פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) ונותנין לה:    היינו אומדים דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן נישואין:


(ב) וכן אם השיא בת בחייו:    לכאורה משמע מטור אם השיא בת אז אפי' לדעת הפוסקים דאין אומדים ליתן לה יותר מעישור מ"מ אם כבר נתן יותר מעישור נותנים גם לזו יותר מעישור וכ"כ מהרש"ל מיהו בהרא"ש מבואר דאין חילוק בדבר אפי' השיא בת א' אין נותנים לו יותר מעישור וכן משמע בהג"ה סס"ב ועיין בדרישה ובית חדש:


(ג) ונשתנה דעתו:    היינו בידוע שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרי' דלא נשתנה דעתו והיינו פלוגתא רבנן ור"י והלכה כר"י:


(ד) כך נותנים להם פרנסה וכו':    אף על גב מזונות הבנות תנינ' בפ' י"נ דאין ניזונות מנכסי האם ס"ל הנ"י פרנסה שאני שאין ת"כ מ"ה לא תנא שם במתני' אלא מזונות וי"ח היינו תשובת מהרי"ל מיהו מדלא הבי' דברי הנ"י בשם הריטב"א י"ל דלא ראה דבריהם וראיה שלו דבפ' מציאת האשה דחוק לפ' על מה שאמר שם ר' הונא פרנסה היינו נדוניא אינה כתנאי כתובה ואם אית' לישני להך מילתא דנגבי' מנכסי האם משא"כ במזונות באמת יש לדחות דנשמע ממתני' מדלא תני אלא מזונות:

סעיף בעריכה


(ה) אינו מת"כ:    ע"כ אשה המוחלת כתובתה לבעלה אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לבנות מזונות אבל פרנסה לא אבדו הבנות:


(ו) אלא הקרקע:    כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אבל תוספות דף נ"א והסמ"ג לאוין פ"ח הביאו פלוגתא בזה ובעשין מ"ח פסק דגובין בזה"ז מן מטלטלין ומ"ש ב"ח דפוסק בלאוין כרמב"ם נוסחא מוטעת היה לפניו וכ"פ באגודה:


(ז) משכירות הקרקע:    כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז"פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין, ומה שכתב בהג"ה אם לא גבו כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אף על גב ע"פ דין א"צ לשלם אלא בסוף שנה מכל מקום אם גבו נעשה מטלטלין, ועיין בנ"י פרק המוכר דף קצ"ו שכתב אם השכירהו היורשים אחר מיתת אביהם הוי ראוי ואין גובין עישור נכסים מן הראוי אבל בהרא"ש והמרדכי כתבו דגובה מן הראוי אלא המרדכי כתב הטעם משום ב"ח גובה מן הראוי ובכתובה ות"כ הקילו ולא בפרנסה, והרא"ש סבירא ליה דאין ב"ח גובה מן הראוי אלא בעישור נכסים הטעם משום דהוא ב"ח דאחים והם בחיים אבל אם היתה ב"ח דאביהם לא היתה גובה מן הראוי ועיין בחושן המשפט סוף סימן ק"ד, ומ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין סי' י"ד בשם הרא"ש דסבירא ליה ב"ח גובין מן הראוי תמוה:


(ח) אבל כששמין הנכסים וכו':    כ"כ הרא"ש והר"ן לכן לעולם אומדים מיד אחר מיתתו חלק הראוי להן אבל לדעת החולקים דס"ל דאין שמין אלא קרקעות אז א"צ לפסוק מיד בעת מיתתו כי הקרקעים ידועים הם ואם ימכור איזה קרקע יכולים לטרוף מקרקעות אבל אם אזלי' אחר אומדנ' אז לכ"ע דתולין הכל לפי דעתו ופוסקים מיד כמ"ש בסמוך:


(ט) וי"א אף כששמין וכו':    היינו אם אין יכולים לידע אומד דעתו של האב אבל אם יכולים לידע אומד דעתו ל"פ:


(י) ואם היו כאן ב"ח וכו':    היינו ב"ח של אביהן שהן מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן ב"ח של האחים ועישור נכסים קודם שח"ז וע' בחושן המשפט סי' רפ"א משמע שם אפי' בזה"ז שכותבי' בלשון חיוב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ"מ עישור נכסים קודם אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שח"ז קודם וע' במהרי"ק שורש ע"ח, ועישור קודם כב"ד וכן מזונות אלמנה ע' מהר"ן וע' בסמוך:


(יא) ונ"ל ה"ה לענין שח"ז:    ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י"ל דא"י היורשים להוציא ממנו ולשלם לב"ח ולהפסיד אותו כי הוא י"ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם קרקעות כתב בד"מ אין לחלק ולומר לסלק לב"ח בקרקעות שאני דעיקר סמיכות הב"ח הוא על הקרקע לכן יכולים לשלם בקרקע אבל לא במטלטלין זה אינו כשם האב יכול לסלק במטלטלין כך יכולים היתומים לסלק במטלטלין לוהפסיד את הבנות כתב בתשו' ש"י סי' ח' אם יש לאחד הרבה חתנים ונתן לכ"א שח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח"ז יכולים היורשים ליתן לא' אותו סך ובשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולים למעט חצי חלק זכר שלהם כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשו' כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתני' ובח"מ מפקפק בראי' שלנו, ונראה לי להביא ראיה לדבריו ממ"ש הטור בסי' קי"ח ס"ט בשם תשו' הרא"ש אם יצא על היתומים ש"ח וכתובה וברירה בידם ליתן בעד הכתובה חצי הנכסים או הסך שנכתב בכתוב' יכולים ליתן לה כל הסך הכתובה להפסיד לב"ח כן ה"נ יכולים ליתן לא' מהם כל הסך שבשטר להפסיד אחרים:


(יב) נותנים הכל לשניה:    כן הוא דעת הראב"ד ומשמע דס"ל לדע' הפוסקים דאין מוסיפים על עישור נכסים אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפים לשנים לכן הביא דעת הראב"ד סמוך לדעת הפוסקים דס"ל דמוסיפים על עישור נכסים ובש"ג פסק ג"כ דנותנים הכל לשניה ובתשו' ש"י סי' ו' כתב טוב לעשות פשרה ובט"ז פסק אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפילו להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדים דעתו יש לפסוק כדיעה קמייתא:


(יג) כפי הממון שהניח:    היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו הניח אלף זהו' נותנים לזו ב' היינו החצי בערך ממוצע ומ"ש שנותנים הכל לשני' איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה א"נ כיון שראינו שנתן לאחת פחות ע"כ שמין ערך ממוצע ועיין סי' נ' שם ישבתי בטוב דלא תקשה מ"ש שם אם מת הפוסק פטורים היורשים ליתן לה אותו סך שפסק וכאן איתא שנותנים לשניה כל מה שנתן להראשונה מכ"ש דיש ליתן לה מה שפסק לה אביה:

סעיף געריכה


(יד) בלא שבועה:    אא"כ טוענין השבע שלא התפיסך אבינו צררי כ"כ הגמיי':

סעיף העריכה


(טו) האחים שמכרו וכו':    אבל אם מכר האב או השכין אין טורפים דהא רשות בידו לומר שאל תפרנסו אותן כמ"ש בס"ס, ומטלטלין שמכרו אחיהן אין טורפין כ"כ הג"א ודינם במטלטלין כמ"ש בסי' ק' לענין כתובה והג"א שכתב בפשיטו' דאין טורפים מטלטלין י"ל גם שם אין טורפים מטלטלין וע"ש וכן לענין משכ"מ:

סעיף ועריכה


(טז) אין הבת נוטלת וכו':    אפילו במטלטלין דלא שייך דין קדימה מ"מ כתובה ומזונו' אלמנה קודמת כמו אם היה קרקע היתה קודמת כן הוא במטלטלין כ"כ הטור והר"ן ול"ד לב"ח וכתובה ואין שם אלא מטלטלין דקי"ל כתוב' נדחה כמ"ש בסי' ק"ב דשם שניה' ב"ח של אביהם משא"כ עישור נכסי' הוא חוב של יורשים ומזונו' אלמנה חוב של אביהם ועיין ב"ח ופרישה ואפי' אם הנכסים ביד הבת ונשאת הבת מ"מ אלמה טורפת ממנה למזונו' ומכ"ש לכתוב' ובעלה הוי כיורש לענין זה כמ"ש ס"פ י"נ ועיין סי' צ"א ומ"מ אם רוצים לסלק לה הכתוב' כדי שלא יהיה לה מזונו' רשות בידה כמ"ש בסי' ק"ב לענין ב"ח דא"י לומר לא אטול הכתובה רק תתנו לי מזונו' להפסיד לב"ח ואחר שסילק לה הכתובה אפילו אם עדיין לא סלקה פרנסת נדוניא הבעל יורש עישור נכסי' ועיין ריש סימן צ' וסימן ק' ומזונות הבנות נמי קודמין לעישור דהוא ב"ח של אביה וכ"כ בח"מ וא"ל לפי זה למה עישור נכסים קודם שח"ז שהוא ג"כ חוב של אביהם וי"ל משום דהברירה ביד יורשים ליתן לה כיורש לכן דינה כיורש וכן הוא דעישור קודם כב"ד משו' כב"ד כירושה שוי' חז"ל ועישור הוא חוב נמצא מזונו' האלמנה ומזונת הבנות מבואר בסי' הקודם וכתובו' האלמנ' קודם מזונו', ועישור אפילו במטלטלין ומזונות האלמנה ומזונות הבת קודמת לעישור נכסים מכ"ש קודם כב"ד ושח"ז ועישור קודם כב"ד ושח"ז, ומ"ש לעיל סק"י אם מוסיפים על עישור אין מוסיפים עד אחר הפרעון שח"ז יש לומר להפוסקים דסבירא להו אפי' לא נשאר כלום נותני' לה איכא ק"ו אם דוחה יורשי' דאוריית' מכ"ש שח"ז כמ"ש הרמב"ם ספי"ט לענין כב"ד מיהו אין מוכרח, כתב בח"מ אם מכרו האחים דקי"ל הבת טורפת פרנסת הנדוניא אפשר אחר שטרפה לצורך עישור יכולה האלמנה לטרוף ממנה לצורך מזונות ולקוחות טורפין מן האלמנה עד שיעשו פשרה:

סעיף זעריכה


(יז) שהקטנה לאו בת מחאה:    כתב המרדכי והג"א דאין לדמות דין זה למכירת קרקעות דקי"ל אפילו אם היא גדולה ומכרה קרקע של אביה המכירה בטלה כל שאינה בת עשרים אלא דין זה דומה למחילה ומכירת מטלטלין אף על גב לדינ' דש"ח אינה גובה אלא מקרקע מ"מ מחיל' זכות שלה הוי כמו מכירת מטלטלין ואם מחלה בפי' מהני כשהגיע לכלל פעוטו' מיהו לדעת הרשב"א אפילו מחילה בפי' לא מהני כמ"ש בהר"ן פנ"ש דף תפ"ט:


(יח) ואם נשאת אחר שגדלה וכו':    כללא הוא בוגרת ולא נשאת או נשאת בנערות אז אם זנין אותה והיא ידעה מזה א"צ מחאה אפילו אם נעשה בוגרת אחר הנישואין מכ"ש מחאה מהני בלא מזונות, ואם בגרה ואח"כ נשאת אף על גב דזנין אותה ואז לא הפסידה מחמת הבגרות מ"מ צריכה מחאה בעת הנישואין וזאת נשמע מדברי המחבר מ"ש בסוף הסעיף והיא עדיין לא נשאת ומ"ש בריש' בין נערה בין בוגרת לאו בחדא מחתא מחתינהו וכ"כ בח"מ, ואם ארסה בעת הנערות אפילו לא זנו אותה ולא מחתה לא הפסידה כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא בתוס' בסוגיא זו ד"ה בין נשא' שכתבו בסוף ודוחק לומר דאמר נשאו משום רשב"א וה"פ אף רשב"א לא פליג ואמר דהפסידה פרנסה אלא בנשא' ולא בארסה ש"מ לר"ש ארסה לא הפסידה כן נשמע לרבי דקי"ל כוותיה אם לא מחתה הפסידה היינו דוקא בנשאה ולא בארסה והיינו מ"ש הטור ולא נראה כן לדעת תוספו' ולא כב"ח שנכנס בדוחקי' ומ"ש תוספ' ודוחק וכו' משום דדוחק הוא דרבי נקט נשאו משום בר פלוגת' שלו אבל רשב"א באמת ל"פ אלא בנשאה ולא בארס' ולרבי כשלא מחתה הוי כמו אם מחתה לרשב"א ובדרישה הניח בצ"ע מנ"ל בוגרת ונשאת די במחתה אפי' לא זנו אותה ול"ד בתוס' ד"ה הא דמחא' דכתבו שם רבי איירי דאין רוצים לזונן עוד ומ"מ כתבו בד"ה הנ"ל דאי לרבותא נקיט דלא אבדה פרנסה א"כ לשמעינן אפילו נשאו ובגרו לא אבדו והיינו ע"כ דמחתה לבד אפילו שאינן רוצים לזון אותן מ"מ לא אבדו אם מחתה וכל אלו היכא שהפסידה אין חילוק בין אם ידעה הדין לבין אם לא ידעה ועיין תשו' מהריב"ל סי' נ', ועיין בהג"א שם מבואר למהרי"ח יש לו בסוגיא זו שיטה אחרת וס"ל בוגרת כשלא נשאה א"צ מחאה אפילו אם לא זנו אותה וס"ל כל הסוגיא קאי על נשאת:


(יט) ויש חולקים וס"ל וכו':    כתב בט"ז בזה"ז אנחנו במתי מעט הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה די"ל דלא אזדמן ליה זיווג הגון:


(כ) מי שצוה וכו':    היינו מטעם דלא אמרו חז"ל שויתר' אלא בכה"ג שהוא תקנות חז"ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפילו אם שתקה ועיין בגוף התשובה ויש שם ט"ז בסוף התשובה מ"ש יותר משליש וצ"ל פחות משליש:

סעיף חעריכה


(כא) אין השנייה נוטלת עישור:    הואיל דאית לה ריוח בית דנוטלת חצי הירושה מיהו אם מכר הבן הנכסים א"כ אם היא יורשת א"י לטרוף אז נוטלת מותרת /בתורת/ עישור נכסים וטורפה כ"כ הר"ן, ונסתפקו תוספות היכא דנשאר עשר בנות שלא נשאו דאז ליכא ריוח בית אם הפסידה העישור נכסים:

סעיף טעריכה


(כב) אין שומעין לו:    משום דאמרי' אם היה רואה בנותיו שהגיעו לפרקן היה מרחם עליהם ומשיאן וע' ב"ח רס"ז: