תפארת ישראל על פרה ג

משנה פרה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פרה · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מביתו:    גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]:

ללשכה שעל פני הבירה:    ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]:

צפונה:    צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר:

ובית אבן היתה נקראת:    שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין:

ומזין עליו:    מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו:

כל ז' הימים:    של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו:

מכל חטאות שהיו שם:    דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה:

ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד:    ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']:

ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים:    נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]:

משנה ב

חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע:    הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת:

ותחתיהם חלול:    תחת הבתים. מפני קבר התהום:    דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו:

ומביאים נשים עוברות ויולדות שם:    נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא:

ומגדלות שם את בניהן:    עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר:

ומביאים שוורים:    פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות:

ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן:    על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש:

וכוסות של אבן:    שאינן מקט"ו:

ירדו:    התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים:

ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא:    דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש:

משנה ג

באו להר הבית:    דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה:

וירדו:    דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן:

ובפתח העזרה:    שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן:

היה מתוקן קלל של חטאת:    שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]:

ומביאין זכר של רחלים:    שרגיל לדלג בכח כשיכוהו:

וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל:    דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל:

וזורקו:    להמקל:

לתוך הקלל:    היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור:

ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו:    ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ:

ונוטל:    התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך:

ומקדש:    ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן:

כדי שיראה על פני המים:    שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה:

רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות:    למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל:

אלא הוא נוטל ומקדש:    ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה:

משנה ד

לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת:    בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה:

תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק:

וצריכין היו התנוקות להזות:    קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]:

רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות:    אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים:

משנה ה

לא מצאו משבע:    אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה:

ומאחת:    אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]:

ומי עשאן שמעון הצדיק:    שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]:

ויוחנן כהן גדול:    שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה':

עשו שתים שתים:    ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו:

אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי:    כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]:

וישמעאל בן פיאבי:    שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]:

עשו אחת אחת:    ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת:

משנה ו

כיפין:    געוועלב בל"א:

וכיפה כנגד האוטם:    דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה:

מפני קבר התהום:    ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]:

שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה:    העוזרים בה לאחר שחיטתה:

יוצאין להר המשחה:    נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי:

משנה ז

שלא יאמרו שתים שחטו:    והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]:

אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה:    ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם:    קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם:

ובית טבילה היה שם:    כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין:

ומטמאים היו את הכהן:    ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]:

השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש:    שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת:

משנה ח

סמכו ידיהם עליו:    השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו':

ואומרים לו אישי:    אדוני:

כהן גדול:    אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו:

טבול אחת:    ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס:

ירד וטבל ועלה ונסתפג:    נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]:

ועצים היו מסודרים שם:    לשרוף עליהן הפרה:

עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה:    או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום:

ועושין אותה כמין מגדל:    ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה:

ומפתחין בה חלונות:    כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה:

וחזיתה:    הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה:

מערכה:    נגד ההיכל:

משנה ט

כפתוה בחבל של מגג:    באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו:

ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב:    נגד פתח ההיכל:

שחט בימינו וקבל בשמאלו:    נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה:

רבי יהודה אומר בימינו:    דומיא דקרבנות:

היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו:    ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]:

טבל:    טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק:

והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים:    היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק:

על כל הזיה טבילה:    חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה:

גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה:    מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]:

ירד:    דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה:

והצית את האש באליתות:    ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה:

ר"ע אומר בחריות:    זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]:

משנה י

נבקעה:    ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש:

ועמד:    דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק:

נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת:    צמר צבוע קארמעזין:

אמר להן:    להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז':

עץ ארז זה עץ ארז זה:    נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל:

והם אומרים לו הין והין ג' פעמים:    נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך:

משנה יא

כרכן בשירי הלשון:    משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד:

ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן:    פטישים:

ובכברות של אבן:    דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה:

שחור:    פחם:

שיש בו אפר:    ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב:

כותשין אותו ושאין בו:    כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר:

מניחין אותו:    במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר:

העצם בין בך ובין כך היה נכתש:    עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש:

וחולקים אותו:    האפר הנכבר:

א' ניתן בחיל:    בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]:

וא' ניתן בהר המשחה:    ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר:

וא' היה מתחלק לכל המשמרות:    ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך: