תפארת ישראל על מנחות ה

משנה מנחות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מנחות · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל המנחות:    אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות:

ושתי הלחם:    של עצרת:

רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן:    ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]:

רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר:    שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה:

אלא מביא את השאור:    מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים:

וממלא את המדה:    עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל:

אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה:    שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור:

משנה ב

כל המנחות נלושות בפושרין:    שכך יפה לפת:

ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה:    אפילו מה שנאכל לכהנים:

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ:    ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו':

ועל עריכתה:    לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים:

ועל אפייתה:    ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש:

משנה ג

והמרחשת:    בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה:

והרקיקין:    בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]:

מנחת כהנים:    כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל:

ומנחת כהן משיח:    הם חביתי כה"ג:

ומנחת נשים:    ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה:

ומנחת העומר:    שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו':

מנחת נסכין:    שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו':

שתי הלחם:    של עצרת:

מנחת חוטא:    שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו:

ומנחת קנאות:    ר"ל מנחת סוטה:

משנה ד

ועל הלבונה בפני עצמה:    כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות:

נתן כלי על גבי כלי:    שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה:

לא פסלה:    וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה:

משנה ה

יש טעונות הגשה:    שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח:

מפני שאין בהן קמיצה:    מדכולה כליל:

משנה ו

ואין טעונין הגשה:    נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות:

לוג שמן של מצורע:    שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע:

כדברי רבי אליעזר בן יעקב:    דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה:

ואמורי שלמי יחיד:    שקרבין במזבח:

וחזה ושוק שלהן:    שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה:

אחד אנשים:    ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו':

ואחד נשים:    ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן:

אבל לא באחרים:    ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם:

ושני כבשי עצרת:    שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם:

נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים:    בצדן ולא על ממש:

מוליך ומביא:    למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]:

אשר הונף ואשר הורם:    הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד:

תנופה היתה במזרח:    ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך:

ותנופות קודמות להגשות:    ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי:

משנה ז

רבי שמעון אומר שלשה מינים:    מיני קרבן:

שתים בכל אחת ואחת:    ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן:

ואלו הן:    הג' מיני קרבן:

זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים:    שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה:

ותנופה שחוטים:    לאימורין וחזה ושוק שלהן:

זבחי שלמי צבור:    ב' כבשי עצרת:

ואין בהן סמיכה:    דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח:

משנה ח

האומר הרי עלי במחבת:    שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת:

במרחשת לא יביא במחבת:    רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה:

והמחבת אין לה כיסוי:    דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח:

רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים:    שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז:

ומחבת צפה:    כמין טס רדוד בלי שפה:

ומעשיה קשים:    שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי:

משנה ט

לא יביא מאפה כופח:    ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]:

ומאפה רעפים:    שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום:

ומאפה יורות הערבים:    הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]:

לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין:    דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]:

מפני שהוא קרבן אחד:    ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת: