רש"ש על המשנה/גיטין/ד
רש"ש על המשנה מסכת גיטין פרק ד
<< · רש"ש על המשנה · מסכת גיטין · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
במשנה או ששלח כו' וא"ל כו' בטל הוא כו'. מזה קצת ראיה לדעת בעה"ע שהביא הר"ן בפ"ק דפסחים שיוכל לבטל חמצו ע"י שליח: שם אם משהגיע גט לידה שוב א"י לבטלו. בהרע"ב אי א"ל ה"ז גיטך מעכשיו ולזמן פלוני כו' מכי מטא גיטא לידה לא מצי תו לבטולי כו'. תמוה דהתנן לקמן בפ"ז מ"ג מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופי' שם בעצמו דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי. ובקדושין (נט ב) מדמה לה הש"ס למעכשיו ולאחר ל"י. ומשמע דכ"פ כסתמא דמתניתין דלקמן והוא כרב שם בקדושין וכ"פ הרי"ף והרא"ש. וא"כ לספק חזרה ודאי מצי לבטולי'. וכן לריו"ח שם כיון דלא נגמר הגט עד לאחר ל"י ודאי מצי לבטולי'. ואפי' לשמואל דתנאה הוי לפרש"י שם דהיינו אם לא יחזור בו עד זמן פלוני הרי חזר בו כיון שבטלו. ואין קיום לדבריו כי אם לשמואל וכפי' הרמב"ן שהביא הר"ן שם דא"י לחזור דהכוונה אינה רק אם יחיה עד ל"י ע"ש. אולם כשמואל ודאי לית הלכתא אלא כרב או כריו"ח ע"ש ברא"ש ור"ן. שוב ראיתי שהרע"ב לקח דברים אלו ממקור נאמן מפי' הרמב"ם אלא דשם הלשון בסגנון טוב והרע"ב במחכ"ת ל"ד:
ג עריכה
ברע"ב ד"ה העדים חותמין כו' אתרווייהו קאי ורש"י פי' אכולהו קאי. ואינו מדוייק לפמש"כ בכ"מ מהתוספות בכתובות (ח) דלשון כל אינו נופל על פחות משלשה:
ה עריכה
במשנה תקנתם את רבו. לכאורה אף הרב מפסיד ולדות כיון שאינו יכול להשיאו שפחה. ועי' חגיגה (ב ע"ב) תד"ה תקנתם גי' הרר"מ. וי"ל דעבד אחד יכול לישא כמה שפחות ואם יש לו עבד כנעני אחר אינו מפסיד כלום. ודוקא קאמינא עבד כנעני דאילו עבד עברי אף שמותר בשפחה כנענית לא הותרה לו אלא אחת כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות עבדים הלכה ה'. והכ"מ לא הראנו מקורו. ונ"ל דאזיל לשיטתיה בפי"ז מהל' איסורי ביאה הלי"ג דאסור לכה"ג לישא שתי נשים משום שנאמר אשה אחת ולא ב'. וה"נ כתיב אם אדוניו יתן לו אשה אחת ולא ב' ואע"ג דהה"מ כתב שם משום דאשה דקרא יתירה היא. ה"נ י"ל דהאשה (דכתיב בתריה האשה וילדיה) יתירה דה"ל למיכתב היא וילדיה: שם בת חורין א"א שכבר חציו עבד. בפסחים שם הגי' שעדיין חציו עבד:
ז עריכה
במשנה רמ"א כו' ושא"צ חקירת חכם יחזיר. נ"ל הטעם דא"י לקלקלה ולומר שלא ידע שיוכל להפר דזיל קרי בי רב הוא ולא ה"ל למהר ולגרשה ולכן אין סתירה מהא דתנן בנדרים (פז ב) א"י שיש מפירין יפר. אבל התרת חכם אינו מפורש בקרא כדתנן היתר נדרים פורחים באויר כו' (חגיגה י). והתוי"ט כתב דיאמרו לו שיכול להפר ושוב לא יוכל לקלקלה. וצ"ל דבצריך ת"ח לא מהני מה שיאמרו לו כיון דהיא אינה רוצה עתה ללכת לחכם להתירה. אבל קשה דא"כ מ"ט דר"א דמש"כ בדבור הסמוך דס"ל כו' דיכול לומר א"י שזה נדר. תמוה. א'. יאמרו לו שזה נדר ושיכול להפר. ב'. הרי מגרשה מפני שנדרה וע"כ יודע שזה נדר: שם ברע"ב ד"ה ר"י כו' עשרה מישראל כו'. והוא מפי' הרמב"ם. וכ"ע התו"ח וקשה כו' ורנ"ס אפי' ג' והכי קי"ל ביו"ד כו'. ול"ד דהתם פסקו בע"ד רבים ובזה אפי' רי"צ מודה כדקי"ל רבים ג' רק בהודר ברבים דילפינן מן כי נשבעו להם נשיאי העדה ס"ל עשרה משום דאין עדה פחותה מעשרה. וכן פרש"י לעיל (לה ב) וע"ש מש"כ. והרי התו' ר"ל בתחלה דבעד"ר סגי אפי' בשנים ועי' לקמן פ"ה מ"ה בתוי"ט ד"ה לרבים:
ח עריכה
במשנה אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. יבמות (סה). התוי"ט (בסד"ה וחכ"א) כתב דלחכמים דאמרי יחזיר והוה גט מעליא ואפי' אינה איילונית א"י לומר לה שתיקותיך כו'. ולכאורה תימה דהא לר"י דס"ל דלא יחזיר הוה השתא גומר ומגרש כדפי' הרע"ב במשנה דלעיל ואפ"ה ליתן כתובה אמרי' דלא גירש א"כ גם לחכמים כן. ויש לחלק קצת. אבל בתוס' שם ד"ה אי משמע דאף לרבנן כן: