שולחן ערוך אבן העזר קיג ב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

עישור זה לפרנסת נדוניא אינו מתנאי כתובה. לפיכך, אפילו לפי תקנת חכמים הראשונים והאחרונים אינה נוטלת אלא הקרקע. ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע אם לא גבו היתומים עדין (טור), ומן הראוי. ואם רצו האחים ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע, נותנים.

הגה: ודוקא לגבות אינה נגבית רק ממקרקעי, אבל כששמין הנכסים לידע העישור שמין אף מטלטלין ומגבינן לה העישור ממקרקעי. ודוקא שנותנים לה עישור נכסים, אבל כשנוכל לאמד דעת האב נותנים לה לפי דעתו, כפי מה שהיה נותן לה הן מטלטלי הן מקרקעי, כך נותנים לה (הכל בטור). ויש אומרים דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע (כן כתב הבית יוסף בשם המגיד משנה לדעת הרמב"ם). ואם היו כאן בעלי חובות, והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות, והבנות אומרות לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עישור נכסים, הדין עם הבנים (מרדכי פרק מציאת האשה בשם תשובת מוהר"ם). ונראה לי, דהוא הדין לענין שטר חצי (חלק) זכר הנוהג בינינו, שאין הבנות נוטלות חלק בקרקעות, אם היו כאן בעלי חובות הרשות ביד הבנים לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו להם הקרקעות ולא יהא לבנות חלק בהם. כשאומדים דעת האב, יש אומרים דוקא למעוטי לעישור נכסים, אבל לא להרבות עליהם (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דאפילו להוסיף עליהם (טור בשם הגאונים). ואפילו אין כאן אלא מה שנתן לבתו הראשונה, נותנים הכל לשניה (טור בשם הראב"ד). וראוי לאמדו כפי הממון שהניח בשעת מותו (מהרי"ק שרש ע"ח), כן נראה לי:

מפרשים

חלקת מחוקק

(ו) אינו מתנאי כתובה:    ע"כ אשה המוחלת כתובתה לבעלה אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לבנות מזונות אבל פרנסה לא אבדו הבנות גם הרשות בידו לצוות שלא ליתן פרנסה להם כי אין זה חיוב על האב רק חיוב על הבנים כל זמן ששתק האב:

(ז) לפי תקנת חכמים וכו':    כלו' שתקנו שכתובה ותנאים נגבין אף מן המטלטלין אבל על פרנסה לא תקנו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדו להו ודיין לבנות שיקחו פרנסה מן הקרקע אף על גב שהיא ב"ח דאחין:

(ח) משכירות הקרקע:    פשיטא השכירות שיוצא מן הקרקע אחר מיתת האב ודאי גובה מהן דהא מיד במיתת האב נשתעבדו כל הקרקעות להן אלא אפילו מה שעלה בחיי האב כל זמן שלא הגיע זמן השכירות בחיי האב הוי השכירו' כפירות המחוברין לקרקע וצריכין לקרקע שדינן כקרקע אבל ודאי אם עבר הזמן בחיי האב אין השכירות כקרקע והא דכתב אם לא גבו היתומים לאו דוקא גבו אלא אפילו לגבות ונקט גבו אפי' אינו ראוי לגבות כגון שעדיין לא הגיע הזמן ועיין במ"מ ובר"ן ובתוספות ובנ"י:

(ט) ומן הראוי:    הטעם שאין לה חוב על אביה שנא' שמאחר שמת אביה בחיי זקינה ואח"כ מת זקינה הוי נכסי הזקן לגבי אביה ראוי שהרי היא ב"ח של האחין ע"כ כשיורשו האחין את הזקן גובה מהן ומ"מ אינו גובה רק עישור נכסי האב:

(י) וי"א דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע:    כלו' אם אין יכולין לידע אומדן דעתו של אב וצריך ליתן לה עישור אז אין נותנין לה רק עישור של קרקעות אבל כשאומדין דעת האב בין קרקע בין מטלטלין הכל שוה וגם הרמב"ם מודה בזה לדעת הרא"ש והר"ן ולא נחלקו רק בעישור דלדעת הרא"ש והר"ן עישור של כל הנכסים גובה מן הקרקע ולדעת הרמב"ם אינו גובה רק עישור של קרקע:

(יא) ואם היו כאן ב"ח:    פי' ב"ח של האב שהן מוקדמים לפרנסת הבנות שהם ב"ח של האחין אבל ב"ח של האחין אינם יכולין לדחות את הבנות שהם ב"ח כמותן ואזלינן בתר קדימה:

(יב) לסלק אותן בקרקעות:    אף על גב דמטלטלין קודמין לקרקעות היינו מן הלוה אבל מן היורשים קרקע קודמת כל זמן שלא כתב בשטר שיגבה מטלטלי בין בחייו בין במותו כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ק"ז א"נ מיירי שהב"ח אינו מקפיד:

(יג) ונ"ל דה"ה לענין שטר חצי זכר וכו':    וכתב בד"מ ואין לחלק דשאני התם דסתם שעבוד ב"ח על הקרקע ע"כ יכול לסלק הב"ח בקרקע אבל הכא מנ"ל לסלק את הב"ח במטלטלי ולהשאיר קרקעו' זה אינו דהרשות ביד האב לסלק במטלטלי ובזוזי וה"ה ביד הבנים ותמיד הנכסים בחזקת בנים ויד המוציא מהם על התחתונ' עכ"ל ומשמע לפי זה אם יש לאחד הרבה חתנים ונתן לכל א' שטח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלקו בחצי חלק זכר דאם ירצו הבנים לסלק לא' ליתן לו סך גדול ולאחרים ליתן בחצי ח"ז אין האחרים יכולין לומר אין אתם יכולין למעט חצי חלק זכר שלנו ומאחר שהברירה בידך לסלק כל א' בחצי ח"ז אין בידך לרבות לא' דהא גם כאן הברירה ביד הבנים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים ובאמת כך ראיתי בספר שארית יוסף שחיבר הרב מהרר"י כ"ץ מקראקא והדבר צ"ע ואינו דומה לנ"ד כלל דהכא כל א' יכול לשלם לב"ח בין בקרקע בין במטלטלין כל מה שהוא לו טובה אבל לשלם לחתן א' יותר מן המגיע לו דהא יד בעל השטר על התחתונה ואם הסך גדול יכול לסלקו בחצי ח"ז איך ישלם לו הרבה כדי לחוב לאחרים זה הוא ודאי נגד המושכל:

(יד) נותנין הכל לשני':    אף על גב דהבני' לא ירשו כלום ומיעקרא נחלה דאוריית' ועיין בב"ח שכתב שדברי הראב"ד הם ליתן כל המטלטלין ולהניח קרקע או להיפך ואין דבריו ברורים ופשט דברי הראב"ד הם כאותם גאונים שהרשות להוסיף על העישור אפילו ליתן הכל:

(טו) כפי הממון שהניח בשעת מותו:    זה לשון הרב מהרי"ק היה ראוי לאמוד כפי הממון אשר היה לו בעת שהשיא האחרת ולפי הממון אשר הניח אחריו ולאמוד בערך הממוצע כגון אם השיא אחת בה' ואחת בדק' ואחת בג' והיה לו בחייו אלפים זוז ובעת מותו לא היה לו כי אם אלף זוז ראוי להנתן לה שתי' דהיינו החצי מערך האמצע עיין עוד שכתב שם שאין בידינו לכופו על יתר מעישור רק לבן ראוי להתנהג כנ"ל וגם בתחלה יפרע שח"ז ושלא לגרוע חלקם ע"ש:

בית שמואל

(ה) אינו מת"כ:    ע"כ אשה המוחלת כתובתה לבעלה אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לבנות מזונות אבל פרנסה לא אבדו הבנות:

(ו) אלא הקרקע:    כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אבל תוספות דף נ"א והסמ"ג לאוין פ"ח הביאו פלוגתא בזה ובעשין מ"ח פסק דגובין בזה"ז מן מטלטלין ומ"ש ב"ח דפוסק בלאוין כרמב"ם נוסחא מוטעת היה לפניו וכ"פ באגודה:

(ז) משכירות הקרקע:    כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז"פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין, ומה שכתב בהג"ה אם לא גבו כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אף על גב ע"פ דין א"צ לשלם אלא בסוף שנה מכל מקום אם גבו נעשה מטלטלין, ועיין בנ"י פרק המוכר דף קצ"ו שכתב אם השכירהו היורשים אחר מיתת אביהם הוי ראוי ואין גובין עישור נכסים מן הראוי אבל בהרא"ש והמרדכי כתבו דגובה מן הראוי אלא המרדכי כתב הטעם משום ב"ח גובה מן הראוי ובכתובה ות"כ הקילו ולא בפרנסה, והרא"ש סבירא ליה דאין ב"ח גובה מן הראוי אלא בעישור נכסים הטעם משום דהוא ב"ח דאחים והם בחיים אבל אם היתה ב"ח דאביהם לא היתה גובה מן הראוי ועיין בחושן המשפט סוף סימן ק"ד, ומ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין סי' י"ד בשם הרא"ש דסבירא ליה ב"ח גובין מן הראוי תמוה:

(ח) אבל כששמין הנכסים וכו':    כ"כ הרא"ש והר"ן לכן לעולם אומדים מיד אחר מיתתו חלק הראוי להן אבל לדעת החולקים דס"ל דאין שמין אלא קרקעות אז א"צ לפסוק מיד בעת מיתתו כי הקרקעים ידועים הם ואם ימכור איזה קרקע יכולים לטרוף מקרקעות אבל אם אזלי' אחר אומדנ' אז לכ"ע דתולין הכל לפי דעתו ופוסקים מיד כמ"ש בסמוך:

(ט) וי"א אף כששמין וכו':    היינו אם אין יכולים לידע אומד דעתו של האב אבל אם יכולים לידע אומד דעתו ל"פ:

(י) ואם היו כאן ב"ח וכו':    היינו ב"ח של אביהן שהן מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן ב"ח של האחים ועישור נכסים קודם שח"ז וע' בחושן המשפט סי' רפ"א משמע שם אפי' בזה"ז שכותבי' בלשון חיוב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ"מ עישור נכסים קודם אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שח"ז קודם וע' במהרי"ק שורש ע"ח, ועישור קודם כב"ד וכן מזונות אלמנה ע' מהר"ן וע' בסמוך:

(יא) ונ"ל ה"ה לענין שח"ז:    ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י"ל דא"י היורשים להוציא ממנו ולשלם לב"ח ולהפסיד אותו כי הוא י"ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם קרקעות כתב בד"מ אין לחלק ולומר לסלק לב"ח בקרקעות שאני דעיקר סמיכות הב"ח הוא על הקרקע לכן יכולים לשלם בקרקע אבל לא במטלטלין זה אינו כשם האב יכול לסלק במטלטלין כך יכולים היתומים לסלק במטלטלין לוהפסיד את הבנות כתב בתשו' ש"י סי' ח' אם יש לאחד הרבה חתנים ונתן לכ"א שח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח"ז יכולים היורשים ליתן לא' אותו סך ובשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולים למעט חצי חלק זכר שלהם כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשו' כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתני' ובח"מ מפקפק בראי' שלנו, ונראה לי להביא ראיה לדבריו ממ"ש הטור בסי' קי"ח ס"ט בשם תשו' הרא"ש אם יצא על היתומים ש"ח וכתובה וברירה בידם ליתן בעד הכתובה חצי הנכסים או הסך שנכתב בכתוב' יכולים ליתן לה כל הסך הכתובה להפסיד לב"ח כן ה"נ יכולים ליתן לא' מהם כל הסך שבשטר להפסיד אחרים:

(יב) נותנים הכל לשניה:    כן הוא דעת הראב"ד ומשמע דס"ל לדע' הפוסקים דאין מוסיפים על עישור נכסים אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפים לשנים לכן הביא דעת הראב"ד סמוך לדעת הפוסקים דס"ל דמוסיפים על עישור נכסים ובש"ג פסק ג"כ דנותנים הכל לשניה ובתשו' ש"י סי' ו' כתב טוב לעשות פשרה ובט"ז פסק אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפילו להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדים דעתו יש לפסוק כדיעה קמייתא:

(יג) כפי הממון שהניח:    היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו הניח אלף זהו' נותנים לזו ב' היינו החצי בערך ממוצע ומ"ש שנותנים הכל לשני' איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה א"נ כיון שראינו שנתן לאחת פחות ע"כ שמין ערך ממוצע ועיין סי' נ' שם ישבתי בטוב דלא תקשה מ"ש שם אם מת הפוסק פטורים היורשים ליתן לה אותו סך שפסק וכאן איתא שנותנים לשניה כל מה שנתן להראשונה מכ"ש דיש ליתן לה מה שפסק לה אביה:

ט"ז

באר היטב

(ז) הקרקע:    כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז"פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין. ומ"ש בהג"ה אם לא גבו היתומים וכו'. כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אע"ג ע"פ דין א"צ לשלם אלא בסוף שנה מ"מ גבו נעשה מטלטלין עיין ב"ש.

(ח) הראוי:    דוקא ראוי כזה שמת אביהם בחיי הזקן ואח"כ מת הזקן אבל אם מת אביהן ואח"כ מת בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהם חצי הנדוניא אינה נוטלת ממה שירשו חצי הנדוניא רשד"ם חא"ה סי' רמ"א ורמ"ב וע"ל סימן קי"ב סעיף ז' ועיין ב"ש ס"ק ז' וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ח' ט'.

(ט) בע"ח:    היינו בע"ח של אביהם שהם מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן בע"ח של האחים. ועישור נכסים קודם שטח"ז ועיין בחושן משפט סי' רפ"א סעיף ז' בהג"ה ומשמע שם אפילו בזמן הזה שכותבים בלשון חייב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ"מ עישור נכסים קודם עיין סמ"ע שם ס"ק י"ד. אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שטח"ז קודם ועישור נכסים קודם כתובת בנין דכרין וכן מזונות אלמנה עיין בהר"ן ועיין בסמוך ב"ש.

(י) שטח"ז:    ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י"ל דא"י היורשים להוצי' ממנו ולשלם לבע"ח ולהפסיד אוחו כי הוא י"ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם הקרקעות ב"ש.

(יא) שישארו להם וכו':    כתב בתשובת שארית יוסף סי' ח' אם יש לא' הרבה חתנים ונותן לכל אחד שטח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח"ז יכולים היורשים ליתן לא' אוחו סך שבשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולין למעט חצי חלק זכר שלהם. כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשות כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים. והחלקת מחוקק מפקפק בראיה שלו ע"ש. והב"ש הביא ראיה אחרת מסי' קי"ח ע"ש. והשבות יעקב בח"ב שאלה קי"ט חולק על הב"ש והסכים עם החלקת מחוקק ע"ש שפסק עוד שם שלא תוכל למחול שטח"ז בלא רשות בעלה ע"ש.

(יב) לשנייה:    כ"ה דעת הראב"ד. ומשמע להפוסקים דס"ל דאין מוסיפין על עישור נכסים. אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפין לשניה. ופסק ט"ז אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפי' להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדין דעתו יש לפסוק כדיעה קמיית'. אם השיא האב בן קודם הבת יש להסתפק אם אומדין דעתו כפי מה שנתן לבן או לא הר"ם מינץ סי' מ"ה ועיין ב"ש. וכנה"ג הביא בשם רוב פוסקים אחרונים דס"ל שלא נאמרה האומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף ואפילו כשהשיא האב בת בחייו ע"ש בהגהת הטור סעיף ט"ו. אפילו היה תפוס בעל הבת אחרי מות האב לא מהני תפיסה ליטול יותר מעישור נכסי מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ג. ומהר"י אדרבי סי' שט"ו. משפטי שמואל סי' כ"א. ועיין כנה"ג דף קכ"ז ע"ב ובהרדב"ז ח"א סי' רנ"ה.

(יג) מותו:    היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו אלף זהובים נותנים לזו ב' היינו החצי מערך האמצע. ומ"ש שנותנים הכל לשניה. איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה ועיין ב"ש. שמעון שמת והשיא בת אחת לראובן בחייו ונתן לה שטחח"ז כנהוג ואח"כ מת בלא צוואה וב"ד אמדו דעת האב סך מסוים לבנותיו הפנויות. ואח"כ קודם הנשואין מתו הבנות. יש לראובן חתנו זכות בכח שטחח"ז באותו הסך שהופרש לחלק בנותיו כיון שמתו קודם הנשואין שבות יעקב ח"א שאלה ק"י ע"ש. מקום שמשא ומתן של ישראל עם שדות וכרמים למכור יש לה חלק בשטחח"ז בקרקעות וספרים שנושאין ונותנין בזה דהיינו עד שליש מעותיו עיין שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"א. וכ"כ בתשובת חינוך בית יהודה שאלה קי"ג לענין ספרים וקרקעות דאין כוונתו מה שנכתב בשטחח"ז חוץ מספרים והקרקעות רק על שלקחום לקיימם ולא באלו שנוש' ונותן בהם ומסתחר בהם גם הבת נוטלת בשחח"ז ע"ש.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אבן העזר לחץ כאן



▲ חזור לראש