שולחן ערוך אבן העזר קיג א

מי שמת והניח בת, אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדוניתא ונותנים לה. ומנין יהיו יודעים אומדן דעתו? מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו. וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה.

הגה: ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו, הולכין אחר דעתו האחרונה (טור).

ואם לא ידעו בית דין אומדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדוניתה.

הגה: וכשם שנותנין לבת פרנסה לנדוניא מנכסי האב, כך נותנים לה פרנסה מנכסי האם (נמוקי יוסף פרק יש נוחלין). ויש חולקין (מהרי"ל סימן ע"ה). יש אומרים דאף האב בחיים אין לו [להוסיף] לבתו יותר מעישור נכסים (הר"ן פרק מציאת האשה), ואין נוהגין כן:

מפרשים

חלקת מחוקק

עריכה

(א) ונותנין לה: אין הפי' שנותנין לה מיד וכמו שיתבאר לקמן סעי' ד' רק שב"ד אומדין דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נשואין והנכסים משועבדין לה מיד בשעת מיתה וכל מי שקנה קרקע מהאחין טורפת מן הלוקח כמו שיתבאר בסעי' ה':

(ב) בת בחייו אומדין בה: משמע אפי' להוסיף על עישור נכסים וזה הוא דעת הרמב"ם כמ"ש המ"מ ובסמוך סעיף ב' בהג"ה כתב פלוגתא בזה:

(ג) פרנסה מנכסי האם: אף על גב דמשנה שלימה שנינו (פרק יש נוחלין) הבנות ניזונות מנכסי האב ואין ניזונות מנכסי האם מ"מ דעת הרמ"ה לחלק בין מזונות שהוא תנאי כתובה דלא שייך בנכסי האם אבל פרנסת נשואין שוה הוא בנכסי האם כנכסי האב כ"כ בנ"י בשם הרמ"ה:

(ד) ויש חולקין: הרב מהרי"ל בתשובה הביא ראיה לזה דבפרק מציאת האשה (דף ס"ח ע"ב) דחוק לפרש על מה שאמר שם רב הונא פרנסה (פרש"י לנדוניא) אינה כתנאי כתובה ואם איתא לישני להך מילתא דנגבית מנכסי האם משא"כ במזונות כדתנן וכו' אלא ודאי דוקא מנכסי האב יהבינן עישור נכסי וכו':

(ה) אין לו ליתן לבתו יותר מעישור: הטעם דהוי בעבורי אחסנתא מבניו ובמרדכי וברא"ש הביאו תשובת גאון שראוי לנדות מי שמרבה ליתן לנדן בתו ע"ש:

בית שמואל

עריכה

(א) ונותנין לה: היינו אומדים דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן נישואין:

(ב) וכן אם השיא בת בחייו: לכאורה משמע מטור אם השיא בת אז אפי' לדעת הפוסקים דאין אומדים ליתן לה יותר מעישור מ"מ אם כבר נתן יותר מעישור נותנים גם לזו יותר מעישור וכ"כ מהרש"ל מיהו בהרא"ש מבואר דאין חילוק בדבר אפי' השיא בת א' אין נותנים לו יותר מעישור וכן משמע בהג"ה סס"ב ועיין בדרישה ובית חדש:

(ג) ונשתנה דעתו: היינו בידוע שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרי' דלא נשתנה דעתו והיינו פלוגתא רבנן ור"י והלכה כר"י:

(ד) כך נותנים להם פרנסה וכו': אף על גב מזונות הבנות תנינ' בפ' י"נ דאין ניזונות מנכסי האם ס"ל הנ"י פרנסה שאני שאין ת"כ מ"ה לא תנא שם במתני' אלא מזונות וי"ח היינו תשובת מהרי"ל מיהו מדלא הבי' דברי הנ"י בשם הריטב"א י"ל דלא ראה דבריהם וראיה שלו דבפ' מציאת האשה דחוק לפ' על מה שאמר שם ר' הונא פרנסה היינו נדוניא אינה כתנאי כתובה ואם אית' לישני להך מילתא דנגבי' מנכסי האם משא"כ במזונות באמת יש לדחות דנשמע ממתני' מדלא תני אלא מזונות:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

