תוספות יום טוב על פרה ג

<< · תוספות יום טוב · על פרה · ג · >>

משנה א

מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו - כתב הר"ב ומפרישין אותו מאשתו כו' ותמצא נדה עמ"ש בריש יומא:

הבירה - כתב הר"ב אית דאמרי כו' פלוגתא דאמוראי והזכרתי בפ"ז דפסחים משנה ח' כי שם ובמקומות אחרים שכתבתי שם תפש כמאן דאמר כל המקדש וכ"כ הרמב"ם:

צפונה מזרחה - כתב הר"ב כיון דחטאת היא פי' רש"י בריש יומא דחטאת נקראת שנאמר למי נדה חטאת היא. ומ"ש הר"ב וחטאת טעונה צפון פירש"י חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה ע"כ. ואל יטעך לשון הרמב"ם בפירושו והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ. הוא מפני אשר תשחט בצפון. שזה הלשון מוטעה. וכך הוא בנא"י שחיטתה בחוץ אבל נכח פני אהל מועד הזכירה להודיע שהוא ממין אותה אשר תשחט בצפון ע"כ. ומ"מ עדיין לא שמענו אלא טעמא דצפונית אבל שתהא ג"כ מזרחית. זו לא שמענו בו טעם ובגמ' (ריש) יומא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן כו' ופירש"י וכתיב בפרה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ע"כ. אבל הרמב"ם הלא ראית שמפרש אל נכח פני אהל מועד שהוא בעצמו להזכרה זו שזו החטאת היא ממין חטאת שהקריבו בפנים. וכן בחבורו ג"כ בפ"ב מה"פ לא יהיב טעמא אלא על הצפון וע"פ דרכו פי' הר"ב. ומ"ש הר"ב כי היכי דניהוי לה היכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה רש"י (דיומא שם):

ובית אבן היתה נקראת - פי' הר"ב שכל מעשיה היו בכלי גללים כו' שאינן מקבלין טומאה כדתנן רפ"י דכלים וכתבו התו' דיומא (שם ד"ה שכל) דדוקא באלו ז' ימים של שרפת הפרה היו מעשיה באלו הכלים דוקא. אבל בשעת קדוש הא תנן בפ"ה בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשים מהכלי גללים כו' וכלי גללים כו' איצטריך ליה כדפי' שם הר"ב. ומ"ש הר"ב והיו מטמאין הכהן כו' כדתנן לקמן מ"ז. ומ"ש הר"ב כדי שלא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה א"צ להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה. רש"י שם:

מכל חטאות שהיו שם - פי' הר"ב ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת כו'. כ"כ הרמב"ם בפירושו ויזה עליו כל יום מאפר פרה. זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו. ע"כ. כלומר שבכל יום הזה מאחרת אשר לא הזה ממנה בימים שלפני זה היום. ומה שמכריחם לפרש כך נ"ל מדתנן לקמן מ"ה לא מצאו משבע כו' ואי איתא דהא דתנן הכא ומזין כו' מכל חטאות כו' דהיינו בכל יום ויום מזין מכל החטאות שהיו שם. א"כ לא ה"ל למיתני כלל לא מצא מז' כו' דמהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם יהיו שבע או שש או פחות אלא ודאי דהא דקעיין מ"ש מזין כו' מכל חטאות היינו דבר יום ביומו מחטאת אחת ותנן כל ז' ימים א"כ צריכין שיהיו ז' מש"ה קתני לא מצאו מז' כו':

בג' ובז' - כתב הר"ב תרוייהו ס"ל טבילה בזמנה מצוה דכתיב (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי [וחטאו ביום השביעי] וכבס בגדיו ורחץ במים ועל כרחך הא דהדר כתב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמעי' הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ אצטריך לאשמעינן דתכף להזאה טבילה. וש"מ דטבילה בזמנה מצוה. רש"י ותוס' פ"ק דיומא ד' ח' (ד"ה מקשינן). ומ"ש הר"ב וכל יומא כו' שמא היום יום ג' לטומאתו. דאף בשלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא. רש"י [ומ"ש הר"ב הא קי"ל הזאה שבות ואין דוחה שבת במ"ב פ"ו דפסחים. מסקינן בפ"ק דיומא דף ח' דמפרישין ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתבו הרמב"ם בפ"ב מה"פ (הל' ה')]:

משנה ב

מפני קבר התהום - כתב הר"ש וכל טומאה רצוצה כו' בכמה דוכתי דמס' אהלות פ"ו ז' ט' ט"ו ושאר דוכתי. ומ"ש הר"ב וכל לשון טומאת התהום כו' ולשון הר"ש כל שם קבר התהום וטומאת התהום וכו']:

ומגדלות שם את בניהן - כתב הר"ב עד שיהיו בן ח' שני' ולא יותר שלא יראו קרי תוספתא. הר"ש וכתבו התו' (פרק בתרא) דזבחים דף קי"ג (ד"ה ומביאין) אף על פי שהיו התנוקות טמאים בנדה ויולדות. לא היו חוששין אלא לשומרן מטומאה מת דבעי הזאה. ומטומאה היוצא מגופן כגון בעל קרי ע"כ [אבל לדברי התוס' שאכתוב במשנה ד' (ד"ה רע"א) אין נראה כן וע"ש]. ועוד כתבו (ד"ה ומילאום) וז"ל וקצת תימא מה מועיל מלוי זה שהיו ממלאין בתנוקות דסוף סוף בעינן איש בשעת קדוש שנותנין האפר במי' (כדתנן בפ"ה משנה ד' ומהזאה לא קשי' כמ"ש משנה י' פ' בתרא) ובריש פ"ב דסוכה תירצו די"ל דמה שהיה יכול לתקן מתקנים. משום מעלה דכולה מלתא מעלה בעלמא. ע"כ. ותמיהני דבהדיא תנן במתני' דלקמן הוא נוטל ומקדש ות"ק לא פליג אלא כשעלו מן הגולה. וכן ראיתי להרמב"ם שבפ"ב מהלכות פרה כתב ומטבילין היו התנוקות שממלאין ומקדשים וכו'. ולכן נ"ל לתרץ דשאני קדוש דהכא כיון דכל עצמם של ההזאות הללו לא היו אלא משום ספק שמא נטמא דמי לא עסקינן אפילו בכהן המוחזק בטהור. ותדע שהרי משום כך למ"ד הזאה בזמנה מצוה צריך שיזה עליו כל השבעה. לפי שבספק טומאה עסקינן ולא בודאי כלל. נמצא שמדבריהם הוא שצריך הזאה והם אמרו להזות אף הם אמרו שהקדוש תסגי ליה בתינוק:

ומביאין שוורים - כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השלוח. רש"י בפ"ב דסוכה (דף כ"א):

שוורים - פי' הר"ב שכריסן רחבה כדי שלא יהיו כו' מאהילות כו' [דאדם המאהיל על המת טמא כדתנן רפ"ג דאהלות אבל השוורים חוצצים. דב"ח מאהיל וחוצץ כדתנן רפ"ו דאהלות]. וא"ת דהכא מהלך הוא ובפ"ג דחגיגה משנה ד' דתנן שבגליל אין נאמנים על טהרת יין ושמן פי' הר"ב לפי שרצועת ארץ כותיים מפסקת בין גליל ליהודה וא"א להביא וטעמא מפרש התם בגמ' דאהל זרוק לא שמיה אהל דאלת"ה יביא בשידה תיבה ומגדל בעגלה הרי תירצו התוס' דסוכה (ד"ה וע"ג) ודזבחים. דאיכא למ"ד בתוספתא שלא היו מביאים דלתות ואף על גב דשוורים גם הם אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן מדכתיב (איוב י') ובעצמות וגידים תסוככני ואף על גב דבאדם כתיב כ"ש בהמה שכריסה למטה כעין אהל ע"כ. ותמיהה לי דכיון דבשוורים לכ"ע שמיה אהל וחוצץ, תקשה לן אמתני' דחגיגה שהרי אפשר להביא ע"ג שוורים וי"ל דבשוורים לא רצו להתיר להביא שמא יוציאו מחוצה לגבו של השור (והכא מעלה בעלמא) אבל כשהוא בתוך שידה תיבה ומגדל לא חשו שמא יוציאו (דלא כאיבעית אימא דפ"ו דנזיר דף נ"ה) אי לאו משום דאהל זרוק לא שמיה אהל. וראיתי עוד להתו' פ"ק דערובין דף ל"א שתירצו בשם הרשב"א דדלתות ע"ג שוורים לכ"ע הוי אהל וא"כ כ"ש שצ"ל הא דפרישית דחיישינן שמא יוציאו לחוץ דאל"כ הא אפשר להביא מגליל ליהודה אלא שתירוצם זה אינו עולה לדברי הרמב"ם שכתבתי ברפ"ו דאהלות. דמשם הביא הרשב"א ראיה מדנדבך ע"ג [כלי] גללים אינו חוצץ ש"מ דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע"ג כלי גללים אמאי לא יהא חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל וקתני סיפא נתון על דבר שיש בו רוח חיים דחוצץ משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע. ע"כ. ואני כתבתי שם בשם הרמב"ם דלחוצץ אין כלי גללים שוים לשידה תיבה ומגדל ולפיכך ראייתו אינו ראיה:

ירדו תנוקות - ל' הר"ב לתוך נהר שלוח כו' ובתוך הנהר ליכא לספוקי כו' וכך הם דברי הרמב"ם ולדבריהם ר"י אפילו בתוך הנהר חייש. אבל מדברי התו' פ"ב דסוכה [משמע] לא שירדו לתוך הנהר אלא אצל הנהר על שפתו שכתבו דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חייש לקבר התהום ור"י חייש:

משנה ג

ובפתח העזרה - פירוש הר"ב של נשים הסמוכה לחיל [שבחיל היה הקלל של חטאות כדתנן בס"פ וא"ת והרי החיל חוצה מע"נ היתה כדתנן במדות פ"ב משנה ג' וא"כ למה באו לשם עד פתח העזרה] זה מתיישב בל' התוספתא והביאה הר"ש וזוהי באו לשער היוצא מע"נ לחיל וקילולים של אבן היו קבועים בכותל מעלות של ע"נ וכסוייה' של אבן נראות בחיל ובתוכה אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ע"כ. ועמ"ש בס"פ:

קלל - לשון הר"ב כד קטן וכדה וכו' ואף על גב דסתם כד של חרס הכא ודאי דשל אבן כדתני' בתוספת' דלעיל ואל תתמה שכן במשנה ג' פ"י תנן נמי קלל וכתב הרמב"ם דאפשר לפרש בשל אבן אבל הראב"ד בפירוש משנה ה' פ"ז דעדיות מפ' דקלל הוא כלי שאינו מקבל טומאה. ומסיק דמסתברא דלהכי איקרי קלל ל' קליל. ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלת' תרגום וכדה על שכמה ע"כ:

מקל ומסבך - ונ"א או מסבך וכן העתיק הערוך. ופי' מל' נאחז בסבך:

וזורקו לתוך הקלל וכו' - כ' הר"ב ונשפך ע"ג השוורים. וכן ל' הר"ש וטעמייהו דהכא כשעלו מן הגולה היה כדמסקי ובאותו פעם לא היו יורדין [כמו שאפרש] דירדו דתנן ברישא לא מיירי בכשעלו ומכל מקום דוחק לומר כן. דסיפא לא מיירי בירדו דומיא דרישא ועוד אמאי לא ירדו דאטו במקדש ראשון לא היו נעשית הר הבית והעזרות חלולים מפני קבר התהום. ומיהו בזה י"ל שעד שלא בדקו מפני הרוגי נבוכדנצר. לא היו מחזיקים בטהרה היו צריכים שלא ירדו. אבל הרמב"ם לא הזכיר שיפלו על השוורים. וכך כתב ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כו' כי שמא הוא טמא ויטמא. לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד ע"כ. וירצה לומר שאע"פ שזה האפר ע"כ צריך שיקחהו בידו. הנה תקנו מה שיכולים לתקן כדי שלא יגע בשאר האפר. ומ"ש הר"ב שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה. וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח הר"ש כלו' ושם בכותלים היה האפר מונח וצבור בקילולים כדלעיל בתוספתא. וא"ת ולמאי נ"מ תני מאי דהוו. י"ל דכשיבא הגואל ואליהו ויראנו אפר פרה. שהרי דרשו על ויקחו אליך שנרמז לו דשלך לעד עומדת כמו שהזכיר הפייטן ואנחנו טמאים לנפש אדם ולא הוטהרנו כי לנו אין אפר פרה ונדע מעכשיו כדת מה לעשות. ועוד מצינו ששנאו דינים שנהגו דוקא קודם בית הראשון בסוף זבחים:

כדי שיראה על פני המים - דג"ש גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה. רש"י פ"ב דסוטה (דף טז:) ועיין ספ"ד (בפי' הר"ב):

[רי"א כו' - כתב הר"ב והל' כר"י. וכ"כ הרמב"ם ונ"ל משום דתשובתו נצחת היא דלא גזרו כו']:

לרדות - פי' הר"ב למשול. ונגזר ממאמר וירדו בדגת הים (בראשית א'). הרמב"ם:

משנה ד

לא היו עושין לא חטאת - ע"ג חטאת וכו' ודמי למטבילין מגב לגב דתנן בפ"ב דביצה (דף י"ז). הר"ש וכ"כ הרמב"ם:

וצריכין היו התינוקות להזות - והם אשר יהיו מזין קצתם על קצתם כי אין אצלנו יותר טהורים מהן. הרמב"ם:

רבי עקיבא אומר לא היו צריכים להזות - כתב הר"ב אבל טבילה היו צריכים לכולי עלמא שמא נטמאו בשרץ. וכך כתב הר"ש. דהכי קתני בתוספתא. ואי משום דסתם תינוק נטמא מאמו בלדתה. מלתא דפשיטא היא. ולא איצטריך התוספתא לאשמעינן. אלא בתנוק דידעינן ביה שכבר נטבל לטומאת מגע נדת אמו. וקא משמע לן דמשום חשש מגע שרץ נמי בעי טבילה. משום דמגע שרץ שכיח. כך נ"ל (ועיין מ"ש לעיל במשנה ב' בד"ה ומגדלות כו'). וכתב עוד הר"ש אבל הערב שמש לא בעו דכל מעשיה בטבולי יום. ע"כ:

משנה ה

לא מצאו משבע - כי היכי דתני לעיל ומזין עליו כל שבעת הימים. ואף על גב דלא היו צריכים לשבע כמ"ש הר"ב שם. תנא נמי הכא משבע:

אליהועיני ובס"א אליועיני - ושניהם נמצאים בכתובים בעזרא ח'. ובד"ה א' כ"ו כתיב אליהועיני. ובעזרא י' תרי זימני^[1] ובד"ה א' גד"ז כתוב אליועיני. ועוד שלישית בנחמיה י"ב אליועיני ובד"ה א' ח' אליעיני:

משנה ו

וכבש היו עושים - ובמ"ב פ"ד דשקלים אפליגו תנאי משל מי עשאוה:

להר המשחה - ששם היו שורפים אותה. ובספי"ב דזבחים תניא דחוץ למחנה דכתיב בפרה אדומה היינו חוץ לג' מחנות דומיא דשרפת פרים:

מפני קבר התהום - פי' הר"ב שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה (כדלעיל מ"ב וע"ש) שאם היו רגלי כיפה זו מכוונים על רגלי כיפין שלמעלן ושלמטן. א"כ נמצא שאם היתה טומאה רצוצה בקרקע לכנגד רגלי הכיפה היתה בוקעת למעלה ומטמא לכהן העובר למעלה על הכבש. מהר"ם:

[ופרה וכל מסעדיה וכו' - כתב הר"ש ואף על גב דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים כו' ואי משום מסעדיה נמי לא היו צריכים לכבש. דא"נ נטמאו לא אכפת לן בהו ולא מידי שלא היו עוסקים עם הפרה אלא מחיים להביאה להר המשחה]:

משנה ז

שלא יאמרו שתים שחטו - פירש הר"ב ורחמנא אמר ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה. וא"ת וכיון דדייק אותה דושחט אמאי אצטריך לטעם שלא יאמרו ולא דייק נמי אותה דוהוציא כדדייק רבי יוסי הא מלתא מתרצא בגמרא פ"ד דיומא דף מ"ב דת"ק ר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא. ואמרי' דאיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דלת"ק שרי דליכא שמא יאמרו לר' יוסי אסור דהא אותה כתיב. ומזה צריך לי עיון על הרמב"ם שבפ"ד מה' פרה (הל' ב') כתב לטעמא דת"ק דהכא. ובמקומות הרבה פוסק שלא כר"ש דדריש טעמא דקרא וכמ"ש כבר במשנה ה' פ"ב דיבמות והכ"מ לא העיר בזה. וליכא למימר דכיון דסתם לן רבי כוותיה. דהא כיון דטעמיה משום דדריש טעמא דקרא אי בעלמא לא ס"ל כוותיה. ה"נ ליכא לפסוק הלכה כמותו דודאי דזיל בתר טעמא אית לן למימר ולא לפסוק הלכה אלא אחר טעמו של דבר:

רבי יוסי אומר לא משום זה - כלומר אינך צריך לומר משום ושחט אותה אלא בהוצאה גופא כ' קרא והוציא אותה אותה ולא חברתה מהר"ם:

ברגליהם - משום חבוב מצוה לא היו רוכבים:

ומטמאים היו וכו' - פי' הר"ב במה שהיו סומכים ידיהם כו' כ"כ הר"ש. וכן מצאתי בתוס' ברפ"ק דיומא. וכתבו הטעם דאילו בטומאה דאורייתא לא היו מזלזלים כולי האי. ואני תמיה דכיון שכל עצמה של טומאה זו היתה להוציא מלבן של צדוקים והרי טומאת בגדי אוכלי קדש הן מדרס לחטאת אינה אלא מעלה מד"ס שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה כמ"ש הר"ב בספ"ב דחגיגה. וא"כ לא היו חוששים הצדוקים לטומאה זו ואכתי מעורב שמש היה לפי סברתם. לפי שטבילה זו שיטבול אחר טומאה זו דמגע כהן אחר בו. טבילה שאינה צריכה היא לדידהו. וי"ל דמ"מ מראין היו לצדוקים בזה שאנו אין חוששים למעורבי שמש. ובזה מוציאין אנו משמעות הכתוב דאיש טהור מסברתם שהיא הפך הקבלה. ובתוספתא פ"ב מעשה בריב"ז שידע בא' שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' ירד וטבל וכו' צרם לו באזנו א"ל בן זכאי כו' משמע כדברי התוס' דהא לא תני שטמאוהו. ובפ"ה דלקמן משנה ד' פלוגתא דר"א ורבי יהושע מפרש הרמב"ם דפליגי בהכי דלר"א טומאה דרבנן עביד היכרא לצדוקים. ולר"י לא. והר"ב והר"ש פי' בענין אחר איכא למשמע דס"ל דאף לרבי יהושע איכא היכרא לצדוקים בטומאה דרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' פ"ג דחגיגה דף כ"ג שכתבו דבסמיכת ידים הוי טומאה דנהי שאין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו. מ"מ הכל רואין שמגע ע"ה מטמא ונגעו בו בזה. שיש לעשותה בטבול יום. ע"כ. והביאו ראיה לדבריהם דבסמיכה הוי הטומאה. מעובדא דריב"ז שכתבתי. ועוד כתבו ראיה מהתוספתא דתני כל ז' ימים היו אחיו הכהנים רגילים לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעין בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשה כטבול יום. ע"כ. ועיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ה' פי"א. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי עוד להתוס' פ"ב דזבחים דף י"ז שכתבו ג"כ דבמגע סמיכות ידיהם טמאוהו (ולא בענין אחר דאע"ג דטבול יום כשר בפרה מדאורייתא. אפשר דמדרבנן פסול כמו בגדי אוכלי קודש כו' אלא בנגיעות ידי אחיו הכהן יטמאוהו) ומסיימי ואיכא בהו היכרא לצדוקים. וכתבו דעוד יש לפרש דטבול יום ממש היה כשר בה. והא דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משום היסח הדעת דשאר טומאות. ע"כ:

במעורבי שמש היתה נעשית - כתב הר"ב שהיו דורשים כו' וכה"א ובא השמש וטהר. וכ"פ הרמב"ם. ותמיהני שהרי נמצא בכתוב ג"כ שנקרא טהור כשלא העריב שמשו במצורע ורחץ את בשרו במים וטהר. וההוא למעשר. כדתנן במשנה ג' פי"ד דנגעים. ועוד דבתגלחת ראשונה שעדיין לא טהר אף למעשר אלא לשוב למחנה כתיב ג"כ ורחץ במים וטהר. ואולי שבכולם מצריכים [הצדוקים] הערב שמש. ולמדין מובא השמש וטהר. אבל התוס' פירשו בפ"ח דיבמות דף ע"ג ובפ"ד דיומא דף מ"ג דילפינן מקרא דטהור היינו טבול יום כמו שהעתיק בסמוך. והוקשה להם למאי איצטריך קרא דמהיכי תיסק אדעתין לפסול [דהא הזאה לאו עבודה היא. כיון דכשר בזר]. ומסקי מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור. ס"ד דבעינן נמי גברא שיהא טהור גמור. וזה מתקבל יותר לומר שהיא היתה טעות הצדוקין. ומ"ש הר"ב דחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת טהור למעשר קאמר. בגמרא שכתבתי ילפינן מקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. ופי' רש"י דמכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור. למה לי למיהדר ולכתוב והזה הטהור. לכתוב והזה על הטמא. אלא טהור כל דהו. כך לשונו בפ"ג דחגיגה דף כ"ג. וכתבו התוס' דיומא. וא"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום משאר עבודות דפרה. מה להזאה שכן זר כשר בה (כדתנן בס"פ בתרא) [משנה יו"ד] וי"ל דאפ"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא. ואכשר בה רחמנא טבול יום. כ"ש בשאר עבודות. וא"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחוסר אלא כפרה לחודה. אבל טבול יום לא. ואר"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך [בה] כפרה והכי אמרינן בזבחים פ"ב [דף י"ז] [דלמ"ד מחוסר כפורים כשרה קסבר טומאה דכל התורה כולה האי טבול יום דאכשר ביה קרא וכיון דמכשרינן טמא מת דאיירי באותה פרשה. ה"ה כל טבול יום אפילו אותו שמחוסר כפרה. ומ"ד מחוסר כפרה פסול קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת. דלאו מחוסר כפרה. אבל דזב ומצורע לא אפילו העריב שמשו כיון דמחוסר כפורים פסול ע"כ] (אף על גב דטבול יום דטמא מת כשר):

משנה ח

סמכו ידיהם עליו - לפי' הר"ב דלעיל היתה הסמיכה כדי לטמאותו. אבל לפירוש הרמב"ם שטמאוהו בשרץ טעמא מאי סמכו. ואולי שכך היתה מנהגם דרך חבוב וכבוד בעלמא לסמוך ידיהם ולומר אישי כו' וכן משמע מלשון התוספתא דלעיל דריב"ז בא וסמך שתי ידיו עליו א"ל אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כ"ג רד וטבול אחת. ממה שאמר מה אתה נאה כו' נראה שכל זה דרך חבה וכבוד וגדולה היה לו. ומיהו לפי' הר"ב סמיכה דריב"ז נמי לטמאותו היא ולכאורה מוכחת כפירושו מדלא תניא שטמאוהו וסמך כו' וכמ"ש לעיל:

אישי - אדוני. כך פי' הר"ב במשנה ג' פ"ק דיומא:

כהן גדול - כתב הר"ב לפי שפעמים נעשית על ידי כהן גדול אבל בכל כהן כשרה כו' ובר"פ דלקמן פלוגתא דת"ק ורבי יהודה. דת"ק סבר דדוקא בכ"ג וכן סתמא דפ"ק דמדות משנה ג'. ושם פי' ג"כ הר"ב דר"מ היא ואינה הלכה. וכבר תמה הכ"מ בזה על הרמב"ם בפ"א מה"פ [הלכה י"א] ונדחק דבספרי ת"ק ר"מ ורבי יוסי ורבי שמעון וראב"י כרבי יהודה ס"ל ועוד דסתמא אחר אשכח הרמב"ם בריש פרקין דתנן סתמא מפרישים כהן השורף את הפרה כו'. ודייק הרמב"ם מדלא קתני כהן גדול השורף כו' תדע שכל כהן כשר בשרפתה. ובכאן כתב דלהכי קתני כהן גדול שהוא ספור מה שנעשה תמיד לפי שכהן גדול היה שורף אותה ואף על פי שהיא כשרה בהדיוט כמו שספרנו. ע"כ. ועוד כתב בפרק טרף בקלפי [דף מ"ג] משמע דלמ"ד בכהן הדיוט ניחא טפי. ועל מ"ש הרמב"ם דתמיד נעשית בכ"ג. יש לי כדמות ראיה לדבריו מדאבא שאול במשנה ב' פ"ד דשקלים דאמר שכבש הפרה כהנים גדולים עושים אותה משל עצמן איכא למשמע מינה שהכהנים גדולים היו הרגילים להתעסק בה ולשרפה ואף על פי שפסק שם שאין הלכה כמותו היינו בשל מי היתה נעשית. אבל מ"מ ממה שאמר אבא שאול שהיתה נעשית משל כ"ג יש לנו לתלות שסברתו זו היתה לפי שסבור היה הואיל והכהנים גדולים שורפים אותה תמיד מסתמא משלהן היתה נעשית אלא א"כ שנאמר דאבא שאול כר"מ ס"ל אבל יותר יש לנו לומר דאבא שאול בפלוגתא דר"מ ורבנן ס"ל נמי כרבנן:

טבול אחת - וכן העתיק הרמב"ם בפ"ג מה"פ (הל' ב') וגם בתוספתא כך שנוי' ויראה לי דלפי שהיו מפרישין לכ"ג לפרה כדרך שמפרישין אותו ביום הכפורים וכי היכי דלא תיסק אדעתין שכמו דשם היו חמשה טבילות דהכא נמי יהיה צריך לכל החמשה להכי אמרו לו טבול אחת:

[ונסתפג - פי' הר"ב ונתקנח פירשתי במ"ה פכ"ב דשבת]:

ועצי תאנה חלקה - ולא התנה בחלקות במיני הארז לפי שהוא [חלק]. הרמב"ם:

[פותחין בהן חלונות - פי' הר"ב להכניס בהן האש כו' לא דק שדברי' הללו לקחן מפי' הרמב"ם ולשונו כך הוא. ומפתחים חלונות במקום עובי העצים שיכנס בהם האש להבעיר במהרה ע"כ. לא כתב שמכניסים שאין מכניסים אלא בחזיתה דלקמן (אלא) דהחלונות היו במקום שיש עצים עבים לא יהיו נדלקים במהרה וע"י החלונות שילך שם הרוח נדלקים מהרה. וז"ל הרמב"ם בחבורו פ"ג מה"פ (הל' ב') ומפתחים בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן ע"כ והוא ענין הפחה באש להדליק העצים. כדתנן פ"ו דב"ק משנה ד'. ליבה לבתה הרוח. והמפרש למסכת תמיד פ"ב משנה ד' כתב כענין הזה על וחזיתה. כמו שהעתקתיו שם בס"ד. ואם נפשך לומר שהר"ב מדנפשיה פירש שמכניסים כו' שסובר שגם החלונות עשויות להכניס האש בהן כמו בחזיתה אלא ששם היתה ההתחלה ועיקר ההדלקה הנה אומר שלפירושו זה מערבה מוסב גם על החלונות וה"פ ומפתחים בה חלונות וחזיתה. וכלם היו למערב. אף על פי שאין נראה כן מדברי הר"ב בד"ה וחזיתה כו' לפי שמפרש הכל על חזיתה לבד. אבל מפירושו שבמסכת תמיד שם נראה כמו שכתבתי וע"ש]:

משנה ט

בחבל של מגג - פי' הר"ב כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה כל חבל ואפילו אינו של מגג כשר שהרי אינו מקבל טומאה הואיל ואינו ארוג כדמוכח מפי' הר"ב ספכ"ג ורפכ"ז ממסכת כלים ול' הר"ש לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהיו כל מעשה פרה מטהרה ע"כ. וכ"כ התוס' פ"ה דערובין דף נ"ח (ד"ה בחבל) בחבל המגג אף על גב דשום חבל אינו מקבל טומאה דבעינן טווי וארוג כדאמר בפ' במה אשה (דף ס"ד) משום מעלה דפרה בעיא ממין שאינו מקבל טומאה:

ראשה בדרום ופניה למערב - ובמשנה ח' פ"ג דיומא תנן כה"ג בפרו של כה"ג ויהיב הר"ב טעמא שלא היה ראשו למערב כנגד ההיכל שכן היה מן הראוי אלא שא"כ אחוריו למזבח ושמא יטיל גללים והכא דמזבח אין כאן תקשה לן שיהא ראשו למערב. ואולי דהואיל והתם במקדש כך היה רצו חכמים לעשות בפרה כיוצא בזה ושלא לשנות:

רי"א בימינו היה מקבל - ובתוספתא הביאה הר"ש רי"א בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו כו' ע"כ. ומיירי שזה שעמו בצדו. טהר עצמו לפרה כמותו דאל"כ לפי' הר"ב דלעיל דבסמיכת ידים מתטמא הרי נטמא עכשיו שא"א שלא יהא ניסט ממנו:

ומזה בימינו - כתב הר"ב דכתיב וכו' באצבעו הרגילה שבאצבעות כו' ותימה לי דתיפוק ליה דאצבע גופו אינו אלא של ימין. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ז דזבחים עיין מ"ש שם בס"ד (ד"ה ומלק) ואף לר"ש שכתבתי בפ"ג דמנחות משנה ד' דבהדי כהונה בעינן אצבע והוי ימין בדוקא הוא דאילו בהדי אצבע לא בעי כהונה כדאיתא בהדיא פ"ק דמנחות דף י"ח ופ"ב דזבחים דף כ"ד. ולכן נ"ל דהר"ב לקח הדברים הללו מפי' הרמב"ם ולא דק בהו. דהרמב"ם ימין מאצבע מפיק ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. וז"ל העיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב בא' מהן ימנית אף כל ימנית. והנה כל אצבע שבתורה סתם. הוא אצבע מיד הימנית (והוא אצבע השני) מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר"ל המוכנת שימשש בה עכ"ל. וכל דברי הרמב"ם הללו הוא בספרי פרשת חוקת אצבעו ימנית שבידו אתה אומר כו' הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם כו' אף פורטני כל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ימנית הימנית המיומנית שבימין הרגילה שבאצבעות ע"כ:

כנגד בית קדש הקדשים - כתב הר"ב כדכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד ותמהני דבכל מקום שנאמר אהל מועד המכוון ההיכל. ותו ששנינו במשנה ד' פ"ב דמדות שהכהן השורף את הפרה כו'. ומתכוין ורואה בפתחו של היכל ולא הזכירה שם קדש הקדשים. ובספרי שנינו והזה אל נכח פני אהל מועד. שהוא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם:

על כל הזאה טבילה - כ' הר"ב דשירי הדם שבאצבע פסולי' דהכא לא כתיבי שבע פעמים גבי אצבעו כמו במצורע דפירש הר"ב במשנה יו"ד פי"ד דנגעים. דז' פעמים. אטבילת אצבע נמי קאי. אבל קשה א"כ מנלן הכא לפסול השירים שבאצבע וראיתי בספרי ומייתי לה נמי הר"ש בקצור במשנה ב' פרק דלקמן והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה ת"ל מדמה. לפי שהוא אומר ז' פעמים שומע אני ז' הזיות וטבילה אחת מדמה שבע פעמים מגיד שחוזר לדם שבע פעמים:

גמר מלהזות כו' - כתב הר"ב ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק בגמ' פי"א דזבחים דף צ"ג ובפ"ק דמנחות ד' ז' אמרינן כדכתיב כפורי זהב ופירש"י גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקים ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון כפר ידיה דנבוזראדן בגיטין (דף נ"ו) באגדת חורבן הבית וקשיא לי כלי שרת מאי בעי התם דקבלה ביד היתה ומצאתי להראב"ד ברפ"ג מה' פרה שכתב בלשון הזה מזרק מאי בעי התם. ונ"ל שא"א שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו. אלא להביאה לשרפתה שצריך לשרוף את כולם דם ובשר ועור ופרש ע"כ. ודעת הרמב"ם בפ"ג מה"פ (הלכה ב') שלא היה שום מזרק וכל הקינוחים הוי בגופה של פרה ואין להאריך בזה. ומ"ש הר"ב משום נימין כו' וגנאי כו' כך פירש"י [[זבחים צג ב|בזבחים (דף צ"ג).]] אף על פי שבמנחות לא פי' כן. ובמנחות (דף ז' ד"ה אלא) כתבו התוספות דה"נ חיישי' בנימין בפ' כל כתבי (דף קי"ג) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ואני העתקתי' ברפ"ו דפסחים (ד"ה וזריקת):

[אליתות - פי' הר"ב לשון אלי' כמו זנבות האודים העשנים בישעי' ז']:

משנה י

נבקעה - פירש הר"ב מחמת האור כו' דכתיב אל תוך שרפת לא קודם שיצת האור ברובה כו' ותמיהני דמשיצת האור ברובה עדיין לא שמענו שצריכה בקיעה. אבל הרמב"ם כתב עוד בפירושו ובחבורו דמאל תוך (במדבר יט, ו) למדנו שיושלך בקרבה בעת הבקעה. ועכשיו שתים זו שמענו שבהבקעה יושלך. ושיוצת האור ברובה. ובספרי שהביא הר"ש והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה כו' הא כיצד משיצת האור ברובה דברי ר' ישמעאל. רע"א והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה. יכול יקרענה ויתננו בתוכה. ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע. וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דלא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא. (וכן הוא בפירושו בהדיא שכ' דרשא דר"י כלשונה ואח"כ כתב וקבלו מופת ג"כ באמרו אל תוך כו') אבל להר"ב ודאי דקשי'. דמדלא כתב לדרשא דתוך משמע דס"ל דפליגי וכן נראה מפשטא דבריי' וא"כ ה"ל להעתיק דברי ר"ע דס"ל דבעינן בקוע. דלדרשא שהעתיק והיא דר"י לא בעינן אלא שיוצת האור ברובה [אבל ליכא לאקשויי מדכתב הר"ב דה"ה אם קרעה כו' דהיינו דלא כר"ע. דהא ר"ע מיעט יקרענה כו' דהא דמיעט ר"ע היינו שיקרענה בעוד' פרה ולא נשרפה אלא צריכה ביקוע וזה א"א (אלא) ע"י האור. הלכך לא ישליך קודם לכן. ואפילו קרעה. אבל משהיא נראית לביקוע אם לאיזו סיבה לא נבקעת וקרעה. בהא לא קאמר ר"ע דאסור. וכן הרמב"ם בחבורו דפסק לתרוייהו לדר"י ור"ע כמו בפירושו. וז"ל בפ"ג מה"פ (הלכה ב') עד שיצת האור ברובו ותקרע בטנה ואפ"ה בסוף הפרק כתב בין שהשליך שלשתן כאחד בין כו' בין שנבקעה מאליה ואח"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשרה. והן דברי ר"א בר צדוק בתוספתא שהביאה הר"ש. ומסיימת נתנה עד שלא הוצת האור ברובה או משנעשית אפר פסולה ולכאורה כר' ישמעאל ולא כר"ע אבל למאי דפרישית לדברי ר"ע אין מחלוקת בין שלשתן כלל]:

ועמד חוץ מגתה - כתב הר"ב כשהיה משליך כו' צריך שיעמוד חוץ ונ"ל טעמא מדכתיב והשליך וסתם השלכה מרחוק היא:

נטל עץ ארז - לכאורה שיעורו כמו בטהרת מצורע (שיהיה ארכו אמה) כדתנן במשנה ו' פי"ד דנגעים. אלא שהרמב"ם כתב שלא מצא מה שיעורו וטעמו שבשני תולעת נשתנה השיעור כמפורש בדבריו דהכא משקלו ה' סלעים דבפ"ד דיומא דף מ"א אמרו משקל עשר זוז. ופי' הוא שהם זוזים שביהודה שמשקלן ה' סלעים בגליל כדתנן בפ"י דתרומות משנה ח' ואילו דמצורע שקל בלבד. כמ"ש בנגעים [אבל שיעור האזוב כתב כדלעיל בנגעים]:

[ושני תולעת - פי' הר"ב הוא צמר צבוע כו' עיין בפירושו רפי"ד דנגעים ומ"ש שם בס"ד]:

חוץ מגתה - פי' הר"ב גומא כו' כ"פ הערוך וכתבתי בשם התוס' רפי"ד דזבחים. אבל שם פי' הר"ב עצים מסודרים כמין גת וכן פי' שם הרמב"ם. גם הר"ב בר"פ דלקמן אבל הרמב"ם בכאן מפרש וז"ל אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים (עבים) נקרא המקום גת להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור (קצת גובה) הגרגרים (ויסחטו קצת גרגרים) וישארו קצת ע"כ (העצים עבים נקרא):

שלש פעמים על כל דבר ודבר - שכן לשון חכמים כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דשקלים ובעשיית הפרה הצריכו כך. ולא בהזאה שעל טמאי מתים כמו שלא הצריכו כך בהזיה דמצורע [ויראה לי שלא הוצרכו לתקן כן אלא כשנעשה בפומבי. כגון עשיית הפרה דתנן לעיל במשנה ז' וזקני ישראל היו מקדימין ברגליהם בהר המשחה וכן בקצירת העומר במשנה ג' פ"י דמנחות מגל זו מגל זו כו' דתנן שם שכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'. וכן בחלוץ הנעל חלוץ הנעל ספי"ב דיבמות מצות חליצה בשלשה כדתנן התם בס"פ. וגם רגילים לעמוד שם רבי' לראות הענין. ואף דבשקלים מפני החשד לא נכנס בלא אחרים. ובירושלמי פסקו הרמב"ם בספ"ב מהל' שקלים. שהיו מדברים עמו משעה שיכנס עד שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ונ"ל דהיינו דכתב הרמב"ם בספ"ב מהל' שקלים. שהיו מדברים עמו משעה שיכנס עד שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ונ"ל דהיינו דכתב הרמב"ם שם הלכה ה'. אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרים עומדים מבחוץ. והוא א"ל אתרום וכו' ולא כתב הכ"מ שומרים אלו מנין לו. ולי נראה שהם אלו המדברים עמו. וקראם שומרים. שזה שדברו עמו הי', שיהי' נשמר שלא יתן לתוך פיו. ומ"מ ז"ש שנכנס לבד, לא אתפרש מנא ליה]:

משנה יא

רי"א במקבות של אבן כו' - אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. הרמב"ם. [ועיין בריש פרק דלקמן בסד"ה ושלא רחוץ כו' ובפרק ה' מ"ד וה']:

ושאין בו אפר מניחין אותו - עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצות שרפה. דכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה ישרף אבל עצם לא כתיב. הלכך כותשים אותו עם השאר. אף על פי שלא נעשה אפר. נ"ל. מהר"ם:

העצם בין שהיה בו שחור בין שלא היה בו שחור - נכתש עם השאר וכשר. אבל עצם שנכתש בפ"ע ואין נתערב עמו מאפר גמור. אם קדש בו פסול. כדתניא בתוספתא. מהר"ם [וכ"כ הר"ש]:

חולקין אותו - פי' הר"ב בין אפר הפרה בין אפר העצים. לשון סיפרא ישרף שלא ימעיט לה עצים מרבה הוא לה חבילי (אזוב) וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר. הרמב"ם שכן כתוב ושרף את הפרה לעיניו ואת עורה וגו' ישרף. למאי נ"מ הדר למכתב ישרף. אלא למדרש הכי. והא דדייקו למתני אזוב. דתניא בתוספתא הביאה הר"ש בפ' דלקמן מ"ג. אר"י כשהיו מרבין לא היו מרבין אלא חבילי אזוב. מפני שאפרו יפה ומרובה. פי' הר"ש. יפה שאין נעשה פחמין כשאר עצים:

לשלשה חלקים - רבינו בגור אריה אסמכינהו אקרא והניח וגו' למשמרת וכן למי נדה. והר"ר אליה מזרחי כתב דקראי לגופייהו:

אחד ניתן בחיל כו' - ולא יבא דבר מאפר הפרה בעזרה. אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו. וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. הרמב"ם. ולא ידעתי למה הוצרך רש"י בפי' החומש לדקדק ולכתוב דשל משמרות היה חוץ לעזרה. והרי כ"ש דשל חיל. וכ"ש דהר המשחה ועיין מ"ש לקמן:

ואחד ניתן בהר המשחה - פי' הר"ב ובה היו הכהנים מקדשים. וכן הלכה בתוספתא. והביאה הר"ש. ולכאורה מדשני בלשניה ולא קא תני מזין כדקתני בישראל. דלאו בהזאת טמאי מתים איירי אלא בקדוש דפרה. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר דתניא בפ"ד דיומא דף מ"א. נתהבהב הלשון מביא לשון אחר ומקדש. ופירש"י כלומר ונותן שם כל מעשה פרה קרי ליה לשון קדוש ע"כ. ולפי זה החלק השלישי שממנה מזין כל ישראל לא למעוטי כהנים אלא הזיית כל טמאי מתים קאמר. והכהנים בכלל כל ישראל הן. ורש"י בפי' החומש העתיק כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשים ממנה. אלא דקשיא דבמ"ג משמע דמשל חיל היו מקדשים לפרה [וכן הוא בהדיא בפירש"י פ"ק דיומא דף ד'. אבל נ"ל שמזו המשנה שהזכרתי יצא לו כן ומיהו י"ל דלפי שעה היו לוקחין משל המשמרות ונותנים שם בחיל. וכשעלו מהגולה. משום צורך שעה. היו מוכרחים ליקח משל החיל]. ומ"מ לפירוש הר"ש והר"ב וכן הרמב"ם שפירשו בר"פ. דמשל החלק הנתון למשמרת היו לוקחים למעשה הפרה. נ"ל דהא דקאמר מקדשים. היינו הזיית טמאי מתים שבכהנים. ומשום דכהנים קדושים הם לאלהים. ומפני קדושתם נזהרו בטומאת מת. מה שאין כן ישראל. הלכך נקט גבייהו מקדשין. ודע שהרמב"ם בחבורו בפ"ג [הלכה ד']. וגם בפירושו בנוסחת א"י מתחלף גירסתו. דבמתחלק למשמרות. כתב שהכהנים מקדשים ממנו ודבהר המשחה היו ישראל מזין ממנו. ועיין לקמן:

ואחד היה מתחלק לכל המשמרות - לשון הרמב"ם כבר קדם לך בתחלת מדות גבול הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הנה באותן הכ"ד מקומות יחלק שלישיתה. ע"כ. ונמצאו כל החלקים היו במקדש. אלא שחוץ לעזרה היו כולם. כדלעיל. אבל בעיני נראה דלכל המשמרות דתנן היינו הכ"ד משמרות כהונה הידועים בכתוב בד"ה ונזכרו במשנה בסוף סוכה. והיה אצלם בעיירותיהם וכדי שיוכלו כל ישראל לקחת מהם ולא יצטרכו ליסע לירושלים. והרי אף בח"ל היו מזין. כמ"ש במשנה ג'. ואף לגי' הרמב"ם דבשל משמרות. כהנים מקדשים ממנו. יותר נכון לפרש משמרות כהונה. דאלו ואלו הכ"ד שאמר הוא. היו כ"א מהם לוים. ולפ"ז יש לתרץ דברי רש"י דלעיל דנקט גבי של משמרת חוץ לעזרה. לא לאפוקי אינך. אלא דלא תימא כיון דלמשמרות כהונה נתחלקו. שהיו שומרים אותו בעזרת כהנים. אלא שגם חלקם עכ"פ חוץ לעזרה ובמקום שרצו [והראו לי שיונתן תרגם. וחדא מפלג לכל מטרות ליואי. אז אמרתי שאולי זהו דקדוקו של רש"י שפי' במשמרות שהם חוץ לעזרה. דלא תימא משמרות כהנים שהם שמרו בתוך העזרה והי' א"כ חלקם אצלם. אבל שהיו במשמרות שחוץ לעזרה שהם הלוים ששמרו חוץ לעזרה כמ"ש הר"ב בריש מדות. ואף על פי שכתבתי לעיל דבכ"א מקומות היו הלוים שומרים. היינו שהכהנים לא שמרו רק בג' מקומות אבל הלוים היו ג"כ שומרים באלו הג' מקומות אלא שהכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. כמ"ש כל זה הר"ב בספ"ק דמדות. ונמצא שהיו כ"ד משמרות לוים. ולהם היו מתחלקים כדברי יונתן בן עוזיאל]:

משנה פרה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

1. פס' כ"ב וכ"ז - ויקיעורך