רש"ש על המשנה/פרה/ג

רש"ש על המשנה מסכת פרה פרק ג

משנה תוספתא ירושלמי

<< · רש"ש על המשנה · מסכת פרה · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

בעריכה

ברע"ב ד"ה ומביאין שוורים שכריסן רחבה כו'. ועא"ר. ונ"ל שכריסן רחבה דקאמר הרע"ב אינו לתנאי. אלא לנתינת טעם מדוע דוקא שוורים. ויותר מבואר כן בלשון הרמב"ם בפי' ובחבורו:


געריכה

במשנה באו להר הבית וירדו. נ"ל פירושו דירדו והלכו להם לבתיהם דתו לא היו צריכין להם כי הקדוש והזאה לא היו על ידיהם כדעת התוס' שהביא התוי"ט בד"ה ומגדלות. ומה שהקשה עליהם מדתנן והוא נוטל ומקדש. ל"י התחלה לקושיא זו דאדרבה מדלא תנן הם נוטלים ומקדשים משמע דלא שב עליהם (וכ"מ להדיא בהרע"ב דלר"י היה נוטל איש אחר שכ' לפיכך כו' שאיש טהור יהיה נוטל את אה"פ). וכן בדברי ת"ק תנן ונוטל ומקדש. גם מש"כ עוד ות"ק לא פליג כו' מגומגם דלפי פירושו גם ת"ק אומר דהתינוק היה נוטל ומקדש וכמבואר בהר"ש והרע"ב לשיטתם:


ועריכה

תוי"ט ד"ה ופרה. דא"נ נטמאו לא איכפת לן כו'. מש"כ התו"ח שזה סותר למש"כ בדבור הקודם דחיישינן לטומאת כהן כו'. שגה בתרתי. חדא דהכא ל"ק רק לאותן שאין עוסקין בה כי אם להביאה להר המשחה. שנית הא ל"ק רק דלא איכפת לן בטומאתן. אבל מ"מ תנא דמתני' ס"ל דמפני מעלה בעלמא עשו להם תקנה שלא יטמאו:


טעריכה

וקבל בשמאלו רי"א בימינו כו' ומזה בימינו. עי' בהרע"ב ותוי"ט. ולכאורה הנ"ל דלת"ק דבפ"ב דזבחים מ"א דדריש באצבעו דשב ג"כ אולקח דלפניה ה"נ ידרוש הכא. ומש"כ הרע"ב שכיון כו' א"נ דהזאתה תוכיח. ות"ק דהכא הוא ר"ש דהתם בר פלוגתיה דר"י. ות"ק דשם הוא ר"י דהכא בר פלוגתיה דר"ש ונכון הוא. אלא דלפי"ז סתרי אהדדי פסקן של הרמב"ם והרע"ב: תוי"ט ד"ה בחבל. ממין שא"מ טומאה. ונ"ל ראיה מלקמן מי"א דרי"ש אומר במקבות של אבן כו' ופליג את"ק דאמר במקלות אף דגם הם א"מ טומאה כשאר פשוטי כ"ע. עי' א"ר פט"ו דכלים מ"ב. אלא דק"ל דהא מפץ ומחצלת דהם מין גמי מתטמאין בכל הטומאות כדאיתא ספ"ק דסוכה. וי"ל דהיינו מדרבנן וכ"מ בתוס' דשבת (פ"ד) ד"ה מפץ. ולפ"ז י"ל דלא גזרו אלא על המקבלין אבל על פשוטיהן לא גזרו דאף בכלי עץ אינן מטמאין אלא מדרבנן. ומעתה לא נצטרך לדברי התוס' בספ"ק דסוכה בד"ה תנן התם ובד"ה מסככין בבודיא ע"ש ונכון בעז"ה: ד"ה על כל הזיה טבילה קשה א"כ מנלן כו'. והרמב"ם כתב בפי' (הביאו התו"ח) לאומרו וטבל והזה על כל הזאה טבילה. כאן בפרה לא נאמר וטבל אלא ולקח. ולכאורה ה"נ דט"ס הוא וצ"ל ולקח אבל ז"א דולקח היינו קבלה כפירושו בכ"מ וכנ"ל. וצ"ל דכוונתו דילפינן מפר כה"מ דדריש כן בת"כ שם בלשון זה. וכמו דילפינן מיניה לחטאות החיצונות וכדאמר בזבחים (צ"ג ב') על דין זה מסייע לר"א דאמר שיריים שבאצבע פסולין ומשמע דכללא כייל בכל מקום וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הל' ח' ע"ש. או דיליף לה משמן דמצורע דדריש ג"כ בת"כ כזה. ולכאורה קשה מדוע בהזאת טמא מת דמשמע דכשר אפי' כמה הזאות בטבילה אחת לקמן פי"ב מ"ב (ועי' מש"כ שם) והלא שם ג"כ כתיב וטבל והזה. ואולי משום דכתיב והזה על האהל ועל כל הכלים כו' משמע דבטבילה אחת מזה על כולם. ודע דבפר כה"מ אחר דדריש בת"כ מן וטבל והזה כנ"ל מביא עוד דרשה מן הדם שבענין והוא ג"כ למעוטי שיריים שבאצבע כדמפרש רבא בזבחים שם. וקשה דתרתי ל"ל. והק"א לא הרגיש בזה. (והגר"א ז"ל בביאור החומש לא הזכיר דרשה זו דמן הדם). וכן בפרשה מצורע גבי הזאת השמן אחר דדריש מן וטבל והזה כנ"ל מביא עוד על מן השמן דרשה זו דעל כל הזיה טבילה. ושם הרגיש הק"א וכ' על דרשה דטבל והזה דסמיך על הא דדריש אח"כ מן דמן השמן ע"ש. וכן צ"ל ע"כ גם בהא דפר כה"מ. ומתורץ הא דהקשיתי מהזאת טמא מת. אך מפי' הרמב"ם שהבאתי ל"מ כן:


יעריכה

ד"ה נבקעה. והן דברי ראב"צ בתוספתא. ע"ש דמשמע דזהו סתמא. ודברי ראב"צ אינו אלא במה דהוסיף אשליך כו': ד"ה שלש. וגם רגילים לעמוד שם רבים כו'. טפי ה"ל להביא מש"כ הרע"ב שם מהגמ' דהג' צריכין לצרף עמהן עוד שנים לפרסומי מילתא: בסה"ד ומ"מ ז"ש שיכנס לבד לא איתפרש מנ"ל. פשוט דמדאצריכו לדבר עמו כדי שלא יתן לתוך פיו (וכן שם במשנה איתא אין התורם נכנס כו' ויאמרו כו'). מוכח שלא היו נכנסין עמו דאל"כ היו משמרין אותו בראייה והן הן עדיו:


יאעריכה

ד"ה העצם. אבל עצם שנכתש בפ"ע כו' פסול כדתניא בתוספתא. וכ"כ הא"ר. ועי' בלשון התוס' דמשמע דאינו פסול אלא אם נתנו בלא כתישה אבל אם היה כותשו אפי' בפ"ע אפשר דכשר: ד"ה ואחד. ולכאורה כו' אלא בקידוש דפרה כו' ורש"י בפי' החומש כו'. לפלא שלא הזכיר ג"כ פי' הרמב"ם כפי הנוסח שלפנינו שכ' וזה שבהר המשחה לפרות אחרות: בא"ד דלפי שעה היו לוקחין משל הר המשחה (כ"נ דצ"ל) ונותנין שם בחיל כו'. קשה דהא בר"פ תנן מכל חטאות שהיו שם והיינו ע"כ מאותו (שהיו) [שהיה] נתון בחיל למשמרת וכדפי' שם הרע"ב ורש"י עצמו ביומא שם: ד"ה ואחד היה בסופו. אבל הלוים היו ג"כ שומרים באלו הג' מקומות כו' ונמצא שהיה כ"ד כו'. עמש"כ עליו במדות שם מ"א: