פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · לאו · רנ · >>


מצות לאו רנ - שלא יגלח הנזיר שערו

מצוות רמג–רנ:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" פירוש מצות נזיר מפורש במסכת נזיר ואומר שם [דף ב'] למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? ללמדך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף. "כי יפליא", כי יפריש, ונזיר לשון פרישה שפורש עצמו מן היין לשם שמים.

"מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל". פירוש "מיין ושכר" כתרגומו, מחמר חדת ועתיק שהיין ישן משכר. "וכל משרת" לשון שרייה וכן בלשון משנה [ופ"ג מינין דף ל"ד] נזיר ששרה פתו ביין. ותנן [שם] ר' יוסי אומר ה"חרצנים" הם הפנימים שזורעין אותן. והזגין הם הקליפה החיצונה שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל.

"כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". פירוש "קדוש יהיה", השער לגדל פרע של שער ראשו. ופירוש של "פרע" גידול של שער. וכן את ראשו לא יפרע. ואין קרוי "פרע" פחות משלשים יום.

"כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה'". זו קדושת הגוף מליטמא למתים.

הרי יש כאן שמנה לאוין בנזיר:

  • א) שלא ישתה יין ושכר ולא שריית' ולא חומץ שלהם.
  • ב) שלא יאכל גוף הפרי כגון ענבים לחים.
  • ג) שלא יאכל ענבים יבשים הנקראים צימוקין.
  • ד) שלא יאכל פסולת הפרי כגון החרצנים.
  • ה) שלא יאכל הזגים.
  • ו) שלא יכנס באהל המת.
  • ז) שלא יטמא למתים.
  • ח) תער לא יעבור על ראשו.

שנינו בנזיר [דף ל"ד כל הסוגיא] שלשה מינין אסורין לנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. ובפרשה מפורש פרי ופסולת פרי כאשר בארנו. הראוי לאכילה שיעורו בכזית, והראוי לשתייה ברביעית. דתניא בתוספתא דנזיר, מביא כוס מלא יין ונותן זית איגור לתוכו ושופע ואם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור, דברי ר"ע. ר"א בן עזריה אומר אינו חייב עד שישתה רביעית יין וסוגי דעירובין [דף ד'] שאומ' גפן כדי רביעית יין לנזיר כראב"ע אמנם בירו' דנזיר גרסינן משנה ראשונה עד שיתה רביעית יין דהוו דרשי שכר. מה להלן רביעית אף כאן רביעית. חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה, מה אכילה בכזית אף שתייה בכזית.

[בפ' שלש מינין דף ל"ד] אבל העלי והלולבין ומי גפנים וסמדר הרי אלו מותרין לנזיר, שאינן לא פרי ולא פסולת אלא מן העץ הם נחשבין. וכן שכר של תמרים ושל גרוגרות מותר לנזיר.

זה שנאמר בתורה "כל משרת ענבים" דרשוהו רבותינו בנזיר [פ"ג מינין דף ל"ו] ובפסחים [דף מ"ה] לאסור טעם בעיקר שכל דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין אסור לנזיר ולוקה עליו, והוא שיאכל כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס. ותניא בירושלמי דנזיר [פ"ג מינין] כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה, פירושו בכדי אכילת פרס. ולמד משם שאין אומרים בנזיר היתר מצטרף לאיסור שאם כן מכיון שאכל כזית ממנה יהא לוקה.

תניא בפרק ג' מינין [דף ל"ז] "מכל אשר יעשה מגפן היין" מלמד שכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה. כיצד? הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג, ואכל מן התערובת כזית, לוקה. וכן אם שתה כזית או רביעית תערובת יין וחומץ, לוקה. עוד שם [בדף ל"ח] תניא נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צימוקין, ושתה רביעית יין, הר"ז לוקה חמש מלקיות. ולוקה מלקות ששי משום "לא יחל דברו" השוה בכל הנדרים. וכן אם אכל כזית זג או כזית ענבים, לוקה שתים: אחד משום זג ומשום ענבים, ואחד משום לא יחל דברו השוה בכל הנדרים.

[מיימו' פ"ה דהלכות נזירות ועי' שם במגדל עוז] נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת, שמשמעות המקרא לא ישתה יין ושכר ואפילו החמיצו. שנינו בפ"ג מינין [דף מ"ב] נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו, אע"פ שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת משום לאו דלא יחל דברו. ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית ואמרו לו אל תשתה והוא שותה, חייב על כל אחת ואחת. אמרו חכמים [בפ' כל שעה דף מ' ובע"ז דף נ"ט ובכמה דוכתי] לך לך אמרין נזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב, פן ישכח ויאכל מן הענבים. וכן יתרחק ממושב שותי יין פן יבא לידי מכשול.

עוד שם בפ"ג מינין [דף מ"ב] נזיר שגלח שערה אחת לוקה, בין בתער בין בזוג, והוא שקצצה מעיקרה כעין תער. [שם דף ל"ט] העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר שערו, אינו לוקה אבל ביטל מצות עשה, שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע" וגו' כאשר יתבאר בסמ"ע [מ"ע קכ"ז]. עוד שנינו שם [דף מ"ב] נזיר החופף על שערו בידיו וחוכך בצפרניו, ואם השיר שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר שער ואפשר שלא ישיר. אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, אמנם אם עשה כן אינו לוקה. עוד שנינו שם בפ' ג' מינין [דף מ'] נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקה על התגלחת אלא אחת, ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו אל תגלח והוא מגלח, לוקה על כל אחד ואחד.

שנינו בנזיר [ריש פירקא] כל כנויי נזירות כנזירות. כיצד? מקומות העלגים שמשנים את הדיבור ואומרים "הריני נזיק, נזיח, פזיח", הרי זה נזיר. [שם דף ג'] האומר "הריני נזיר מן החרצנים בלבד" או "מן הזגין בלבד" או "הריני נזיר מן התגלחת" או "הריני נזיר מן הטומאה בלבד", הר"ז נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו. ואע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד, הואיל והדבר שנדר עליו ממנו אסור על הנזיר, הר"ז נזיר גמור.

בנזיר [כל הסוגי' ממשמעו' המשנה וגמ' שם דף י"א וע"ש בפיר' המשניות דף ס"ז ע"א] מסקינן מזגו לו כוס של יין ונתנו לו לשתות ואמר "הריני נזיר ממנו", הר"ז נזיר גמור. ואם היה מר נפש או כעוס או מתאבל והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו ואמר "הריני נזיר ממנו", הר"ז אסור באותו כוס בלבד ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה. וכן שיכור שנתנו לו כוס ואמר "הריני נזיר ממנו", הר"ז באותו הכוס בלבד ואינו חייב כנזירות, שלא נתכוין זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי. ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עברה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב.

עוד שנינו שם, [בדף דלעיל כל הסוגיא] האומר "הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערו", הר"ז נזיר ואסר בכולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. עוד שם, נדר בנזיר ואומר "לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר", הרי זה נזיר וחייב בכולן. כרבנן דרב שמעון, שהרי הוא יודע שאסר עצמו באחד משלשה מינין. וכבר בארנו [לעיל] שאפי' לא נדר אלא מאחד מהם, אסור בכולן.

עוד שם, אומר "יודע אני שהנזיר אסור בכל אלו אבל היה בדעתי שמותר לי לשתות יין" מפני שאינו יכול להיות בלא יין, הר"ז אינו נזיר לרבנן מפני שאלו בכלל נדרי שגגות [מבוארים לעיל בסי' רמ"א ע"ג ובסימן רמ"ב] שאינן צריכין שאלה לחכם. [בנזיר דף כ"א] האומר "הרי ידי נזירה", "הרי רגלי נזירה", לא אמר כלום. "הרי ראשי נזיר", "כבדי נזירה", הר"ז נזיר מפני שנדר באבר שאם יטול מן החי שימות. [בנזיר דף י"א] הנודר בנזיר בשוגג או באונס או שנדר לזרז חבירו או דרך הבאי, הר"ז פטור כשאר נדרים. ומי שנדר בנזיר וניחם על נדרו, הר"ז נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים כדאיתא בפ' שני דנזיר.

[דף ט'] קטן שהגיע לעונת הנדרים ונדר בנזיר, הר"ז נזיר ומביא קרבנותיו אע"פ שעדין לא הביא שתי שערות, כשאר נדרים. ושנינו בנזיר [דף כ"ח] האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ודבר זה אמר רבי יוחנן שהיא הלכה מפי הקבלה ואינו נוהג בשאר נדרים.

נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה, הר"ז נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נדרו.

אין נזירות נוהגת אלא בארץ ישראל. ומי שנדר בחוץ לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל, להיות נזיר בארץ ישראל כמניין הימים שנדר, כמו שהורו בית הילל להילני המלכה בנזיר. [דף י"ט וכל הסוגיא מו"ס במיימוני פ"ג דנזיר וע"ש במגדל עוז] לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוץ לארץ, כופין אותו לעלות לארץ ישראל ויהיה נוהג נזירות שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש ויקריב קרבנותיו במלאת ימי נזרו. וכל זמן שהוא בחוץ לארץ, הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח, וכל דקדוקי נזירות עליו אע"פ שאין ימים אלו עולין לו. ואם עבר ושתה או גלח או נטמא, לוקה.

מסקי' בנזיר [דף ז' כל הסוגיא] סתם נזירות שלשים יום. כיצד? מי שאמר סתם "הריני נזיר", אין פחות מל' יום. אפילו אמר "הריני נזיר נזירות גדולה הרבה מאד", הר"ז נזיר ל' יום שהרי לא פירש זמן. פירש זמן פחות משלשים יום, כגון שאמר "הריני נזיר יום אחד" או "עשרה ימים" או "כ' יום", הר"ז נזיר שלשים יום, שאין נזירות פחות משלשים יום ודבר זה הלכה מפי הקבלה. פירש זמן יותר משלשים יום, הר"ז נזיר ככל מה שפירש.

עוד שם, [דף ח'] מי שאמר "הריני נזיר לעולם" או "כל ימי חיי", הר"ז נזיר כל ימי חייו. [שם דף ד' כל הסוגיא מו"ס] ומה בין נזיר לעולם לזמן קצוב? שהנזיר לזמן קצוב אסור לגלח עד סוף ימי נדרו, שנאמר "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור" וגו'. אבל נזיר לעולם, אם הכביד עליו שערו מיקל בתער מי"ב חדש לי"ב חדש, ומביא קרבנותיו שלש בהמות כשיגלח, שנאמר באבשלום והיה מקץ ימים לימים וגו' ואבשלום נזיר עולם היה ודבר זה הלכה מפי הקבלה. ונזיר עולם שנטמא, הר"ז מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה, כמו נזיר לזמן קצוב.

עוד אומר שם כי שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה. וכיצד היה דינו? היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר היה ליטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך מי שאמר "הריני נזיר כשמשון", הר"ז נזיר מן היין ומן התגלחת לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזיר עולם, ומותר לטמא למתים. ואם אמר "לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון", אינו נזיר. ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו, שנזירות שמשון היתה לעולם. האומר "הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים עיניו", הרי זה נזיר כנזירות שמשון ואף ע"פ שאיפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר. שמואל הרמתי נזיר עולם היה, כמו ששנינו בנזיר. [דף ס"ו] לפיכך האומר "הריני נזיר כשמואל הרמתי כבן חנה בן אלקנה כמי ששסף את אגג בגלגל" וכיוצא באלו, הר"ז נזיר עולם ואין אומרים שמא לאיש אחר שמעשיו כאלו נתכוון.

[מיימו' פ"ד דנזירות] מי שאמר "הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי", הר"ז נזיר לעולם ואסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח לעולם. [בנדרים דף י"ז] האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו הריני נזיר אם אוכלה הריני נזיר אם אוכלנה ואכלה, חייב בנזירות כמניין שאמר ומונה אחת אחת, כל אחת מהן שלשים יום. ומגלח בסוף כל שלשים יום ומביא קרבנותיו. ומצות תגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו יתבאר בסמ"ע.

מסקינן בפ"ג מינים [סימן קכ"ז] נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הר"ז לוקה שתים: אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא, שהרי טומאה וביאה באין כאחד. אבל אם נכנס כדרכו, טומאתו קודמת לביאתו, שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא. ואינו חייב משום ביאה עד שיכנס כולו. תניא בתוספתא ומביאה בפרק כיצד צולין [דף פ"א וגם בנזיר דף ס"ג] המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והוא שלם, שאין לומר בין פרקיו, עבר לנזיר ועושה פסח טהור. ולתרומה טמא ולא הותרה בה טומאת התהום, בד"א שאין שם מקום לעבור ומ"מ קורהו טומאת התהום מפני שלא נודע לאדם עד שנשחטו קרבנותיו, אבל אם יש מקום לעבור אף לתרומה טהור, ומפורק טהור אף לתרומה בד"א במהלך ברגליו אבל בטעון או ברכוב טמא שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, שיעבור בין פרקיו, והרי היא ספק טומאה ברשות הרבים, אבל טעון משאוי על כרחו, נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו. נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם, הר"ז לוקה. והוא שישהא שם כדי השתחואה כמו טמא שנכנס למקדש שיבנה במהרה בימינו, כדמפרש בשבועות [דף י"ז] אמנם היא בעיא שלא נפשטה אי גמירי שהייה חוץ לבית המקדש ונשאר בתיקו.

בנזיר [דף י"ז] ובפרק כהן גדול אמרינן כי הנזיר מותר בטומאת מת מצוה, שנ' לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ומפרש בגמרא בפ"ג מיני' [דף ס"ג] כל שקורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. [שם דף מ"ד] ומותר בתגלחת מצוה. ואסור ביין מצוה כיין הרשות. כיצד? כדאמר רב פפא בפ"ק דנזיר [דף ד] מי שנשבע שישתה היום יין, והרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר, חלה הנזירות על השבועה ואסור ביין. ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה, שאינו אלא מדברי סופרים.