא בקיאין אנו בבדיקה זו וכן משמע מלשון המחבר שכתב ע"ז סומכין שלא לבדוק משמע דאנו יכולים לבדוק, שוב ראיתי גם בט"ז בסימן קנ"ה כתב כן:

(יא) ואם יש ליבמה בנים: עיין סי' קנ"ה שם הבאתי סוגי' פ"ק דיבמות לרב ספרא בנים הם כסימנים אפי' אם הולידה בקטנותה הרי הם כסימנים אחר יב"ש כן ס"ל להג"מ זה ולא כתשובת מ"ב סימן ו' ע"ש והרמב"ם פוסק כר"ס לפ"ז שפיר פסק זה מיהו מהרי"ף והרא"ש משמע דס"ל כרב זביד דאין בנים בלא סימנים היינו דאין בנים מצוי' בלא סימנים לפ"ז לא מהני לענין חליצה ותימה על הרב רמ"א דפוסק בפשיטות כהג"מ וכבר כתבתי בסי' קנ"ה דדוקא אחר יב"ש מהני בנים לרמב"ם:

סעיף יב

(יב) שמצות חליצה מעומד: משום דדמיא לדין ואם יבם חלש או זקן נותנין לו מקל בידו לסמוך עליו, ולרמב"ם ונ"י בשם הרבה פוסקים אפילו לכתחלה חליצת המנעל מות' בישיבה וא"ל להני פוסקים דס"ל לכתחלה מצוה בעמידה הוא וס"ל גם כן הא דאמר אמימר צריך למדחסי כרעיה היינו צריך לכתחלה ובדיעבד אין עיכוב אם כן מה מקשה שם על אמימר מברייתא בין עומד ובין יושב וס"ד כשיושב לא מדחי' כרעיה ומה ק"ל הא יש לומר הברייתא איירי בדיעבד וכן הקשה בנ"י, וצ"ל דס"ל ע"כ הברייתא איירי לכתחלה מדקתני בין עומד אם כן ע"כ מה דתני בברייתא יושב ומוטה נמי לכתחלה וס"ד כשמוט' לא מדחסי כרעיה וא"ל איך ס"ד יושב לכתחלה דהא מצות חליצה לכתחלה מעומד ויש לומר דסבר אף על גב לכתחלה בעינן שיעמדו היינו משום דהוי כדין וצריכים שיעמדו מחמת שהיא גובאת כתובה הוי כדין, אבל משום מצות חליצ' אפי' לכתחלה מותר וכן אם הדיינין עמדו כשר דחד טעם הוא:

סעיף טו

(יג) ויש פוסלין: כ"כ הרמב"ם פ"ד וטור בשם הרמ"ה ולדעת הרא"ש כשר וכתב הטעם משום הדרוש מתחש שצריך להיות משל עור אינו אלא אסמכתא, וא"ל לפ"ז למה אנפלאות של בגד פסול וצ"ל דס"ל כתוס' שכתבו שם אנפלאות לא חשיב מנעל כיון דאין רגילין לעשות מבגד ותליא הכל אם דרך לעשות מנעל כזה ודרוש תחש אינו אלא אסמכתא ושל עץ פסול גם כן מטעם דאין דרך לעשות מנעל של עץ כמ"ש בתוס' שם, ורש"י פי' למ"ד אנפלאות כשר לא דייק הקרא תחש ש"מ דס"ל גם כן כי"א אלו, ותוס' שם משמע נמי דס"ל דרוש תחש לאו אסמכתא היא אלא צריך ישוב למה כתבו בפלוגתא בקב הקיטע ובאנפלאות דרבנן פסלו משום דאין דרך לעשות מנעל כזה ת"ל דס"ל הדרוש תחש דרוש גמור הוא וצ"ל כמ"ש בסמוך כשעשוי מצמר דבא מעור אין ממועט מתחש בזה ניחא מ"ש באנפלאות מיהו מ"ש בקב הקיטע דהיינו עץ כתבו הטעם דדרך עשוי מנעל ולא כתבו הטעם דר"מ אינו מדייק תחש, ואפשר מדמוכרחי' לפרש באנפלאות משום דאין דרך לעשות מנעל משום דאין ממועט מתחש תו א"צ לפרש בקב הקיטע לר"מ דאינו מדייק תחש דהא אף דאינו מדייק תחש מ"מ כיון דאין דרך לעשות ממנם /מהם/ מנעל למה כשר אלא ע"כ צ"ל טעם הנ"ל ולפסק הלכה עיקר כי"א אלו דהם דעת רש"י ותוס' ורמב"ם ורמ"ה והרשב"א כמ"ש המגיד בשמו וכ"פ הש"ג לפ"ז גם מ"ש הטור אם חלץ במוק כשר היינו לטעמו מה שדרך לעשות מנעל כשר ותחש לאו דרשה גמורה היא אבל להפוסקים הנ"ל דרשה גמורה היא אז אף במוק פסול מיהו י"ל אף על גב תחש דרשה גמורה היא מ"מ מוק העשוי מצמר הבא מעור אינו ממועט מתחש אף על גב העשוי משער פסול מ"מ מוק כשר דאפשר דנקרא מנעל והעשוי משער לא נקרא מנעל אלא קורק' ולרש"י ורשב"א דפירשו אנפלאות של בגד ממועט מתחש אף על גב דעשוי מצמר הבא מעור כמו שער א"כ קשה בסוגיא דבעיי' ליה הוא של עור ותרסיותיו של שער מהו א"ל מי לא קרינא ביה תחש א"ל א"ה כולי נמי ההוא קורקא ואם בגד של צמר ממועט מתחש א"כ שער נמי ול"ל הטעם ההוא קורקא נקרא ולמה לא ממעט מתחש וי"ל:

(יד) אבל רצועותיו א"צ שיהיה מעור: כ"כ הטור והב"י הבין דהטור חולק על הנ"י דכתב דלא מכשירין ברצועות אלא של שער שבא מעור ולא שאר מינים, ולהטור כשר אפילו בשאר מינים וכן ס"ל לרמ"א וי"א שהביא דס"ל גם רצועותיו מעור היינו דבר הבא מעור ואין מוכרח לומר כן אלא י"ל דל"פ אלא כוונת הטור דא"צ להיות של עור אלא של שער הואיל שהוא בא מן העור כשר וכ"כ ב"ח ונראה דמוכח כן מש"ס דאי ס"ד אם הרצועות אפי' של שאר מינים כשר א"כ קרא תחש לא קאי אלא על גוף הסנדל א"כ מה הקשה שם א"ה כולו של שער נמי מנ"ל של שער נקר' תחש דלמ' של שער לא נקר' תחש אלא דלא אכפת לן אם הרצועות של שאר מינים, ומנעל של שער פסול כי של שער לא נקר' מנעל וכן אם הרוב מנעל של שער פסול כמ"ש בש"ג ואם התפירה של שער י"ל ג"כ דפסול כמ"ש בש"ג שם הטעם של פשתן פסול משום הכל הולך אחר המעמיד א"כ הוי כאלו כולו של שער מיהו י"ל דכשר דאף אם כולו של שער הוי כאלו הוא של עור אלא דפסול משום דלא נקרא נעל אבל אם היא של עור אלא התפירות הם של שער נקרא נעל וכשר ואם המנעל הוא שיכול להלוך בלא קשירה אז נראה לכ"ע כשר אם הרצועות הם של שאר מינין כמ"ש לקמן בשם הרא"ש וע"ש:

סעיף טז

(טו) צריך לכתחילה שיהא עור קשה: הטעם פלוגת' משום דאית' בש"ס אין חולצין במנעל לכתחלה ובזה"ז דאין שכיח סנדל ואז ע"פ הדין היה מותר לחלוץ במנעל אלא הפוסקים כתבו אף בזה"ז לכתחילה טוב לעשות בסנדל ואית' כמה פירושי' מה בין מנעל לסנדל ומזה יצא כל הדיעות שהבי' כאן, אלא מה שהבי' כאן בשם י"א שהתפירה תהיה בפנים א"י מי הי"א דהא הסמ"ג וסמ"ק כתבו להדי' סנדל תפירות מבחוץ:

סעיף יח

(טז) יהיו בו ב' רצועות: ואם המנעל הוא שיכול להלוך בלא קשירה אז כשר החליצה אפילו שאין בו רצועות וקשרים כ"כ הרא"ש ועיין ס"ק כ"ה:

סעיף כ

(יז) כדי שלא יהא מעל דמעל: היינו לכתחילה המצוה כך אבל בדיעבד אין חשש מאחר דחולץ שניהם כמ"ש בסעיף ל"ז כ"כ הב"י ובש"ס משמע אף לכתחלה אין חשש משום מעל דמעל דאל"כ למה לא אמר במנעל אין חולצין לכתחלה מטעם מעל דמעל כמ"ש בש"ס דלמא פנתא מעל וארקת' מעל דמעל, ועיין ב"ח ופרישה אפילו לכתחלה אין כאן חשש אלא דרך חומר' בעלמ' כתבו הפוסקים כן:

סעיף כב

(יח) שאינם מחופים עור: כבר כתבתי ה"ה של מוק אם אין מחופה עור פסול וכ"כ בדרישה וב"ח אלא בד"מ לא משמע כן אבל עיקר כמ"ש וכ"כ רי"ו מוק פסול:

(יט) שאין לו עקב: כתב הנ"י כל דבר המעכב הרגל במנעל נקר' עקב שצריך שאל יוצי' הרגל חוץ למנעל:

(כ) באנפליא של בגד חליצתו פסולה: עיין פ' כל הגט שם פליגי ר' אליעזר ושמואל, ולשמואל כל מקום דתני חליצה פסולה אסורה היא לאחין ולר"א באנפלאות וקטן אינו חליצה כלל ומותרת לאחין אף על גב ברקקה לבד פסולה לאחין מ"מ ברקק' וחלצה אנפלאות גרע טפי כמ"ש במ', אבל באנפלאות החליצה בטילה, ורמב"ם פוסק כר"א והמחבר השמיט כאן דעת הרמב"ם ובסעיף ג' בקטן פסק דאינה חליצה כלל ואינה נפסלת מאחין משום לפי גירסת תוס' פ' כל הגט איתא בפ' מ"ח דף ק"ה אמר שמואל חליצת קטן לרבנן אינה חליצה כלל ש"מ דיש חילוק בין אנפלאו' לקטן, כי באנפלאות לא אמר שמואל דחולקין בזה ר"מ ורבנן אם פסולה אז בטל לגמרי כן הוא דעת המחבר וכן פסק הרשב"א כשמואל וכן משמע בתשוב' ריב"ש שהביא בכ"מ פ"ד מה' יבום, ובזה מיושב תמיה' ב"ח ורמב"ם פוסק כר"א באלו שניהם אין פוסלת כלל, אלא על המגיד קשה למה טרח להמציא טעם לדברי הרמב"ם ולא כתב הטעם דפוסק כר"א:

(כא) היה של עץ וכו': כשרה משמע דוקא בדיעבד כשר וכן משמע בש"ס וברמב"ם וכן הוא להדיא בנ"י וצריך ישוב על הרא"ש דהביא כרש"י סנדל התפור בפשתן היינו בגד פשתן תפור בפנים והקשה דלא גרע מסנדל של עץ ומחופה בעור מה קושיא דהא לפירוש הרא"ש סנדל התפור בפשתן בדיעבד כשר א"כ דילמא ג"כ לפרש"י אם תפור בפנים בגד פשתן באמת בדיעבד כשר ולא גרע מסנדל של עץ ומחופה בעור וצ"ל משום דרש"י פירש דאין חולצים בסנדל התפור דכתיב נעל ובפלוגתא דר"מ בקב הקיטע מוכח לרש"י דס"ל דרשה דנעל לאו אסמכתא הוא ודרשה גמורה היא כמ"ש בס"ק י' משמע לרש"י אף בדיעבד פסול מ"ה הקשה מ"ש למה גרע מסנדל של עץ, שוב ראיתי בב"ח סעיף ז' מיישב בע"א ודין זה מחופה בעור נלמד מאוקימתא דאבוה דשמואל כמ"ש שם דף ק"ג וא"י למה כ' המגיד דלמדו מאוקימתא דאביי ע"ש:

סעיף כג

(כב) מנעל של ע"א: עיין בתו' שם אם הוא ע"א של ישראל או עכו"ם והפקיר ובא ליד ישראל אז הוי כע"א של ישראל ואין לו ביטול ומכתת שיעורי' אלא איירי בע"א של עכו"ם והפקיר וכוונתו שלא לקנות המנעל או ע"ז של גוי ולא הפקיר אז לא קנה הישראל ב"ח, לפ"ז אסור לחלוץ בו מטעם שאין שלו המנעל ולר"ת איירי בע"א של עכו"ם ובטלו:

(כג) תקרובת: פי' המגיד אם המנעל הוא תקרובת ליכא איסור דקי"ל דאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים אלא איירי שזבח הבהמה לפני ע"א ועשה מעורה מנעל וכן הוא בש"ס פ' ר"י ובכל הפוסקים כמ"ש ביורה דעה סי' קל"ט, וצריך לדחוק בלשון רש"י לכוין כוונתו ג"כ מ"ש שהקריב ומסרהו לע"א קאי על הבהמה ולא על המנעל:

סעיף כה

(כד) י"א שחולץ בשתיהם: אף על גב דכתב בסמוך אם היא אטרת דחולצת בימין דידה מ"מ ביבם מחמירין משום דאי' גזירה שוה דצריך דוקא ימין ממש ובפי' חליצה כ' לחלוץ בשני רגליו בפעם א' תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אח"ז הוי חליצה פסולה, וב"ח כ' דמנהג הוא לחלוץ זה אח"ז ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ:

סעיף כו

(כה) שלא יהא מעל דמעל: ובדיעבד הוי חליצה פסולה ואם חולץ גם הבתי שוקיים כשר כ"כ הרא"ש וכן מוכח בש"ס אבל מה שמדקדק לרחוץ רגליו לבדוק שלא יהא שום דבר דבק במנעלו אינו אלא חומרא בעלמא לכתחלה:

סעיף כח

(כו) על השוק ערום: וז"ל הלבוש ויכרוך הרצועות סביב הרגל ג"כ מן הארכובה ולמטה היינו במקום שמנעל פתוח מאחורי הרגל שתי חורים ובין החורים הוא שלם יכרוך הארוכות בין הלולאות עד שיגיע באחורי הרגל בחור עליון ויניחם ג"כ שם מכוונות זה אצל זה ואח"כ יכרוך הרצועות פעם ג' סביב הרגל ועד שיגיעו למעלה מן הלולאות על גב הרגל שקורין בל"א שינביי"ן דעל שינביי"ן נמי מעל רגלו נקרא, ועיין פרישה הטעם משום שבמקום שפוגעים בו שני הרצועות האריכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה ע"ז מחשב כקשר מ"ה צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו אבל מה שמשם והלאה מונח הרצועה על עור המנעל אין קפידא דאינו דומה לקשר כלל:

סעיף כט

(כז) מלמדין אותה וכו': לימוד זה קאי על הקרא כולו שתהיה רגילה לקרות ואח"כ קאמר ותהיה יכולה לקרות ולא אבה בנשימה אחת אפילו לא קראה בנשימה א' דקי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ויש מי שאומר הוסיף דהוא ג"כ יהיה רגיל לקרות לא חפצתי אלא בפי' החליצה ס"ק ס"ו מדייק הרמב"ם דכתב מלמדין אותה ואת היבם וכו' דקאי על לא חפצתי לפ"ז א"י מה מוסיף היש מי שאומר:

(כח) בנשימה אחת: ולא יפסיק בין תיבת לא לתיבת אבה דלא אתי למימר לא קאי על תחלת הקרא דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלו' לא מאן אלא אבה יבמי, ולי"א דצ"ל ג' תיבות בנשימה אחת שלא תאמר לא אבה זאת היינו המיאון אלא יבמי אף על גב קריאה לא מעכב היינו כשלא קראו כלל משא"כ בכה"ג דאתי למטעי גרע טפי ולדעת הרי"ף ורמב"ם נראה הא דקריאה אין מעכב היינו כשראוי לקרות כדין אבל אם א"י לקרות בנשימה אחת ולא קראה מעכב וב"ח מדייק דא"צ ליתן ריווח בין האלפי"ן של לא אבה ואם הוא ערל שפתים ולא יכול לדבר מותר לחלוץ הואיל ואנו יודעין שלשונו כך הוא מהרי"ק סי' ט"ו:

(כט) מאן יבמי וכו': וכתב בתשובת הרא"ש והרשב"א והטור אפי' אם היא מאלו שחולצות ולא מתיבמות או שהוא חפץ לייבם ולא היא מ"מ קרינן מאן יבמי מאחר לסוף מתרצה לחלוץ:

סעיף לב

(ל) י"א שאם לא דחק וכו': כ"כ הטור בשם הרי"ף ורמב"ם דס"ל המצוה כך הוא שצריך לדחוק רגליו מ"ה ל"ש כאן למימר הואיל וראוי לדחוק כשר דהא אכתי לא עביד המצוה והוי כאלו לא חלץ כלל ופסול אף שראוי לחליצה וכ"כ רי"ו וכן בש"ג שם פוסל אם לא דחק רגלו בקרקע:

סעיף לג

(לא) וי"א דוקא שא"י להלוך: כבר כתבתי לעיל בשם הרא"ש דס"ל כל שיכול להלוך במנעל אין עיכוב בקשירות וכן בסמוך אם קושר למעלה מארכובה כשר לדידיה אם יכול להלוך במנעל ובאמת לא מצינו שום פוסק אשר חולק עליו אף שסתמו דבריהם י"ל לדינא מודים לדבריו:

סעיף לה

(לב) מן הארכוב' ולמעלה: היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו:

(לג) אינו חולץ: למ"ש בכ"מ וב"י לדעת הרי"ף ורמב"ם לא הוי חליצה כלל ואין פוסלת מיהו לא נ"מ לדינא דהא לכמה פוסקים חולצין בנקטע רגלו א"כ בודאי פוסלת:

(לד) וי"א דבנקטעה רגלו: איירי אף על גב רגלו עקומה קי"ל חליצה פסולה משום דשם גרע טפי מאחר דרגל הפוך א"כ השוק לא נקרא מעל רגלו משא"כ כשהיה רגל ישרה אז נקרא השוק מעל רגלו מ"ה אף בנחתך ממנו עדיין נקרא השוק מעל רגלו כ"כ רש"י לפ"ז אם נברא כך ג"כ חליצה פסולה, מיהו למ"ש הרא"ש בשם הראב"ד הטעם ברגל הפוך כשחולץ הוא חולץ מעל כף רגלו ולא מעל רגלו א"כ קוטם אף שהוא נברא כך כשר החליצה וכתב הרשב"א כשנקטעה ליבם רגלו צריך לדחוק בשוקו בקרקע וכן הוא בתוס':

(לה) ולקשרו למטה מארכובה: אבל אם הקשרים למעלה מארכובתו פסול לפירוש הירושלמי המחלק בין אם הקשרים למטה מארכובה לבין אם הקשרים למעלה מארכובה איירי שנחתך הרגל אבל אם הרגל שלם ומנעל טוב לו ויכול להלוך בו, אז אפילו אם הקשרים למעלה מארכובה כשר ונראה לפ"ז אפי' אם נחתך הרגל ונשאר משוקו שיכול לנעול מנעול ויכול לקיים כך בשוקו בלי קשירה אף אם קושר למעלה מארכובה כשר כמו אם רגלו שם אלא איירי בענין שנשאר משוקו דבר קטן שא"י לעמוד בלא קשירה, ועיין תשובת מהר"א בן ששון סימן קמ"ב קמ"ג ביבם שעקום ומהלך בצד רגליו ולפעמים דוחה עקבו בארץ דחולץ ועמ"ש בשם מהרשד"מ מאן דמסגי אלחתא חולץ אם אין אח אחר ועיין תשובת רש"ך ח"ב סימן נ"ב דק"ל בשמיטת רוב עקב הוי חליצה לכן אם נקרע הנעל בצד עקב אף על פי שיכול להלוך בו חליצה פסולה ועיין נ"י ר"פ מ"ח:

סעיף לו

(לו) קרעה המנעל וכו': פסולה דכתיב וחלצה ואם קרעה כשיעור חליצה כגון רוב עקב אף שחלצה אח"כ המנעל ל"מ ועיין תשובת רש"ך הנ"ל:

סעיף לז

(לז) וחלצה העליון: הנה לגירס' שלנו מבואר אם חלצה העליון וקם התחתון אז הוי מעל דמעל ולכאורה נראה מעל דמעל הוי חליצה פסולה ופוסלת לכן מ"ש הרא"ש והביא בהג"ה בסמוך אם חולצת שניהם כשירים נראה דאיירי בחולצת שניהם יחדיו בפ"א דאל"כ בחולצת העליון הוי מעל דמעל והוי ח"פ וצריכה לחזור על כל האחים ואם קרע' העליון מ"מ קם ומחמת הקריעה יכולה לשלוף התחתון לא אפשטה הבעיי' והוי חליצה פסולה ומשמע אפי' קרעה לעליון רוב עקב או רוב המנעל שא"י להלוך בו מ"מ כיון דקם וליכא גילוי רגלו קמבעי' ליה דהא אף בנקרע רוב המנעל קי"ל דהוי חליצה ופוסלת אם כן בכה"ג יש לומר דהוי כאלו יש כאן מנעל העליון ועיין תשובה הנ"ל ולרמב"ם האבעיי' בש"ס בחלצה העליון וקרעתה לתחתון א"כ הוי חליצה גילוי כרעא ואפי' עשתה הכל בפ"א נראה מ"מ מבעיי' ליה כיון דחליצה היה בעליון, מיהו אם קרעת' לעליון לגמרי וחלצה התחתון הוי חליצה מעלייתא, וכתב המגיד וב"י דהיה לרמב"ם גירס' אחרת מיהו באמת יש ללמוד מגירס' שלנו ג"כ הדין של הרמב"ם:

סעיף לח

(לח) עד שיגיע לפני היבם: ובתוס' אית' מצוה מן המובחר עד שיגיע לארץ:

(לט) כשרה: אף אם לא רקקה כלל כשרה אלא קמ"ל דלא תימא שתרוק עוד אלא די ברקיק' זו, ונראה אף לענין לפסול מן האחין היינו דלא עשתה שום דבר רק רקקה לפני ב"ד ולא ראו פסולה מן האחין, ותוס' כתבו שם בברייתא החולצת מן הסומא כשרה והקשו מהיכא ס"ד למעוטי סומא ותירצו מדכתיב לעיני הזקנים וה"א ה"ה לעיני היבם א"נ דכתיב וירקה בפניו הוי כמו לעיני קמ"ל וב"ח דייק מדברי תוס' דס"ל אם הדייני' לא ראו הרוק פסול דהא כתיב לעיני הזקנים ול"ד כי בוודאי לכ"ע דרשת דרבא דדיינים צריכים לראות הרוק אינו אלא אסמכתא דהא וירקה קאי על בפניו ולא קאי אלעיל לעיני הזקנים וכוונת התוס' בתירוץ הראשון דה"א מדכתיב לעיני הזקנים החליצת המנעל ה"א ה"ה לעיני היבם ופסול מחמת דלא ראו חליצת המנעל קמ"ל ולתירוץ ב' ה"א מדכתיב בפניו הוי כאלו כתיב וירק' לעיניו ואי הוי כתיב וירקה לעיניו פשיטא מעכב אבל בהדיינים דלא כתיב בהו שירקה לעיניהם פשיטא אין עיכוב וא"ל לתוס' מהיכא ס"ד לפסול כשהוא סומא מחמת שלא ראה הרקיקה דהא קי"ל רקיקה אין מעכב וצ"ל דצריך להיות ראוי לבילה וראוי לראות הרוק ומשמע מתוס' אלו דס"ל אם היבם סומא אין חולץ לכתחלה ועיין בסעיף מ"ח מבואר שם לדעת הרמב"ם וראב"ד היבם ג"כ צריך לראות הרוק וכן משמע בתוס' אלו:

סעיף לט

(מ) צריכה לרוק: פ"א בש"ס איתא לא עשה ולא כלום וכ"כ הרמב"ם משמע דאין פוסל כלל בכה"ג וכ"ש בש"ג ברקקה מחמת שאכלה שום או שאר דברים שמרבים רוק דהני ג"כ לא עשה ולא כלום דאין פוסל אבל למ"ש רי"ו אם נתפזרו והלכו להם כשרה נראה דפוסל מיהו אפילו לא הלכו:

סעיף מ

(מא) א"צ לרוק פ"א: כ"כ הראב"ד והרא"ש במקום חליצה א"צ לרוק פ"א ומה שקאמר בש"ס דוקא במוצצת מהני היינו אם רקקה שלא במקום חליצה לענין שתהיה פסולה על האחין כמ"ש בסעיף מ"ה וי"א דוקא במוצצת כ"כ הרמב"ם, ואם רקקה בלא מוצצת ולא שותת לא מהני כ"כ הרשב"א:

סעיף מא

(מב) והיה רוק זב: כ"כ הרמב"ם ומשמע דוקא בזב אבל אם לא זב אפילו לא מוצצת מהני ולא משמע כן משאר פוסקים אלא כיון שהרוק בא מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה אפי' לא זב, מיהו במוצצת י"ל ג"כ מהני לכ"ע וכתב בש"ג אם רקקה מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה כלל ולא נפסלת על האחים:

סעיף מב

(מג) ג"פ: חלוץ הנעל כאבל חלוץ הנעל כמנודה חלוץ הנעל כמורד במצות סיני:

סעיף מג

(מד) וי"א דה"ה לחליצת חרש: כן הוא דעת הרמב"ם דחרש דינו כקטן בכל מקום ועיין במגיד שכתב באריכות ליישב הסוגיא לפי' הרמב"ם דהא אין ממעט שמאל אלא חליצת קטן דאינו כלום משמע חליצת חרש פוסלת, ועיין בתוס' שכתבו וחרש וחרשת אינן פסולים מחמת דלאו בני דיעה נינהו כיון דהב"ד עומד ע"ג ומורה להם וכן קי"ל בגט אם כתבו וגדול עומד עליהם כשר ואינן פסולים אלא משום דאינן באמר ואמרה לכן דינן כאלם ואלמת ופוסל חליצתם, אבל בדבר שאין הב"ד עומד ע"ג ומורה להם אין מעשיו כלום, ובקטן אפי' עומדים ע"ג אינו כלום איש כתוב בפרשה וכן בשוטה ולא מהני אפי' עומדים ע"ג כמ"ש בתוס', ולרמב"ם בחליצה אפי' עע"ג לא מהני מעשיו ואין פוסלת כלל ואין להקשות למה בגט אם עומדים ע"ג מהני לכן פוסק שם אם חש"ו כתבו התורף והב"ד עמדו ע"ג כשר מדאורייתא כמ"ש בסי' קכ"ג דאל"כ היה לו לגזור טופס אטו תורף אם התורף פסול מדאורייתא אלא וודאי בגט כשר מדאוריית' וי"ל משום דלא נפישי מילי כמו בחליצה גם בגט מוכח דכותב לשמה דהא כותב שמו ושמה וכ"כ תוספות:

סעיף מד

(מה) נתכוין הוא ולא היא וכו': עיין בהרא"ש שם דהקשה למה דקי"ל יבמה שרקקה תחלוץ למה דחקו בש"ס למצוא דרך שתהא היבמה אסורה ליבם למה לא אמרו לה שתרוק לפניהם ואז אסורה ליבם, ותירץ משום עובדא דש"ס היה שהיבם רצה לייבם ואין כוונתו לחלוץ מ"ה אף אם רקקה לא תפסול את עצמה עליו והביא ראייה מחליצת המנעל לא' מן האחי' דחשש הוא שמא נתכוונו שניהם אבל אם א' לא נתכוין ליכא חשש ומשמע לכאורה מדמדמה שני דינים אלו להדדי ורקיקה איירי בב"ד א"כ ה"ה אם חלצה בב"ד המנעל ותו לא עשתה כלום נמי בעינן דוקא כשנתכוונו שניהם ונראה מדבריו שם ע"כ לא אמר בש"ס אם נתכוין א' מהם הוי חליצה לחומר' אלא דוק' בחליצה גמור' כמ"ש בש"ס חלוץ ובכך אתה כונסה והוי חליצה גמורה אלא הוא לא נתכוין אז ק"ל דהוי חליצה לחומרא אבל בחליצת מנעל לבד או רקיקה אפי' בב"ד אם נתכוין א' מהם והשני בוודאי לא נתכוין לא הוי חליצה כלל ומותרת לאחים, אלא כשאין ידוע לנו חיישינן שמא כיוונו שניהם ובזה שפיר הגירסא בטור שמא כיוונו לשם חליצה מ"ה בעובדא דש"ס הנ"ל אף אם היתה רקקה לפני ב"ד וכיוונה היא לחליצה לא הוי חליצה כלל ומותרת לאחים, וכן נראה מפי' תוס' בסוגיא זו דחיישינן שמא כיוונו שניהם וקושי' המקשן והתני' בין התכוון הוא ובין התכוונה היא חליצה פסולה עד שנתכוונו שניהם פירושו עד שידוע לנו שכיוונו שניהם וכאן חיישינן שמא כיוונו ע"ז תירץ התרצן לחומרא חיישינן שמא כיוונו אבל להתיר לעלמא אינה מותרת עד שידוע לנו שכיוונו ואיירי כל הסוגיא בחשש שמא כוונו שניהם אבל אם ידוע לנו דאחד מהם לא כיוון מותרת לאחים ועיין מ"ש ב"ח על הטור ול"ד אבל למ"ש בנ"י איירי הסוגיא דחיישי' שמא כיוונה היא והקשה והתניא עד שנתכוונו שניהם ותירץ לחומר' חיישינן אפי' אם כיוון א' מהם הוי חליצה לחומר' אף דא"י לנו שאחד מהם התכוין חיישי' שמא אחד כיוון א"כ אפילו אחד מהם בוודאי לא נתכוון מ"מ בחליצת המנעל פסולה לאחים אפילו שלא בב"ד וליישב קושית הרא"ש למה לא אמרו לה שתרוק ותתכוון לחליצ' ותהא אסורה ליבם יש לומר דס"ל ברקיקה לא מהני כוונת א' מהם אלא בחליצת מנעל אז חששו חז"ל דפסולה לאחים אלא לפ"ז קשה למה ליה להוכיח שם דרקיק' מה שרוקקת בין האחים לא מהני אפי' למפסל דהא אף בב"ד לא מהני בכוונת א' מהם ומכ"ש בין האחים וע"כ בין האחים ליכא חשש שמא כיוונו שניהם דהא כל שקל' וטרי' בש"ס שמא כיוונה היא אבל על כוונת שניהם ליכא חשש כלל, ודברי הרי"ף ורמב"ם פ"ד דגיטין למ"ש הנ"י שכתבו חיישינן שמא נתכוונו, ומ"ש המחבר שמא כיוונו לשם חליצה משמע דוקא כשיש חשש דכיוונו שניהם נראה שכתב שלא בדקדוק נמצא למדין אם חלצה המנעל שלא בפני ב"ד וא' מהם לא כוון לחליצה קמפלגי פוסקים הנ"ל ואם רקקה בב"ד והוא לא נתכוין להרא"ש לא מהני כלל ואפשר דשאר פוסקים ג"כ מודים לזה, ואם חלצה מנעל בב"ד בלא כוונה כתבתי לדעת הרא"ש ג"כ לא מהני אא"כ במקום חליצה גמורה, מיהו זאת יש לדחות קצת ולומר דכוונת הרא"ש לדמו' רקיקה בב"ד בלא נתכוון אחד מהם לחליצת מנעל שלא בב"ד בלא נתכוון אחד מהם אבל חליצת מנעל בב"ד אפי' בלא כוונה פוסל:

סעיף מה

(מו) בפני ב"ד: הטעם הוא משו' רקיקה לית' אלא בסוף יאמרו דכבר חלץ לה מ"ה דוקא אם רקק' בפני ב"ד נפסלה מלהתייבם ואם נתכוונו שניהם י"ל דנפסלה לדעת הרא"ש ושאר פוסקים אפי' בנתכוונה היא י"ל דנפסלה וכ"כ בד"מ בהגהות פרישה:

(מז) ויש מי שאומר: דה"מ בשרקקה רוק לכאורה תמוה דמשמע הפוסקים חולקים ע"ז ואינו דהא כאן איירי לענין אם היא פסולה לאחים ופשיטא לדעת הפוסקים היינו י"א בסעיף מ' דס"ל אפי' במקום חליצה אם לא מצצה לא מהני פשיטא אינה אסורה לאחין ברקקה דם ולא מצצה אפי' לדיעה קמייתא שם הא מבואר לשיטת הר"ש /הרא"ש/ דאבוה דשמואל איירי דוקא לעניין פסול לאחים אז בעינן מעורב רוק משא"כ במקום חליצה אפי' ברקקה דם א"צ לרוק פעם אחרת א"כ בדין זה ליכא פלוגתא כלל:

סעיף מח

(מח) הסומ' אינו חולץ: דעת הרמב"ם וראב"ד צריך היבם לראות הרוק מ"ה לכתחלה אינו חולץ אלא לדעת הראב"ד אם אין אח אלא הוא הוי כדיעבד מאחר שאין תקנה לדבר כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב, וצריך ישוב למה בעי שא"י לעמוד פוסק בפשיטו' דחולץ מיושב וכאן הביא דעת הראב"ד בשם יש מי שאומר ואפשר בחולה א"י לייבם ג"כ וכאן אפשר לייבם ומ"ש ואם חלץ כשרה כתב המגיד הטעם משום דקי"ל רקיקה אין מעכב ואין נראה דהא בעינן ראוי לבילה כמ"ש לעיל בענין קריאה אלא נראה משום דרוש זה דצריך לראות הרוק אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא כתיב וירקה בפניו ולא כתיב לעיניו ובפניו היינו נגד פניו אף שהוא אינו רואה עיין בנ"י ס"פ מ"ח דכתב סומא חולץ לכתחלה דא"צ לראות הרקיקה ונראה בעניין ראיית הרקיקה יש להחמיר לכתחלה וכן אם יש אח אחר יחלוץ האחר ואם אין לו אח אחר יחלוץ זה כדעת הראב"ד:

סעיף מט

(מט) חליצתה פסולה: הנה במתני' זו יש גירס' מוחלפת לפי גירס' שלנו תנא קטנה שחלצ' תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ודייקו תו' מזה כיון דתני פסולה למה תנא תחלוץ משתגדיל אלא דלא תימא חליצה פסולה מדרבנן להכי תנא תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמעי' דחליצת קטנה אין כלום כמו חליצת קטן ומזה נשמע למה דקי"ל בחליצת קטן אין פוסלת כן היא בחליצת קטנה אף על גב דאתמר בש"ס וחכמים אומרי' איש כתיב בפרשה ולא מקשינן אשה לאיש מ"מ לפסק הלכה לא קי"ל כחכמי' לפי המסקנא דרבא אמר שם הלכתא עד שתביא שתי שערות היינו דלא קי"ל כחכמים בזה וכן הוא בסמ"ג דף קל"ז ע"א והרא"ש תופס גירס' זו לעיקר מ"ה מוכח מדבריו דחליצת קטנה אין כלום ואין פוסלת והיינו מ"ש הטור בשם הרא"ש דהשוה חליצת קטנה לקטן והיינו נמי כוונת הב"י לדייק מתו' הנ"ל דס"ל חליצת קטנה אינה פוסלת, אף על גב דתוס' כתבו כן לדברי ר"מ דס"ל אף חליצת קטן פוסלת מ"מ מהר"מ נשמע לחכמים דקי"ל כוותייהו בזה דחליצת קטן אין פוסל א"כ בקטנה נמי אין פוסלת דהא נשמע מיתור מתני' דהיקש זה דמקשינן קטנה לקטן הוא מדאורייתא בזה נחו שקטו כל תמיהו' ב"ח ודרישה על הב"י וניחא נמי מ"ש הטור בשם הרא"ש, והב"י נמי הבין כן אלא תמיהתו דלא מצינו כן בהרא"ש מבואר ולהרי"ף הגירס' אם לא חלצה משתגדיל כשרה ולחכמים דאומרים דלא מקשינן איש לאשה אז אפי' לכתחלה חולצין לקטנה, ומה שמסיים שם והלכתא עד שתבוא שתי שערות היינו לכתחלה ורמב"ם שכתב חליצתה פסולה נראה דתפס גירס' שלנו ולא כמגיד וליישב קושית תוס' למאי תנא תחלוץ משתגדיל י"ל בענין אחר אף על גב דהיקש מזה מדרבנן מ"מ צריכה חליצה אחרת משתגדיל לפ"ז יש בזה ג' דיעות לשיטת התוס' לחכמי' אין חליצה כלל ואינה פוסלת, ולהרי"ף בדיעבד כשרה, ולהרמב"ם פוסלת וצריכה חליצה אחרת אבל מ"ש המגיד אף לגירסת הרי"ף למסקנא שם והלכתא עד שתביא ב' שערות היינו אף בדיעבד פוסל' נראה דוחק גדול הוא מאחר לר"מ ולרבנן חליצה כשרה ואיך יפסוק רבא לא כמאן ועל רמב"ם לכאור' קשה דפוסק בחרש וחרשת דחליצת' אינה כלום ואין פוסלת וכ' המגיד הטעם משום דקי"ל בכל התורה חש"ו שווים מ"ה אף בחליצה שוים ואין פוסלת כמו בחליצת קטן א"כ למה חליצת קטנה פוסלת ואי ההיקש אשה לאיש רק מדרבנן א"כ אף חליצת חרשת פוסלת, צ"ל איירי בקטנה דיש לה דעת ואז הפסול מדכתיב איש בפרשה ולא קטן אפי' יש לו דעת והיקש אשה לאיש אינו אלא מדרבנן מ"ה פוסלת משא"כ חרש וחרשת ושוטה דאין להם דעת מ"ה אין פוסלים חליצת' כמ"ש הרמב"ם שם דין י"ג בחרש וחרשת שאינן בני דעת, וקטן אפי' יש לו דעת אינו פוסל דתורה מיעטו מדכתיב איש שוב ראיתי בת"ה סי' רכ"ה שכתב ג"כ דגירס' הרמב"ם כגירסא שלנו:

(נ) וא"צ לחזור ע"כ האחין: הטעם מבואר בת"ה הואיל לפי גירס' שלנו חליצתה אינו כלום ואין פוסלת א"כ לא הוי חליצתה פסולה ולגירס' הרי"ף חליצת קטנה כשירה אף לכתחלה רק טוב לחלוץ משתגדיל מ"ה א"צ לחזור ע"כ האחים כיון ע"פ הדין חליצה כשרה היא אלא לדעת הרמב"ם חליצה פסולה היא ודבר דרבנן אזלינן אחר הפוסקים:

סעיף נ

(נא) ע"מ שלא תנשאי: וא"ל אף על גב מדין תנאי לא הוי כדבסמוך מכל מקום כיון שהוא סבר שהתנאי קיים נמצא שלא התכוון להתירה וכל שלא התכוון להתירה לא הותר' וי"ל הוא סובר שהחליצ' זו מתירת' להנשא ולכך התכוון ואינה נאסרת לפי דעתו אלא לפי תנאי והתנאי באמת בטל כיון דא"י להיות ע"י שליח כמ"ש בשם בדק הבית:

(נב) אבל אם יש טענה וכו': כתב בד"מ בשם א"ז דוק' במקום שיבום קודם והוא הטעתו שיחלוץ לה צריכה ליתן שכרו אבל במקום שחליצ' קודם ואינו רוצה אז אפי' שכר טירח' אין לו, לפ"ז אם יש לו אשה אז לכ"ע מ"ח קודם אין לו אפי' שכר טירח' כמ"ש בסימן קס"ה לכאורה נראה לפי פלוגתת הפוסקים אם מצות יבום קודם או מ"ח כמ"ש שם א"כ מחמת הספק הדין לחלוץ א"כ לעולם אין לו כלום אפי' שכרו דהא לעולם צריך לחלוץ אלא מדברי הטור והמחבר לא משמע כן דהא הביאו פלוגת' זו בסימן קס"ה מכל מקום כותבין כאן דוק' כשיש לה טענה שצריך לחלוץ משמע אבל משום פסיק' דדינ' דצריך לחלוץ יכול לומר קום לי כהני פוסקים דמ"י קודם וצריך ליתן שכרו:

(נג) אבל אם נתנה לו מעות: אבל אם חייבה את עצמה בשטר או בקנין אין מוציאין מיד האשה תשובות רשב"א שם אף על גב דקי"ל אם נתן כתב לחבירו א"י לפטור את עצמו בטענת השטאה כמ"ש בת"ה סימן פ"א ש"ה דהא ידוע לנו העסק דחייב זה לחלוץ בחנם ומהיכ' תיתי לומר דיתחייב את עצמו בחנם משא"כ שם דאמרי' מסתמ' אמת הוא שחייב לו כאשר נתן לו כת"י עליו:

סעיף נב

(נד) יש מי שאומר שחליצתה כשרה: כתב המגיד הרמב"ם שכתב חלוץ לה שזו מצוה היא וכו' כמ"ש בסעי' הקודם חולק על זה והמחבר ס"ל דזה עדיף דאמרי' לו בפי' שיעקור הזיקה משא"כ שם שסובר בזה יכול לכנוס גם מ"ש לו ואם תרצה לייבם תייבם עדיין הזיקה קיימת:

סעיף נד

(נה) חליצה פסולה הוא: אף על גב בגט אם מוסר מודעה אז הגט בטל ואין פוסל כלל כמ"ש בסימן קל"ד מ"מ חליצה פוסלת ועיין הטעם בתשובת ריב"ש סימן תפ"ב והובא בכ"מ פ"ד:

סעיף נו

(נו) כותבין לה ב"ד: עיין מ"ש בסי' קל"ה וכתב זה צריכין לקיים לכ"ע אף מי שסובר בגט א"צ קיום משום חומר' שהחמרת בסופו משא"כ כאן עיין תשובות ריב"ש: