שבט מוסר/לו
ישמעו השוחטים והאזינו הבודקים הדברים השייכים להם, ולבא לענין נקדים מ"ש בס' הקנה ממעלתם של ישראל מכל אומה ולשון, ולכן הקדישנו והבדילנו מכל המאכלות האסורות לבל נטמאו נפשותם, ואח"כ נזכיר מענין השוחטים וז"ל:
דע בני כל הכחות החצוניים רואים יופי ההיכלות הפנימיים והמעדנים והתענוגים והכתרים ונחלי אפרסמון, וששון ושמחה, ומתאוים ליכנס ולהדבק בהיכלי עונג הפנימיים, כי כל מיני שמחות ותענוגים, וכל מעדנים ומיני כבוד כלם הם בפנים, ובחוץ אין נמצאים רק עצמות וקליפים, ואין רשאים ליכנס בפנים ולצאת לחוץ, וישראל הם חלק ה' משוכלל בכל הדברים העליונים והתחתונים, ונתן לו השם רשות לבא להיכל הקדש ולצאת, אלא שיצוהו לשמור עצמו לבל יכניס טמאים בפנים ואל יוציא טהורים בחוץ ע"י ביאות האסורות ומאכלות האסורות וכל הדברים המוצאים הטהרות ממחיצתן, הוא שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני (ויקרא יט ב). וכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף (ויקרא כ כה). והוא שצוה לאדה"ר לעבוד ולשמור את גן אלקים, שנאמר לעבדה ולשמרה (בראשית ב טו). בוא וראה והבן כמה כחו יפה של אדם בקיום מצותיו, וכמה הורע כחו בעשות עבירה ואפילו כחוט השערה, ולפי שישראל הוא רגלי מרכבות עליונות, על כן יש בו כח לצאת ולבא, ובאמת בני כל הכחות החצוניות הטמאים השוכנים בחוץ, ורואים ומשיגים מבחוץ מעלת היכל פנימי ומעדניו ותענוגיו ותפארתו וכבודו, ואינן יכולים ליכנס שם בשום צד ואופן אלא ישראל לבד, ר"ל שר ישראל, על כן משתוקקים ונכספים לידבק בישראל ואינן יכולים גם לידבק בישראל אומה קדושה רק בעשותה עבירה מעין אותו דבר שהם רוצים, והם משתדלים תמיד להכשיל לישראל בעבירה כדי שימצאו מקום לידבק בהם, וכשישראל עוברים עבירה אז הם נדבקים בו ונכנסים עמו בהיכל הקדש, נמצא שצלם נכנס בהיכל, וכל זה בעבור שאינן יכולים ליכנס אלא על ידי ישראל, וזהו שאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל טו). נמצא כל הטהרות וכל הטומאות דבוקות בישראל, וישראל מתקן עולם או מחריבו, ותבין מדרך אדם הראשון שהניחו בגן עדן וצוהו שלא להוציא טהורים לחוץ, ולא יכניס טמאים בפנים ולא יערב טהורים עם טמאים לא במעשה ולא בדבור ולא במאכל ולא במשתה, ונתגלגל הענין וטימא היכל הקדש הפנימי, והנה מה שהיה תחלה בכלל טוב ובכלל ברכה, נתקלל בו ונדבקה בו הקללה, ועל ידי ששתה יין הנקרא חמת תנינים יינם, טימא עליונים ותחתונים. (וע"ש דמצייר איך מטהרים ומטמאים ישראל ההיכל ע"י פעולתם אם לטוב ואם לרע). ודע כי לצד צפון למטה למטה, יש מדה אחת ונקראת מלכות הרשעה, וכשמלכות ישראל שהיא כנסת ישראל הנקראת מלכות בית דוד יושבת על הכסא, אז מלכות הרשעה נקראת שפחה כנגדה, ואם ח"ו יחטאו ישראל ויפרידו אלוף אז תחת ארבע לא תוכל שאת, והם הארבע מלכיות ידועות ונקראות רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה סביב, לכן בני הזהיר השם לישראל בסיני לקיים המצות ושלא לעבור עבירות, כדי שלא תזוז מלכות בית דוד ממקומה ולהעלות מלכות הרשעה. וזהו ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא. ואפילו הבהמה הטהורה לא התירה אותם לכל אדם חלילה רק מי שמלכותו בכל משלה (פסחים מט ב), ואם נמשל כבהמה נדמה נאסרו לו, הוא שכתוב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה ועל כל עוף השמים וגו' ובכל דגי הים בידכם ניתנו (בראשית ט ב). ואין על אלא מלכות, שנאמר נאם הגבר הוקם על (ש"ב כג, א). כי אין לך דבר של בריה שאין מלך עליו בספירות בבהמות ובחיות ובעופות ובדגים ובנחשים וכיוצא באלו, וכוונת הכתוב לומר כאשר תלך אצל מלך הבהמות והחיות והעופות וישלים עמך ולא ירע לך מסבת שירא מצלך, אז נמסרים כל אשר תחתיו בידך לטהרו ולקרבו על ידי שחיטתה ואכילתך, ועיין שם ענין נורא בענין הדגים. ודע כי כל הנבראים שביבשה הנאכלים אינן כלים ונאכלים רק לצדיקים שאימתם מוטלת על כל הבהמות ועל כל העופות, שהכונה על מלכם, ומי הוא הצדיק, מי שצילו טהור ונקי וכלם יראים ממנו כדניאל בגוב אריות, הוא שמכלה ואוכל וכמוהו אך לא יכלה אחרים מכל בעלי חיים. והאיר בזה עינינו אדם הראשון, כי בהיות צורה קדושה דומה ליוצרו, המלאכים משמשים לו וצולין לו בשר (סנהדרין נט ב), שהיו נמסרים בידו להעלותם, כי אדם גדול מהם ומעלתו רבה, ואחר שחטא הנה כבהמה נדמה, הוא הוא שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג). כי אחרי שהוא והבהמה אחד ושוים למה יהרוג מין את מינו, קול דמי אחיך צועקים אלי, ושופך דמו שלא כדין כי אינו ראוי בזה, לכן אמר שלא לאכול הבשר אחר שחטא פן יוסיף על חטאתו פשע.
והנה דברים ק"ו ואם אדם הראשון יציר ראשון, והביט מסוף העולם עד סופו, והראה לו הקב"ה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו (ע"ז ה.), ודבר עם השם ועם כל זה בעבור שחטא אף כי שב בתשובה הקב"ה המשילו כבהמה ואסר לו הבשר, ק"ו מי שלא היה לו כל מעלות של אדה"ר, ואדרבא הוא עז פנים וכל חוטא בחוץ בגזל וחמס ומורד בשם ובמצותיו, תשובתו אינה תשובה, משום שאם ישוב יתחרט וישוב ויבעט, לא יום ולא יומים אלא בכל יום פעמים, לא זו אף זו, ואין צריך לומר זו כי שבע תועבות בלבו, שאין לו לכלות ולאכול כל אשר נשמה באפו, ואפילו שזה צורתו אדם וזה צורתו בהמה, מי יודע אם למחר יתחלפו הצורות ותהיה אתה בהמה או טומאה רצוצה, כי דנת שלא ברחמנות. ודע בני שגם לצדיקים לא הותר הבשר ההוא רק בשמירה מעליא, שאם נעלם מן העין ואפילו בשולחנו אין לאוכלו, וראיה ממה דשאיל התם (חולין צה ב): ואלא רב היכי אכל בשרא, ומשיב אי בעית אימא דלא מעלים עינא מיניה וכו'. וגם מעשה דרב הוה אזיל לבי רב חנן בר אבא חתניה ע"ש, עד לא אכל רב המנונא ההוא בשרא משום דאעלים מן העין. בא וראה שגם הצדיקים היה להם צער גדול לאכול בשר, והכוונה כי כחות הטומאה מבקשים לחול בגוף הצדיק ע"י ששולטים וחלין בבשר, כי בהפרד הנפש מהגוף כחות הטומאה חלין שם, כי האדם והבהמה שוין ושניהם צריכים שמירה מכחות הטומאה, הוא שאמרו (שבת קנ"א:): מת צריך שמירה מכחות הטומאה, ועל הבשר אמרו דילמא אחלופי מיחלף, וע"י חתימה או סימן אין לטומאה רשות לחול שם, הוא שנאמר גבי יעקב: ויאסף רגליו אל המטה (בראשית מט לג). כדי שלא ישאר אבר מאבריו בהפקר ויחולו שם, ונמצא הוסיף טומאה על גיד הנשה, כי אם הבשר בלא סימן וחתימה שלטי ביה דהוי כהפקר, ועל כן האשמדאי הוה חתים באר מים שלו (גיטין סח א), כי חשש ברוב טומאה, ע"ש באורך. כלל העולה שלא הותר בשר רק למי שהוא צדיק דצלם אלהים על פניו, ושר העוף והבהמה מתיירא ממנו, ולכן אחר שחטאו ישראל בארץ וגלו כי העלו מלכות הרשעה וכל החיות מתגרות בהם עד שנסתלקו מדמות עליון, שעל אותו הדמות אמר הקב"ה: ומוראכם וחתכם יהיה (בראשית ט ב). ושבו כבהמות נדמו, באו רז"ל שהם צדיקים גמורים והרמיזו בדבריהם שאין לאכול הבשר, והוא אומרם (פסחים מט ב): עם הארץ אסור לאכול בשר. ואע"פ שאמרו רז"ל (סוטה כב א): מי שקרא ושנה ולא שימש תלמיד חכם הרי הוא עם הארץ. אפילו הכי גבי אכילת בשר אפילו למד ספרא וספרי וכולהו תלמודא עם הארץ הוא לגבי אדם הראשון, ועל שנחלש צלו ונמשל כבהמה נאסר לו, אוי לכם עמי הארצות, וגם לומדי המצות בלא עיקר ידיעתם, ומקילין בהם ואינכם יראים לחזור ולהחמיר אפילו כחוט השערה שלא להכניע מלכותינו ולהעלות מלכות הרשעה, ע"ש יותר באורך.
וגם אמר (דברים יב כא): וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך. ונתעוררו חז"ל (חולין כח א) לומר שנצטוה משה על פה בכל דיני שחיטה, ועל כן אמר שאול: ושחטתם בזה ואכלתם (ש"א יד, לד). ונראה שציום על פה, ועתה בני שמע מה עושים בני השחיטה, לוקחים הסכין ביד רמה ועומדים על הבהמה בקומה זקופה, והבהמה מוטה ובוכה ומוסרה עצמה כי אין כח בידה, ואותו אכזרי אינו מביט בכפיית הבהמה, אבל הוא מביט בנשים ובהדיוטים, ראוני שאני הרב הגדול שקול אני כסמא"ל הלוקח נפשות, וא"כ רואה המנות הנתונות לו ומנענע זנבו ושמח בהם, ואשתו מקבלתם בסבר פנים יפות, ומתיהרת בשכנות, ראו מעלתינו ומעלת הרב הגדול סמא"ל כה יחיו וכה יאריכו ימים, אם לא תביאם מעלתם לישחט גם הם כמותם, כי הבט וראה כמה הוא גדול רבינו הקדוש, ועל שלא חס באותו עגל ואמר לו לכך נוצרת, נתיסר ביסורין קשים ותורתו לא הגינה עליו (בבא מציעא פה א) עכ"ל לענינינו, ע"ש באורך נפלאות השם, העולה מזה שצריך השוחט להיות צדיק גמור שלא יפגום צלם אלקים, דאם לא כן נדמה כבהמה ונמצא שוחט בהמה לבהמה, ונראה שעל זה מתרעם הנביא ישעיה בפסוק: שוחט השור מכה איש (ישעיה סו, ג). דכיון שהיו בלתי הגונים נמצא דכל שהיה שוחט השור כאלו מכה איש ממש, משום דאין הפרש ממנו לשור כיון שאין בשוחט נשמה טהורה, כי מותר אדם מהבהמה אין לבד הנשמה הטהורה וכו', ובלתי נשמה טהורה האדם והבהמה שוין, ולמה ישחט זה לזה שנמצא ששוחט איש כמוהו בלתי נשמה טהורה. וכיון דכשהשוחט בלתי טהור הוא אז אותה שחיטה נקרא לבהמה מיתה משונה, מה שאין כן בהיותו צדיק והגון שנקראת תיקון, כי על ידי השחיטה בהכשר על ידי צדיק מתתקנת ועולה למדרגת בעל חי מדבר, ובפרט אם יש מגולגל בה איזה נפש שחטא, דזהו כוונת פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כלומר אדם כי יקריב אותה בהמה שמקריב, נעשה מכם על ידי שמקריבה קרבן לה', שעולה למדרגת אדם. או הכוונה אומר הקב"ה טעם אומרי אדם כי יקריב. כלומר שצויתי על ענין הקרבן משום שיש מגולגלים מכם בבהמה ובעוף, לכן אמרתי לקרבו שעל ידי שחיטה בהכשר ובכוונה מהכהן השוחט לה' מתקרב וזהו קרבן לה'. ומטעם זה אמרתי מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ובהפך זה מתרעם הנביא ישעיה בסימן כ"ב בפסוק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכל ושתו כי מחר נמות (ישעיה כב, יג). ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לעם הזה עד תמותון (שם יד). מתרעם על הרשעים שבששון ובשמחת לבם בעבירות היו שוחטים בשר ושותים יין להרבות תאות המשגל וכיון שכן היו הורגים הבקר הריגה ממש ושוחטים צאן שחיטה דרך נקימה כרשע זה השוחט את חבירו דרך נקימה, ולרמוז על זה נקט לשון הריגה גבי בקר כמו שאמר הרוג בקר, כדי שתבין דשחיטה דגבי צאן אינו בהכשר כי אם שחיטת נקימה בסכין פגום, ועושים כן באומרם אכל ושתו כי מחר נמות, וכיון שאנו מעותדים למות למה נחוש על מיתת הבהמה, ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה להם, ששחטו הבהמה דרך הריגה ולא ריחמו לתקנה, עד ימותון הם במיתה זו שיתגלגלו בבהמה ותהי נהרגת, כדי שירגיש בצער שעשה ואח"כ יכנס בבהמה אחרת ויתכפר בהכשר שחיטה. ולכן צריך כל שוחט לכוון בשחיטתו ולומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בעל הרחמים כלם, חפץ בתיקון כל נפש החוטאת לבלתי ידח אע"פ שהרבה להכעיסך, ואם שולחת ברשת לרגלה שתלכד בתוך גוף בהמה חיה או עוף שאני שוחט, שתתתקן על ידי ברכה שברכתי על שחיטתה, ועל ידי הכשר הסכין כאשר צויתה לעשות, ואע"פ שאיני כדאי והגון שתתקן על ידי, קיום דבריך שאני מקיים לברך ולשחוט בסכין מתוקן, יתקן אותה להוציאה מכאן אם ישנה, ולהחזירה מדרגת אדם כבתחילה, כי אינך חפץ במות הרשע מיתה תכלית, כי אם לבקש לה תיקון לטהר אותה עד ישוב לעובדך ולקיים תורה ומצות, כדי להנחילה ג"ע ולהרבות בשכרה, וכיון שכוונתך זו, רבון העולמים אל תבט במעשי הרעים אם יש בי בשעה זו שאני שוחט, כדי שיהיה תקון מה יקרא על שמי, כדי לזכות את נשמתי שנתת בי, כדי שבעת שתצא ממני אל תצא ערומה מזכיות, לכן מפיל אני תחנתי לפני כסא כבודך שתעלים ותכסה חטאי ועונותי ופשעי בעת ובעונה הזאת, כדי שיתתקן על ידי איזה ניצוץ של קדושה אם יש בבהמה או חיה או עוף שאני שוחט, כי בעל הרחמים אתה, חפץ לזכות הנשמות, ברוך המטהר והמתקן והמזכה נפשות עמו ישראל. גם יכוון כל אדם כשאוכל איזה דבר לכוון בברכתו כך, כדי שיתתקן על ידו איזה ניצוץ המגולגלים.
וכתב החסיד הרב בעל לוחות הברית, כתב הר"ח כל האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים שורה רוח צד הקדושה שבה, והיינו צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה), כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו שהרי הנפש היא רוחניית, אבל הענין שבאכילה עצמה יש צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה, ועל זה חקרו הפלוסופים לידע סיבת הנפש בגוף איך מתחברים על ידי האכילה, וכי הנפש והנשמה בת אכילת היא ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אמנם הרב האר"י זלה"ה פירש הפסוק (דברים ח, ג): כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כו'. כי אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כדברי רז"ל (בראשית רבה י ו): אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. הכונה כח ההשפעה מכה מלמעלה, כמ"ש נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ (הושע ב כג). נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב מגוף ונפש, המאכל הנגלה הוא הגוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל זהו הנפש שלו, וכשהאוכל אוכלו אז על ידי אכילה נשאר גוף ונפש מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף, וזש"ה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג). דאם כן מה תועלת לנפש הזה, אלא כי על כל מוצא פי ה', ר"ל פי ה' היא ההשפעה מלמעלה, לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו - באוכל עצמו שלא יהיה צד איסור.
והנה החומרות מצד הדין הם אלו, ראשית הוא דבר גדול מאד מחמת בדיקות הסכין של שחיטה, אע"ג שרז"ל אמרו (חולין ג ב): רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. יש מקומות שיש רבים מן העם נמצאים אצל שחיטה בלתי מומחים, ועוד ראינו במקצת כי רבים מהמומחים רחקו לבם מיראת חטא, ואשר איננו ירא - לבו לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין, כי צריך לכוין את לבו במאד מאד בבדיקתו, הלא תראה כי יבדוק האדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה, ואחר כן ימצאנו כי הכין לבו באחרונה, ובבחינת חוש המשמוש כפי כונת הלב.
(הג"ה): ועתה בעונתינו הרבים בדור הזה יש ויש הרבה מעמי הארצות שנותנין להם קבלה אע"פ שהם עמי הארצים גמורים וקלי הדעת שאין בהם יראת שמים כלל, ויש שאין להם כלל נדן לסכין שלהם, אלא מניחם כך אפילו לא במקום מוצנע, והסכין צריך להיות חד וחלק, וזה על פי הרוב אינו חלק אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת, ויש מדברים בשעת הבדיקה, ובודאי בשעה שהם מדברים אין להם כוונה על הבדיקה אלא מעבירין באצבע בהלכה והבאה במהירות בלי כוונה, ויש שוחטים ובודקים שהמה קלי הדעת ורשעים, וידוע שכל מי ששוחט בסכין פגומה שמיתתו יהיה במגפה, כי פגימ"ה הם אותיות מגיפ"ה, ואם אין מת עתה במגיפה מתגלגל נשמתו שימות במגיפה. וגם נשמתו יתגלגל בכלב, כי כל המאכיל נבלות וטריפות לישראל הוא גוזל מה ששייך לכלבים, ועליו נאמר לכלב תשליכון אותו (שמות כב, ל). על כן מי שנגע יראת אלקים בלבו אל יסמוך על השחיטה של אלו השוחטים, עוד שנית בענין משמוש בסירכות למעך בה, שנוהגים העולם ונתפשט הנגע בהרבה מדינות וקהילות, וממעכים אפילו בנסרך שלא כסדרן שהוא טריפות הנזכר בתלמוד, ובא"י ובכל תפוצות ישראל היושבים במלכות ישמעאל כלם מטריפין ואינן ממעכין כלל הסירכות, ועל כן מי שיש בו יראת שמים לבלתי שמוע אל המנהג הרע הזה, שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך במקום שהיתה טריפה הסירכא מצד הדין, ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשו אחר זה. הג"ה כתב רמ"א בש"ע בטור יורה דעה סי' ל"ט סעיף י"ז וז"ל: כבר נהגו בכל מדינות אלו למעך, ומכל מקום צריך להיות הבודק ירא אלקים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח עכ"ל. וכתב הט"ז ע"ז וראוי להזהיר השוחטים והבודקים שלא ימעכו כל כך בחזקה, אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוך, וראיתי עוד לקצת בודקים אינן נזהרים למעך בנחת, כי סומכים על נפיחת הריאה, והם מאכילים טריפות, דודאי בכל סירכה גמורה אין נפוח עכ"ל. וכתב עוד בט"ז וז"ל: דמה שאנו נוהגים לבדוק בנפיחה, ושמים רוק או מים על מקום הסירכא, וסומכין על זה להכשיר, היינו על ידי נפיחה לפי שכבר עברה הסירכא על ידי משמוש כמו שכתוב בסעיף י"ג, ממילא לא היתה כאן סירכא כלל, בזה אנו מצריכין בדיקה לחומרא, דאם מבצבץ תהיה טריפה, ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין, כיון שאין כאן סירכא, ודלא כהרבה בודקים סומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ, ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ והם מאכילים טריפות לישראל, אם כן למה לן למיעוך והמשמוש בסירכא, יחתוך אותה בסכין ויראה אחר הבצבוץ, אלא ודאי דלא מהני להקל דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא, וזה מבואר וברור עכ"ל.
על כן ראוי ונכון להודיע זה הדין על ברור לכל השוחטים ובודקים, להסביר להם ולהבינם היטב דמה שאנו נוהגים למעך ולמשמש, דאנו אומרים דמה שהלך על ידי מיעוך ומשמוש בנחת לא היה סירכא אלא רירין בעלמא, אבל אם היינו יודעים בודאי דהוי סירכא לא מהני משמוש, כי אין סירכא בלא נקב, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא הוי קרום, ואע"ג שהלך הסירכא על ידי משמוש ואינו מבצבץ מכל מקום טריפה, אלא שאנו אומרים שלא היה סירכא מעולם אלא רירין, ומכל מקום צריך בדיקה לחומרא כדלעיל, על כן אותם שנוהגין למעך בכח ולסמוך על הבדיקה, בודאי העושין כן מאכילים טריפות לישראל. כל שוחט יזהר מאד אם שוחט או בפני הבית ברחוב העיר, או בבית שיש תנוקות שמטונפים, שיזהר לראות מקודם שלא יהא שם צואה או טינוף, ואם יש שם צואה ילך אל תוך הבית מקום נקי ויברך הברכה ואחר כך ישחוט בחוץ, וצריך ליזהר בזה עד מאד עד כאן לשונו. בעל ספר שני לוחות הברית. זכרונו לברכה.
כלל העולה צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלהים וסר מרע ורחמן מאד, וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף יאמר בתחלת השחיטה התפלה של מעלה, וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות, לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגלת אם יש שם, ויראה בעצמו כאילו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלתה להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה, ואע"פ שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה, כרופא הזה שמצער לחולה בהקזות והרקות וכוונתו בזה לרפאו מחוליו, ובהיות השוחט ירא אלקים לבו יטהו לכוון כל זה, ולתקן הנפש המגולגלת שם, ויתפלל להקב"ה יהי רצון שיאכל בשר זה בדבר מצוה ובברכה, כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה. וכן תראה ביעקב אע"ה כששלח מנחה לעשו שהיה עובד ע"ז חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות, שלא לשולחם לו פן יקריבם לע"ז ונמצא נאבדים, ומה עשה וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים וכו'. כלומר הניח הבחירה ביד הבהמות, שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו, וזהו מן הבא בידו, משום דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת, אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך, כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחה שלא תלך, ולכן יעקב אע"ה לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח משום חשש זו, אלא ויקח מן הבא בידו מאליו, עזים מאתים ותישים עשרים וכו'. ופירש הכתוב הטעם משום שהיה מנחה לעשו אחיו שהיה עובד ע"ז, ובחיבור על הפרשיות אשר לי הארכתי בזה. ומטעם זה נוכל לומר שזהו היה ענין השני שעירים של יום הכפורים שהיו על פי הגורל איזה להשם ואיזה לעזאזל וכו', דמה צורך היה מגורל, יחלקו השנים כפי ראות עיני הכהן איזה לה' וכו', אלא שהיה חשש אם היה מגולגל בהם איזה נפש ואם ילך לעזאזל תאבד, לכן צוה הקב"ה שיתחלקו בגורל, ועל איזה מהם שיש בו נפש מגולגלת יעשה שיפול עליו הגורל לה' כדי שיתתקן, ואין לומר אפשר שבשני השעירים יהיה נפש מגולגלת בכל אחד - ואחד הולך לאיבוד, דע שהקב"ה דחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח, מגלגל שלא יעלה על ידם השני שעירים מהנפשות מגלגלים או שניהם פנויים מנפש אדם בקרבם, או אחד מעובר מנפש אדם והאחד לא. וזהו הטעם פרו של אליהו שתקע רגליו בקרקע שלא לילך לע"ז, שהיה נפש מגולגל בקרבו כנודע. ולכן היה מכריחו הנפש שבקרבו מלילך פן יאבד, עד שדבר לו אליהו באזנו שאדרבא מתקנת בזה, משום שכשם שמתקדש שם שמים על ידי חברו כך על ידו כארז"ל דכך אמר ליה. וכפי זה מתיישב המאמר הנזכר דקשה איך יתקן בדבר אליהו באזן הפר ונתפייס, וכי הפר בעל דברים דשומע ומבין, אלא שדבר עם הנפש המגולגלת בקרבה המכריחו שלא תלך, וכיון שכן דבר עם נפש אדם דשומע ומבין.
והנה כיון דמלבד מה שצריך לכוון השוחט כנזכר, צריך גם כן האוכל בשר לכוון בברכתו לאכול לתקן איזה ניצוץ שבה. ובא רמז אזהרה זו לשוחט ולאוכל הבשר בפרשת ראה, דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר (דברים יב טו). וכתיב שם כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר (שם כ). שהנה בפסוק ראשון הזכיר זביחה, תזבח ואכלת בשר, ובפסוק שני אינו מזכיר זביחה רק אכילה בלבד, לרמוז לזובח שהוא השוחט בכל אות נפשך תזבח, בכוונה לתקן איזה נפש אם נתגלגל בבהמה, שזהו עצמו בכל אות נפשך, שאם ח"ו תתגלגל בבהמה על איזה עון, שיהיה השוחט הגון מוכן לתקנה בשחיטתו, וכיון שאתה מתאוה שימצא לנפשך שוחט ראוי והגון לתקנה גם אתה עשה כך, ובפסוק שני שלא הזכיר זביחה, רומז על האוכל הבשר שיכוון בברכתו לתקן איזה ניצוץ אם יש בה, ולזה אמר בכל אות נפשך תאכל בשר. כשם שאתה מתאוה בנפשך שאם תתגלגל בבהמה שהאוכל מבשרה יכוין באכילת בשרה לתקן גם אתה עשה כך, על דרך ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח). וזה יהיה טעם צווי הקרבנות, כדי שיתתקנו כל נצוצות של המגולגלים בבהמות, וזהו אדם כי יקריב מכם. כלומר מכם ממש מקרבי' כנז"ל, וזהו תקריבו את קרבנכם. דהל"ל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו ודי, דאומרו את קרבנכם אך למותר, אלא כיון לומר אלו שאתם מקריבים מן הבהמה זה קרבנכם ממש, כלומר קרבו מכם מנפשותיכם המגולגלות בהן, ובמדרש תלפיות אשר לי כתבתי טעמים הרבה על ענין הקרבן. וזהו טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו לבד שבתות וימים טובים, משום שכיון שהוא עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו אין כח לתקן לאחרים, אך בשבתות וימים טובים שמתלוה עמו קדושת הימים, ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה, יאכל בשר כי בכח התשובה יאכל לתקן. וזהו הרומז פסוק בפרשת ויקרא: אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו על פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א ג). כלומר יקריב הקרבן לרצונו לפני ה' כשם שרצונו שאם יתגלגל בבהמה השוחט אותה יכוון לתקנה ולהקריב אותה לפני ה', כך הוא יקריב אותה בכוונה שאם יש איזה מגלגל בבהמה זו שיקריב לפני ה', ורמוז ג"כ בפרשת אמור באומרו וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו (ויקרא כב כט). הכוונה לרצונכם שימצא מתקן אם יתגלגל נפשותכם בבהמה, ג"כ אתם תזבחו בזו הכוונה לתקן איזה נפש אם יש בבהמה שמביאים אתם לזבוח לפני. וצריך השוחט שיזהר במאד מאד שלא יניח הסכינים בלילה תחת מראשותיו פן הרגל לימודו ביום יבא לעשות בלילה לשוכבים אצלו ח"ו ושמעתי שאירע מעשה. גם צריך השוחט שיזהר אחר שמשלים לשחוט שיחליף מלבושו ולא יתפלל בהם, גם שלא ימאס בעיני הבריות ובפרט בעיני אשתו ויקל כבודו, ומביאו זה לבעוט במצות ולבזותה בעיניו ח"ו, שהרי הכהנים בשעת הקרבן מלבושיהם אדומים וקצרים, כדי שלא יטנפו בדם בשעת שחיטה, ואם יפול טפת דם בלבוש, לא יראה הכתם כיון שהם אדומים וזרועם מגולים, כדי שלא יטנף הבגד בהכניס זרועו בתוך הבהמה, וכל זה לנוי המעשה וגם כדי שלא יראה המצוה בזויה, גם אם יחשוב השוחט בשעה ששוחט שור וכשב או עז שאם נעשים בו כן על קידוש השם היה מקבל נחשב לו מחשבה למעשה, דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וכמה מועיל מחשבה זו לתקון אם יש נצוץ של קדושה מגולגל באותה בהמה להעלותה מיד למדרגת אדם כמו שהיה מקום שנכנס כאן. גם כיון שהשוחט הוא ממזל מאדים, יתן הודאה לקב"ה בכל יום שמתחיל לשחוט, שנפל בחלק ישראל להציל מהיות שופך דמים כחיוב מזלו להרוג נפש (שבת קנו ב), וניצל בהיות שופך דם בהמה חיה ועוף ועושה מצוה וגם מקבל שכר על זה, ויתנהג עצמו ברחמנות בכל דבר יותר מכל אדם כדי לגבור על מזלו המחייבו להיות אכזר, ובהיות נוהג ברחמנות אין יכולים לומר עליו "טוב שבטבחים שותפו של עמלק" (קידושין פב א). כדפירשו חז"ל מה עמלק אכזר אף זה אכזר. שהטוביות המורה באומנות הוא האכזריות, ולכן כל כך שהוא טוב וזריז לשחוט מורה כאכזרי כעמלק, אך כיון שמרגיל עצמו במדת הרחמנות גם כשישחוט יהיה כמרחם, באופן שלא יהיה מקום לדמותו לעמלק. ואם נתנבלה איזה בהמה על ידו ידאג ויצטער מאד בינו לבין עצמו, שמא איזה עון שבידו גרם לזה, ואפשר שהיה בבהמה איזה נפש מגולגלת וקלקלה בידו, וכמה צער מגיע לאותו נפש שהרגיש וסבל צער השחיטה בלי תקון, ואדרבא איבוד לה וצער אין כמוהו, לכן ראוי לו שיצטער הרבה כשיוצא תקלה מתחת ידו מהטעם האמור, ויפשפש במעשיו ויתפלל לפני הקב"ה על צער הנפש ההיא אם היה בבהמה זו שקלקלה, גם יתפלל בלבו שלא תפול מבשרה ביד א"ה שיאכלו אותה אלא ביד ישראל דוקא, כדי שאם יש בה ניצוץ קדושה שיתתקן על ידי הברכה באוכלם אותה, דעיקר תיקונה עם הברכה שמברכים להקב"ה באוכלם אותה, ובפרט אם האוכלים תלמידי חכמים ויראי שמים או בסעודת מצוה כסעודת ברית מילה וכדומה, וכבר הזכרתי בפרקים דלעיל מעשה שהביא בעל ספר החרידים ז"ל צודק לענין זה תראהו משם, ויראה השחוט בעיני שכלו איך מחויב בכל הכונות ותפלות אלו, דאם לא כן נעשה שותפו של סמא"ל הרשע שהוא המוציא נפשות האדם, והוא מוציא נפש של הבהמה, וסמא"ל טוב ממנו משום דסמא"ל גורם לפעמים שבראות אדם שהגיע עת פקודתו מתודה להקב"ה, אעפ"י שהוא מנגדו שלא יתודה, מיהו אם לא שמע לעצתו קנה עולמו על ידו, מה שאין כן השוחט שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכרים, גורם בודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף, ונחשב לו כאילו הורג נפש כנזכר לעיל מספר הקנה, אך בהיות מכוון בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות ומכניסם למקומם, וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלקים וסר מרע שמאכיל לישראל דבר טהרה המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר, כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע, וזכות הרבים תלוי בו והדבר בהפכו ח"ו.
הבט וראה כמה מהרעה גורם השוחט שאין יראת אלקים נגד עיניו, ופוגם באחד מחמשה דברים: שהיה חלדה דרסה הגרמה עיקור. כתב בספר הקנה שהי"ה במספר קטן עולה סמא"ל, והכונה הפוגם בשהיה גורם התגברות כח לסמא"ל, חלד"ה במ"ק עם המלה עולה קט"ב מריר"י, שהפוגם בחלדה גורם שישלוט קטב מרירי בעולם, דרס"ה במ"ק כזה דר"ס עולה י"ב וה' של דרסה מתחלף בצ' שהיא במ"ק ט', תן ט' על י"ב הם כ"א, וארבע אותיות של דרסה עולה כ"א גימטריא עוז"א שר מנגד על ישראל. הפוגם בדרסה נותן כח לשר זה, הגרמה במספר שוה עם המלה גימט' חמו"ר קליפה קשה. הפוגם בהגרמה משליטה בעולם, עיקור עם המלה במספר קטן עולה עזא"ל והם חמשה מדרגות כחות הטומאה המנגדות לשכינה, הפוגם בחמשה דברים נותן בהם כח ח"ו, וגם שולטים על הנפשות המגולגלות בבהמה חיה ועוף ומאבדים אותה. ובספר צפנת פענח מכתיבת יד כתב שהי"ה במ"ק עם ארבע אותיותיו עולה קצ"ף, דרס"ה במ"ק עולה י"ז ועם ארבע אותיות עולה כ"א כמספר חרו"ן במ"ק, עיקו"ר במ"ק עולה חמ"ה, הגרמ"ה במספר קטן עולה א"ף כזה: האל"ף מתחלף בתי"ו, שתי"ו במספר קטן ד', והפ' מתחלף בו' הרי עשרה, ושני אותיות של אף עצמן עולה ט', תן ט' על יו"ד הרי י"ט, הגרמ"ה במספר קטן עולה י"ט, חלדה במ"ק עולה משחית, ראה החירוב היוצא מהפוגם בחמשה דברים אלו לעולם ולנפש המגולגלת בבהמה, שהרי המשחית שמתחזק בפגם השהיה משהה ומעכב שבא לעולם, והנפש שמגולגלת בבהמה המשחית של הפוגם בחלדה מחליד השפע הנפש כהררי חשך ואפלה, משחית שמתחזק מהפוגם מהגרמת שהוא אף מכרית השפע מן הקדושה לסטרא אוחרא, המשחית שמתחזק מהפוגם בעיקור שהוא חמה מעקר ותולש השפע משורשו שבקדושה, וכן עושים בנפשות המגולגלות בבהמה כמדובר, אם כן ראה גם ראה בנזק הגורם הפוגם בענין השחיטה וישמעו השוחטים והבודקים ויחרדו ויאחז להם אימה ופחד, ויקנו ענוה ויראת ה' באופן שהחוטאים גורמים לתת כח לכחות הטומאה המנגדות לשכינה, וזהו דקאמר משה להקב"ה בפרשת שלח לך על פסוק מבלתי יכולת כו' אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע וכו' סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה. ונקדים לדקדק לבא לענין, מהו דנקט לשון שחיטה, וישחטם במדבר ולא קאמר וימיתם, ועוד מאי מלת ועתה, גם להבין אומרו כאשר דברת לאמר. ורש"י ז"ל פירש שהדבור הוא שה' ארך אפים לצדיקים ולרשעים, גם להבין אומרו ה' ארך אפים. אמנם בהיות שכשישראל חטאים מתגבר סמא"ל הרשע השוחט בסכין פגום כנודע, והמתים על ידו נקראים נבלה כמו שאמרו רז"ל בזוהר וכו'. לזה אמר משה רבינו ע"ה להקב"ה, מוכרח למחול להם משום שיאמרו יושב הארץ מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה על הארץ, גבר סמא"ל וישחטם סמא"ל במדבר, ובפרט היות המדבר מקום שליטת החצוניים, שימצאו מקום לסייע לדבורם מבלתי יכולת ה' ח"ו, שהרי כשנכנסו במדבר גבר סמא"ל וישחטם כמנהגו ואומנותו לשחוט הבריות.
ועתה יגדל נא כח ה'. אין ועתה אלא תשובה כמו שאמרו רז"ל, כלומר על ידי תשובה שעשו ישראל שכבר נתחרטו ממה שעשו יגדל נא כח ה', ואל תשיבני ריקם רבון העולמים מהתעניות וסיגופים עשו לקבלם משום שאתה דברת לאמר, כלומר כבר דברת לי שהתשובה היא בדברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג). כי הכל גלה הקב"ה למשה כנודע, וזהו כאשר דברת לאמר. ויכולים לומר שגם כוון לומר בזה כאשר דברת לי שהתשובה בדברים אף שעתיד נביא אחד לאמר אותה, מ"מ גליתה לי ג"כ שהתשובה בדברים אלו שייכות לרשעים, דלצדיקים מה צורך מהם, אם כן אם לא תכפר להם נמצא שעל מגן נקראת ארך אפיים ורב חסד וכו', לכן סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך. ומה גם שכבר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה, ואין אלא כי אם שנהגת עמהם במדותך אלו בחסד ובאריכות אפים וכו', ואם כן גם עתה נהוג עמהם כן ואל תמית אותם על חטאתם, פן יאמרו מבלתי יכולת ה' ח"ו וגבר כח סמא"ל וישחטם כדפרשית, והקב"ה יזכה אותנו לעובדו ולדבקה בו ולהצילנו ממיתת סמא"ל השוחט בסכין פגום, ולהאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים כדי לקיים כל מצות שבתורה אמן נצח סלה ועד.