רש"ש על המשנה/מנחות/ה
רש"ש על המשנה מסכת מנחות פרק ה
<< · רש"ש על המשנה · מסכת מנחות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
במשנה רי"א אף היא אינה מן המובחר. כלשון זה אמר הוא עצמו בסנהדרין (נ"ב) במשנה ופרש"י שם אף הוא לישנא בעלמא כו'. ועמש"כ שם והכא י"ל דנקט לשון זה אשיגרת לישן דאמרו לו אף היא כו' דסיפא:
ג עריכה
ברע"ב ד"ה מנחת הסלת המתנדב מנחה סתם מביא כו' כ"כ רש"י. ושנו משנתם כר"י ברפ"י לקמן דל"ה כוותיה. עי' מל"מ פי"ז מהל' מעה"ק הלכה ה': שם בתוי"ט ד"ה לחה"פ אי אכללא דכה"מ קאי כו' דאקרי מנחה כו' ולי מוכח להדיא דקרינן ליה מנחה ממתני' דשקלים והובאה בגמ' לעיל (מ"ו ב') אלא שהכהנים כו' וכל מנחת כהן כו' הואיל כו' ולחה"פ כו' האיך נאכלין וע"ש בגמרא. וכ"מ לקמן (ס' ב') דקס"ד לרבויי לחה"פ להגשה מאת המנחה:
ד עריכה
במשנה נתן כלי ע"ג כלי לא פסלה. לשון הרע"ב ול"א הרי עבר כו' וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו פי"ב מהל' מעה"ק ה"ח. ולכאורה מדתני גבי שיריה אינו עובר. והכא לא תני רק לא פסלה משמע דעובר מיהא. וכבר דקדק בזה הלח"מ שם ונ"ל דהם מפרשים כאן ע"ד שפי' הגמרא בסנהדרין על הא דבחדא מתני' תני שם מאכילין אותו שעורים ובאידך תני לחם צר. דבתרוייהו עבדינן תרוייהון ומה שחסר זה גילה זה ויגיד עליו ריעו. וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה) בד"ה אר"ה ע"ש. ודע דהל"ל לפרש בהא דנתן כלי ע"ג כלי דתרתי קתני ואו או קאמר. ור"ל נתן כלי ע"ג גופא דמנחה. או שנתן השמן ע"ג הכלי שהמנחה בתוכה. אך לשון הרמב"ם בפי' ל"מ כן:
ה עריכה
במשנה יש טעונות הגשה וא"ט תנופה. תנופה ולא הגשה. הגשה ותנופה. לא כו'. כ"ה הגי' במשניות וכן הובא בנדרים בגמרא. וכן מפרש להו על סדר הזה במשנה הסמוכה: שם בתוי"ט ד"ה מנחת הסולת כו' המנחה והבאת כו'. משמע דדריש הא דהמנחה לרבוי אולם בתוס' שמהם העתיק איתא את המנחה כו' ר"ל דאת הוא רבוי וכדמוכח להדיא מדבריהם לקמן ד"ה ר"ש:
ו עריכה
במשנה ואימורי שלמי יחיד וחו"ש שלהן. ק"ל מדוע נקיט שלמי יחיד הלא גם שלמי ציבור טעונין תנופה שחוטין כדלקמן בדברי ר"ש. ואולי מתניתין כרבי דאמר לקמן (ס"ב) דתנופת שלמי צבור לאחר שחיטה כמות שהן וכהרמב"ם בפ"ח מהל' תומ"ס הי"א דלאחר שחיטה ג"כ הנפתן עם הלחם. וא"כ הוא נכלל במה שאמר אח"כ ושתי הלחם וב' כבשי עצרת כו'. (והרווחנו בזה למצוא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל דלאחר שחיטה ג"כ תנופתן עם הלחם ע"ש בלח"מ. ואין לדחות דלמא דוקא לרבי דס"ל דון מינה ואוקי באתרא לכן ס"ל ג"כ דתנופתו עם הלחם. אבל לרבנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דס"ל דון מינה ומינה מנ"ל דבעי' עם הלחם. ז"א דהא לר"פ שם אף רבי ס"ל דון מינה ומינה ואפ"ה ס"ל דעם הלחם וא"כ ה"ה לרבנן נמי) אולם לפ"ז דסתם מתני' אתיא כרבי ה"ל לפסוק כוותיה ויקשה על הרמב"ם דפסק כחכמים. ולכן נ"ל דמשמע שם דלחכמים דרבי אימורין דשלמי ציבור אינן בתנופה וכ"נ להדיא ברמב"ם שם (ובאמת ל"י למה כיון דמשלמי יחיד ילפינן ליבעו אימורין נמי תנופה כדיחיד. ולרבינא שם דאמר דילפי משלמיהם ניחא דהתם לא כתיב אלא חו"ש אבל לאינך אמוראי דשם קשיא) ולכן יל"פ כאן דהכינוי שלהן מוסב על שלמי שזכר (ונכלל בזה גם דשל ציבור) לא על היחיד שעמו ונכון בעז"ה. ודע דק"ל מדוע שייר התנא מלחשוב לחמי תודה ודנזיר דטעונין ג"כ תנופה (עי' ספ"ט בהרע"ב ובמש"כ שם) ואין בהם הגשה: שם ברע"ב ד"ה שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת הבאים בגלל הלחם. עמש"כ בהוריות (י"ג):
ט עריכה
במשנה הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח כו'. לכאורה אפי' אמר הרי עלי מנחת מאפה סתם ל"י מכל הני כיון דילפינן מדכתיב מאפה תנור. הרי לא גילתה התורה שיוכל להתנדב זולת מאפה תנור. ואמרי' לעיל (ס' ב') ת"ל אלה אין לי אלא אלה: שם במשנה יורות הערביים. עי' פי' הרמב"ם והרע"ב. וכן מפורש במשנה עצמה בפ"ה דכלים מ"י: שם ברע"ב ד"ה רעפים כו'. ומסיקין אותן בכבשן. גם תנור וכופח מסיקין בכבשן והוא גמר מלאכתו עי' שבת (קכ"ה). ונראה שיש חסרון בדבריו וכוונתו למה שפי' הרמב"ם ומאפה רעפים (כ"נ דצ"ל) הוא שמחממין אבן קשה כו':