אומדים דעתו נעתיק הגמ' בקצרה לברר קצת דיני סי' זה בס"ד שנינו בפ' מציאות האשה ר' יהודא אומר אם השיא בת הראשונה ינתן לשני כדרך שנתן לראשונה פי' רש"י בין שהוא עישור נכסים בין שהוא פחות או יותר עכ"ל וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה אמר שמואל לפרנסה שמין באב פי' רש"י יתומה נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאים באביה וותרן או קמצן תנן וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר כו' מאי עני ומאי עשיר אי נימא עני או עשיר בנכסים מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה אלא לאו עני בדעת עשיר בדעת פי' רש"י עני בדעת אין בדעתו ליתן לה נדונית עשיר אלא נונית עני נוטלת עישור נכסים עכ"ל תיובתא דשמואל הוא דאמר כרבי יהודא דמתניתין ונימא הלכה כרבי יהודה אי אמר הלכה כר' יהודה ה"א דוקא השיאה דגלי דעתיה אבל לא השיאה דלא גלי דעתיה לא קמ"ל טעמא דר"י דאזלי' בתר אומדנא ל"ש השיא' או לא השיאה והא דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה לא אזלי' בתר אומדנא אמר רבא הלכה כר' יהודה ופרכינן והא אמר רבא הלכה כרבי דאמר בת נוטלת עישור נכסים ואסיקנ' הא דאומדנא הא דלא אומדנא פי' רש"י הא דאמרינן עישור נכסים בדלא אומדנא לאב לא גר בינינו ולא עמדנו על דעתו אם וותרן או קמצן עכ"ל וכתב הרא"ש דיש גאון ס"ל דלא אזלי' בתר אומדנא אלא לגריעי מעישור אבל לאוספי על העישור לא וגאון אחר אמר דרבי יהודה דאמר אם השי' כו' דאזלי' בתר אומדנא סתמא קאמר ל"ש לפחות ול"ש להוסיף והיכא דידעינן אומדנא יהבינן כפי אומדנא אפי להוסיף ואי לא ידעי' יהבינן עישור וכ' הרא"ש דל"ת לגאון הראשון ממתניתין דאמרו חכמים פעמים שעני בדעת ולא יהיב כולי האי וקאמר ר' יהודה ינתן לשניה אפילו טפי מעישור י"ל דודאי לא אמר ר' יהודה ינתן לשניה אפילו טפי מעישור אלא כשנותן לה עישור או פחות ואמרו רבנן פעמים שהיה עני בדעת כשהשי' הראשונה ולא נתן לה עישור והעשיר בדעת ונתן לה עישור פעמים שבראשונה היה עשיר בדע' ונתן לה עישור והעני בדעת שעכשיו היה נותן לה פחות לא נוכל למוד דעתו הלכך לעולם יתנן העישור ור"י ס"ל דשמין האב לפחות וסיים שם הרא"ש ודעת התו' נראה לגאון ראשן וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסי עכ"ל ותורה היא ללמוד אני צריך דקשי' לי על דעת הרא"ש במה שפי' דברי ר"י לפחות ולא להוסיף א"כ לגרועי אתא ר' יהודה ולומר שאם פיחת להראשונה מעישור ופיחת גם לשניה אבל לא להוסיף וחכמים מקשים עליו שפעמים העני בדעת כו' פי' דהיינו שאין פוחתין מעישור א"כ למה להו לרבנן לומר עוד ופעמים שהיה עשיר והעני דהא לית לן אלא שני חלקים דהיינו עישור או פחות וע"ז די להם לומר פעמים שהיה עני פי' שהיה פוחת בראשונה ועכשיו לא היה פוחת מן העישור ולמה להם חלוקה השנית דהיינו עשיר והעני דהא לר"י לא הוצרך לילך בבתר אומד אלא אם בא לפחות מעיקר הדין דהיינו עישור דס"ל בזה אם פוחת בראשונה מעיקר הדין יפחות גם לשניה אבל אם היה נותן לראשונה עישור ממילא עבד כדין וא"כ אין שייך כאן אומד ובודאי גם לשני ניזול בתר הדין ומהיכא תיתי שלא לילך בתר הדין בשניה ובזה שוה ר"י לחכמים ולמה הזכירו חכמים חלוקה דעשיר והעני דלענין עישור לא שייך מידי בעשירות בדע' אלא יהיב כעיקר הדי לפי ערך שלו בשלמא התם אם נאמר הגאון השני דעשיר בדעת הוא אפילו טפי מעישור ממילא יש כאן מחלוקת גם בטפי מעישור והיינו מצד עשירותו בדע' גם על זה חולקים ולא אזלינן אלא בתר עיקר הדין שהוא עישור אבל להגאון הראשון ודאי קשיא אתו קשיא על גאון הראשון מאי פריך בגמ' על רבא דאמר הלכה כרבי שאומר בת נוטלת עישור דהיינו שלא אזלינן בתר אומדנא מאי קושיא דלמא הא דאמר רבי בת נוטל' עישור דהיינו לאפוקי יותר, מעישור דשם לא מהני אומדנא ור"י דאזיל בתר אומדנא היינו לפחות אבל להוסיף לא מהני אומד ולגאון השני ניחא דר"י אזיל בכל גווני בתר אומדנא וכדי לתרץ דעת הגאון הראשון נ"ל דהא חזינן בגמ' דיש חילוק בין אומדנות דר"י דאילולי דברי שמואל ה"א דלא אזיל רבי יהודה בתר אומדנא אלא בהשי' דגלי דעתיה וקמ"ל שמואל אפי' באומדן דלא גלי דעתיה מהני בזה דיש לנו לומר דכי קאמר הגאון הראשון דלא מהני אומד להוסיף אלא באומר סתם בלא השי' דאומר זה אינו טוב כ"כ אבל באומר טוב דהיינו השי' מודה דאזלינן בתריה אפילו במוסיף על עישור והגאון השני ס"ל בכל האומדנות שהם שוות אפילו להוסיף והיינו דמסיים והיכא דידעינן אומדנא דאב יהבינן ליה משמע אפי' בסתם אומדנא מהני אפי' להוסיף כנ"ל ליישב אע"פ שהרב לא פי' כך ועל פי זה נראה ליישב דעת הטור שכתב תחילה וכמה נותנין לפרנסה רואין אם השי' כו' וכתב הראב"ד אפי' לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה ב"ד אומדין דעתו שיתן לשניה כל מה שהניח והוא יטרח אחר נכסים אחרים עכ"ל וזה ודאי כגאון השני וכ"כ ב"י ואח"כ כתב הטור יש מהגאונים שכתבו כשנותנים לפי אומד דעתו כו' בין להוסיף כו' וי"א שאין הולכים באומד אלא לגרוע כו' וכן היא מסקנת א"א ז"ל עכ"ל וקשה שתחילה סתם וכתב בשם הראב"ד שאפי' להוסיף אמרינן והוא היפך ממ"ש אח"כ מסקנת הרא"ש נראה דהטור מחלק ג"כ בין אומד דהשי' לסתם אומד אם הוא וותרן או קמצן וכן הוכחת לשונו בתחילה לא זכר כלל אומדנא אלא רואין אם השי' כו' ואח"כ כתב אם לא השי' אומדין דעתו כו' והיינו לסתם אומד קרי ליה אומד ובהשי' לא קרי ליה אומד כלל כיון דדעתיה גלי ובסו' כשהביא מחלוקת ומסקנת הרא"ש זכר כשנותנין לפי אומד כו' נשמע דלא קאי על השי' וע"ז הבי' מסקנת הרא"ש שלא להוסיף ואע"ג דהרא"ש בעצמו ס"ל כן אף בהשי' מ"מ רבינו הטור לא הביא דבר זה לכתוב הסכמתו אלא בדבר זה ודבר זה כתב רש"ל הבי' בפרישה על מ"ש הטור וכן היא מסקנ' א"א הרא"ש כתב רש"ל וז"ל לאו בכל אומדנא קאמר דהא אם השי' אחת בחייו נותנין לשניה כל מה שנתן לראשונה מכח אומדנא אפי' יותר כדלעיל עכ"ל ובפרישה חלק עליו מכח שהרא"ש כתב זה על אם השי' ומתוך כך נכנס לדוחק דברי הטור לומר שמ"ש יש מהגאונים כו' זה חולק על הראב"ד וכן מו"ח ז"ל דחק לפרש דברי הטור והדברים ברורים כאשר כתב רש"ל שוב ראיתי ר"פ מציאת האשה בדברי הר"ן וז"ל ואני תמה האיך נלך אחר דעו של האב להוסיף דהא בפ' נערה אמרינן א"ר יוחנן מפני מה תיקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברת' לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברת' ומשני הא נמי דאורייתא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים עד כמה עד עישור נכסי משמע ודאי דה"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא (בעבורי) אחסנתא ומהדרינן עד עישור נכסי משמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בראשונה האיך נכוף את היתומים בכך האחרונה וכי זיכה להם מחיים או בשעת מיתה עכ"ל ועוד מביא ראיה הר"ן מעובד' דרב פפא ורב יהודא בר מרימר לאיסור ויתבאר בסמוך ולעד"נ דלא זו הדרך בסוגיא דפרק נערה ונזכיר עוד מ"ש בגמ' אחר זה רב פפא איעסק לבריה ביה אבא סיראה (שהשי' את בנו לבת אבא סיראה) אזל למכתב כתובה שמע יהודה מר מרימר נפק לותיה איתחזי ליה כד מטא לפתח' של אבא סיראה הוי מפטר מניה א"ל ניעול מר בהדאי חזייה דלא ניחא ליה אמר ליה מאי דעתך משום דאמר שמואל לא תהוי בעבורי אחסנת' הא נמי תקנתא היא דאמר ר' יוחנן כו' דאמר ליה ה"מ מדעתו לעשויי נמי בתמיה אמר ליה עול ולא תעשייה אכפייה ועייל ושתק סבר אבא סיראה דהוא מירתח רתח כתביה לכל מה דהוי ליה לסוף אמר אבא סיראה השתא נמי לא משתעי מר חיי לא שביק' מידי לנפשאי אמר ליה אי מנאי דידי אפי' הא דכתבת נמי לא ניח' לי ויש להקשות בסוגיא זו מתחלה במה שהעתיק הר"ן במאי דפריך שם מי איכא מידי כו' והא בהרבה מקומות תקנו חכמים מה שאינו מן התורה וכ"ת דכאן שאני הא סותר דברי תורה א"כ מאי משני הא נמי מדאורייתא היא אכתי נוכל להקשות הא דברי תורה סותרים זא"ז אלא ע"כ דיש חילוק ביניהם א"כ למה הוצרך לומר הא נמי דאורייתא כיון דאין כאן סתירה שפיר יש כח ביד חכמים לעשות תקנה בדרך שאין כאן סתירה מן התורה תו יש לדקדק למה לא היה יהודה בר מרימר (רוצה) ליכנוס עם רב פפא הא ודאי ראוי לכתוב לבת עישור נכסים ואי הוה מתיר' שמא יכתוב לה יותר א"כ מה הקשה ר"פ מהא דאמר רבי יוחנן דהא בעישור נכסים אמרו רבנן אבל טפי לא והוא היה מתיר' שמא יכתוב טפי ותו קשה במ"ש יהודה אי מינאי דידי אפי' הא דכתבת נמי לא ניחא לי דהא עכ"פ עישור נכסים בעינן ונרא' ליישב הכל דתחילה פרכינן מי איכא מידי כו' דודאי בכל המקומות תקנו חכמים תקנות בשביל דבר טוב דימשוך מזה אבל כאן ליתן לבת מה טובה ימשוך מזה דחזינן בקרא דבת לא תירות הרי התורה לא חסה על הבת ולמה יחוסו חכמים עליה ומשני הא נמי בדאורייתא היא פי' בדאורייתא נמי מצינו דחסה עליה ע"כ תקנו חכמים כתובת ב"ד כדי שתתקיים רצון התורה ופריך ועד כמה עד עישור נכסי יש לאב ליתן לבתו והא מלתא לית ביה חיובי כלל אלא עצה טובה דודאי האב בעצמו יכול ליתן לכתובה לבתו כל מה דבעי או שלא ליתן כלל אלא קר' עצה טובה קמ"ל יתן אדם חלק לה והיינו בתקנתא דרבנן עד עישור נכסי וראיה ברורה לזה דבההוא קרא שמביא בגמ' הוא בירמיה סי' כ"ט דכתיב קחו נשים כו' כתב סמוך לו ממש בנו בתים ושבו ואמרינן ריש ח"ה בהדיא דעצה טובה קמ"ל א"כ גם האי קרא לאו דינא קאמר אלא עצה טובה לחוד ואין איסור אם ישנה מזה כי בודאי אדם יכול לעשות בממונו מה שירצה ולא כהר"ן שיליף איסור מזה ובזה ניחא עובדא דר"פ שלא רצה לכנוס יהודה עמו ואמר ר"פ מאי דעתך אי משום עיבור' דאחסנתא פי' דודאי אין כאן באמת העברת נחלה דהא איתא בח"מ דאם משייר מידי לבנו אין כאן העברת נחלה אלא ה"ק אתה רוצה לחמיר גם במקצת דדומה להעברת נחלה הא אין כאן דמיון לזה דאדרבא תקנתא דרבנן ליתן לבת במקצת א"ל ה"מ מדעתיה שנותנין לו עצה טובה ע"ז שיתן כן אבל אין כופין אותו ע"ז כמו שזכרנו ואח"כ שכתב לו כל אשר לו אמר יהודה ואי מינאי דידי כל מה שכתבת טפי מן העצה טובה שתקנו חכמים לא ניחא לי העול' מזה דבאב עצמו אין שום איסור אם אין נותן כלום או נותן הרבה מאד אלא דעצה טובה לתת לה העישור נכסים אבל באם מת האב ובאה לרשות היורשים אמרי' כיון דיש אומר שהאב היה דעתו ליתן הרבה אפילו טפי מעישור זכתה הבת וכופין היורשים ליתן כן ואין זה ענין לההיא דפרק נערה שזכרנו דמיירי בחייו וזה נ"ל נכון מאד בס"ד וכן הוא המנהג בכל יום שהאב נותן לבתו יותר מעישור כמ"ש רמ"א כאן ולא כמ"ש בדרישה שמשמעות הפוסקים לחומרא לאסור בטפי מעישור מהא דהר"ן שזכרנו והדברים ברורים כמו שזכרנו בס"ד ולענין כפייה להוציא מיתומים יתבאר בסמוך אחר זה אם השי' בחייו בתו כתוב בד"מ השיא ג' בנות הולכין אחר הממוצע:

באר היטב

עריכה

(א) ונותנים לה: היינו אומדין דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן הנשואין. אפי' לא נולדה הבת אלא לאחר מיתת אביה יש לה פרנסה לנשואיה הר"ם מטראני ח"ב סי' קפ"ח. אין האחים חייבים להשיא את אחיותיהן מנכסיהם רשד"ם חא"ה סי' קפ"ח וקצ"ד ורמ"ב. והרש"ך ח"א סי' קע"ז. והר"י אדרבי סי' ח'. ועיין בהר"א ששון סי' קצ"ד ובספר משפט צדק ח"ב סי' ס"א אלמנה שמכרה או משכנה ומתה ולא נשבעה. הבת טורפת מאותה מכירה או משכנה בשביל עשור נכסי שלה הרש"ך ח"ב סימן מ"ב.

(ב) אומדין בה: משמע אפילו להוסיף על עישור נכסים וכ"כ מהרש"ל. מיהו ברא"ש מבואר אפילו השיא בת א' אין נותנין לה יותר מעשור וכ"מ בהג"ה סעיף ב' ועיין בדרישה וב"ח. גילה האב דעתו בחייו שאינו רוצה לתת לה כ"כ אעפ"י שהשיא בת אחת ונתן לה יותר מזה הסך אין נותנין לה אלא לפי מה שגילה בדעתו ליתן לה מהר"י בי רב סימן מ"ה. ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח בנות ואח"כ מת יעקב והשיא יעקב בחייו בנות נסתפק הראנ"ח ח"א סימן ס"ב אי אומדנת יעקב בבנותיו הוי אומדנא לגבי בנו ראובן ע"ש.

(ג) דעתו: היינו בידועה שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרינן דלא נשתנה דעתו ב"ש.

(ד) נדונייתה: עישור זה הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנחסר במיתתו וקבורתו אלא מהנכסים הראוים לירש מהרי"ט ח"א סי' כ"ט.

(ה) ויש חולקין: וכן דעת מהריב"ל ורשד"ם דאינה נוהגת בנכסי האם.

(ו) הקרקע: כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. אבל תוס' והסמ"ג פסקו דגובין בזמן הזה מן המטלטלין וכ"פ מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ג דעבדינן עובדא בזמן הזה דנגבית פרנסה מן המטלטלין. וכ"ה דעת רשד"ם חא"ה סימן קל"ט. וכ"כ הרדב"ז ח"א סימן ק"כ וכבר נהגו במצרים להגבותה עישור נכסים אפילו מטלטלין ע"ש ועיין עוד בהרדב"ז ח"א סימן קנ"ה מש"ש. ואפשר דשם דינא קאמר. ובסי' ק"ך הוא מן התקנה ע"ש.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}