נזיר סג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אנזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר בכיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר:
גמ' מנא הני מילי אמר ר"א דאמר קרא (במדבר ו, ט) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום עליו במחוורת לו ריש לקיש אמר אמר קרא (במדבר ט, י) כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה כי דרך מה דרך בגלוי אף כל בגלוי ואלא הדתנן גאיזוהי טומאת התהום כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם אבל מכירה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום בשלמא למ"ד כי דרך שפיר אלא למאן דאמר במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי ותו הא דתניא המוצא מת מושכב לרחבה של דרך בתרומה טמא בנזיר ובעשיית פסח טהור מאי שנא אלא טומאת התהום דגמרא גמירי לה:
אם עד שלא גילח וכו':
מאן תנא א"ר יוחנן ר"א היא דאמר תגלחת מעכבת בעי רמי בר חמא נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו בתר ידיעה אזלינן וידיעה אחר מלאת היא או לא ולמאי למיסתר
רש"י
עריכה
מתני' נזיר שגילח - תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד שלו:
ונודע לו שהוא טמא - בטומאת מת בין שנטמא בתוך מלאת בין שנטמא לאחר מלאת לבו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגילח:
אם טומאה ידועה - היתה בשעה שנטמא ה"ז סותר את הכל אבל לא נטמא עד לאחר הבאת קרבנותיו אפילו בטומאה ידועה אינו סותר אלא ז' כדתנן בפרק שלשה מינין (לעיל דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים כו' ואוקימנא בגמרא דלדברי הכל ז' סותר ותו לא:
ואם עד שלא גילח - נודע לו שנטמא בין בו ביום בין שנטמא בתוך ימי מלאת:
בין כך ובין כך - בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר את הכל:
כיצד - היא טומאת התהום שאינו סותר אם נטמא בטומאת מת וירד לטבול במערה ביום שביעי שלו ולאחר שיצא מצא לשם מת שהוא צף על פני המים שבפתח המערה והוא לא הכיר בו כשירד שם לטבול אין זו טומאת התהום ואפי' אם לא נודע לו עד לאחר גילוח ואפילו אם לא ירד לשם לטבול אלא להקר ה"ז טמא וסותר את הכל:
אבל אם נמצא משוקע בקרקע המערה - שבשעה שנכנס לא היה צף בזו יש חילוק פעמים שהוא טהור ופעמים שהוא טמא כשנכנס לשם ולא נכנס בה אלא להקר ונודע לו לאחר גילוח שנמצא לשם מת משוקע כנגד פי המערה ה"ז טהור דזו היא טומאת התהום אבל ירד לשם ליטהר מטומאת המת ואח"כ נודע לו ואפילו לאחר גילוח ה"ז טמא וסותר את הכל אע"פ שהיא טומאת התהום:
שחזקת טמא טמא - העמידו בחזקת טמא:
וחזקת טהור - יורד לשם בחזקת טהור:
שרגלים לדבר - כלומר שהדברים נראין כך דטהור העמד על חזקתו וטמא על חזקתו ותיהוי חזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא:
גמ' במחוורת לו - בברורה לו כגון טומאה ידועה סותר אבל לא על טומאה שאינה ידועה לו:
ור"ל אמר אמר קרא - גבי עושה פסח כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה:
כי דרך בגלוי אף טומאה בגלוי - לאפוקי טומאת התהום דלא והוא הדין לנזיר דבכל מקום נזיר ועושה פסח כי הדדי נינהו:
בשלמא למ"ד כי דרך - דבגלוי שפיר דכיון דאחד מכירה בסוף העולם הוי גלוי:
אלא למ"ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם - אמאי הוי טמא והא אינה מחוורת לו:
ותו - בין למ"ד במחוורת לו בין למ"ד כי דרך כיון דמדאורייתא טומאת התהום הותרה גביה הא דתניא המוצא מת מושכב כו' מאי שנא גבי תרומה דהוי טמא וגבי נזיר ועושה פסח דהוי טהור:
אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה - דאינה מטמאה והכי גמירי לה דלנזיר ועושה פסח בלבד אינה מטמאה אבל לתרומה לא גמרינן הילכתא ומשום הכי הוי טמא:
מאן תנא - דאם נודע לו קודם גילוח אע"פ שהביא קרבנותיו סותר:
א"ר יוחנן ר"א היא דאמר - בפרק ג' מינין (לעיל דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר"א דכיון דעדיין לא גילח כמי שנודע לו בתוך מלאת דמי וסותר את הכל דאי לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר:
בעי רמי בר חמא נטמא - בטומאת התהום בתוך ימי מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו וקודם גילוח:
מהו בתר ידיעה אזלינן - כלומר מי אמרינן דהא דגמרינן דטומאת התהום אינה סותרת היכא דידיעה הויא לאחר מלאת אפילו היכא דנטמא בימי מלאת או דילמא כיון דנטמא בימי מלאת אע"ג דנודע לו לאחר מלאת ואפילו לאחר הבאת קרבנותיו לא אמרינן דטומאת התהום הותרה לו וסותר ולרמי בר חמא דקמיבעיא ליה הכי לא שמיעא ליה מתני' ואמטו להכי קמיבעיא ליה הכי אי סותר או אינו סותר כלל:
תוספות
עריכה
נזיר שגילח. תגלחת טהרה ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה היא סותר ואם טומאת התהום היא כלומר שנודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום ובגמרא מפרש איזו היא טומאת התהום שאין אחד בעולם מכירה והכי הילכתא גמירי לה:
אם עד שלא גילח. נודע לו בין כך ובין כך סותר בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום דכי גמירי טומאת התהום דלא סתרה דוקא כשנודע לו אחר שגילח אבל נודע לו קודם שגילח סותר: כיצד דין טומאת התהום ירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המערה ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל או שמא לא היה שם בשעה שטבל טמא דספק טומאה ברשות [היחיד] ספקו טמא ואם נודע לו אפילו אחר שגילח טמא ולא אמרינן אף כי היה כזית מן המת תוך המערה בשעה שטבל יהא טהור משום טומאת התהום דכיון שאין שום דבר מכסה עליה הוה ליה כטומאה ידועה:
משוקע בקרקע המערה. אז ודאי מיקרי שפיר טומאת התהום ולכך ירד להקר וליום אחרון שגילח נודע לו אותה טומאה טהור משום דטומאת התהום הוא:
ליטהר מטומאת מת. אם ירד ליטהר מטומאת המת ואחר שחזר ומנה ימי נזירותו וגילח נודע לו כשירד למערה היה כזית מהמת משוקע במערה טמא שחזקת טמא טמא דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותר דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת: שחזקת טמא טמא (כלומר) שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו והא דנקיט ברישא ירד לטבול ובסיפא ירד להקר יש ליתן טעם לדבר דרישא רבותא קא משמע לן אף כי ירד לטבול דמסתמא דקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביביו ונמצא מת צף על פי המערה מ"מ טמא משום ספק טומאה ברה"י וסיפא רבותא קמ"ל אף כי ירד להקר ואין דרכו לבדוק ולדקדק סביביו מ"מ כי משוקע בקרקע המערה טהור משום דהוי טומאת התהום:
במחוורת לו. אבל בטומאת התהום שאינה מחוורת ולא הכיר בה אחד בסוף העולם אז אינו סותר:
רבי שמעון בן לקיש אמר כי דרך. גבי עושה פסח כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם ומדסמך טמא לנפש לדרך נאמר כי דרך וגמרינן נזיר מעושה פסח אבל בפרק כיצד צולין (פסחים דף פא: ושם) לא קאמר הש"ס הכי והכי איתא התם במחוורת לו אשכחנא נזיר עושה פסח מנלן דכתיב או בדרך רחוקה כי דרך כו' משמע התם דלא פליגי ולא גמירי נזיר מעושה [פסח]:
אלא למ"ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי. ובפ' כיצד צולין (ג"ז שם) לא קאמר הכי דקאמר למ"ד כי דרך נימא עד דידעי בה כולי עלמא כי דרך:
לנזיר ועושה פסח טהור. ומיירי בטומאת התהום כדפרישי' בסמוך:
ומאי שנא תרומה מנזיר ועושה פסח. בפרק כיצד צולין (גם זה שם) ליתא האי פירכא דסוגיא דהתם לית לה דגמירי אהדדי אלא טומאת התהום גמירי:
מאן תנא א"ר יוחנן ר"א היא דאמר תגלחת מעכבת. מלשתות ביין דלרבנן דאמרי דתגלחת אינה מעכבת א"כ אחר שנזרק הדם אין [עליו] עוד תורת נזיר וכן שנודע לו עד שלא גילח כמי שגילח תימה דבפ' כיצד צולין (גם זה שם) אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה והשתא [אי] אליבא דר"א אפילו לאחר זריקה סותר קודם גילוח ואי אליבא דרבנן הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר"א דהכא משמע דדבר המעכב סותר לכ"ע י"ל דלגבי עושה פסח מיירי שאין טעון גילוח ואתיא בין לרבנן בין לר"א דכיון שנשחט הפסח א"כ הוי הדם עומד ליזרק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך אין סותר כיון שנשחט אבל תגלחת מצוה באפי נפשה היא ועוד י"ל דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו ע"י ריצוי הציץ ולכך מרצה אף קודם זריקה אבל על התגלחת לא שייך רצוי ציץ:
בעי. רב חמא ניטמא תוך מלאת. בטומאה ידועה או בטומאת התהום ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח לר"א מהו בתר טומאה אזלינן וסותר שלשים או בתר ידיעה אזלינן וסותר שבעה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ט (עריכה)
כב א מיי' פ"ו מהל' נזירות הלכה י"ז:
כג ב מיי' פ"ו מהל' נזירות הלכה כ':
ראשונים נוספים
נזיר שגילח. הביא קרבנותיו וגילח:
אם טומאה ידועה. פי' טומאה שאפשר שהיתה ידועה כגון שלא היה קבר התהום סותר:
טומאת התהום כדמפרש בגמ' שאין אחר מכירה בסוף העולם. אע"פ שודאי טמאת' אינו סותר דהלכה היא בנזיר:
אם עד שלא גילח וכבר הביא קרבנותיו:
בין כך טומאה ידועה ובין כך טומאת התהום סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום לא סתרה היינו דוקא היכא דנודע לו אחר גילוח לר"א או אחר קרבנותיו לרבנן:
כיצד דין טומאת התהום ירד לטבול במערה. מטומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק האהיל עליו ס' לא האהיל עליו טמא דספק טומאה ברה"י ספקו טמא ואם נודע לו ס' זה אם אחר שגלח סותר דהיינו טומאה ידועה ואע"ג דאמרי' בגמ' ספק טומאה צפה טהורה היינו ס' מגע אבל ס' אהל טמא:
משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא אם נודע לו אחר שגלח טהור ואינו סותר דהיינו טומאת התהום וברישא נקט לטבול לרבותא אע"ג דהטובל מטומא' נזהר מכל דבר המטמא אפ"ה טהור ליטהר מטומאת המת. כגון שהיה נזי' טמא וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו. או טמא מת שטבל ואח"כ קבל עליו נזירות טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הלכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת לא נתנה הלכה לטהרו:
מנה"מ דטומאת התהום אינה סותרת עליו:
במחוורת לו לאפוקי טומאת התהום שאינה מחוורת:
ר"ל אמר כי דרך. גבי פסח כתי' איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה (טמא) טומאה כי דרך בפ' כ"צ יש סוגייא אחרת דקאמר התם אשכחן נזי' עושה פסח מנ"ל אמר קרא כי דרך. אבל סוגיא דהכא סברא דמר יליף נזי' מפסח ומר יליף פסח מנזיר:
כל שאין מכירה א' בסוף העולם פירוש שאפשר (שאדם) [שאין אדם] מכירה:
בשלמא למ"ד כי דרך שפיר דכיון דא' מכירה בסוף העולם הויא גלויה כי דרך. ובפסחים קאמר עד דידעי בה כולי עלמא כי דרך. ונזיר ועושה פסח טהור דהוי טומאת התהום כדמפרש לקמן מ"ש כי היכי דילפת נזיר מפסח למר ופסח מנזי' למר הכי נמי לילף כל שאר דבר מנהון. והכי נמי ה"מ למפרך ממתני דמפלגא בין נודע אחר שגלח לנודע קודם שגלח דאי טעמא מקרא ליכא טעמא לפלוגי. וכן מסיפא ליטהר מטומאת מת טמא. ואי מקרא כיון דודאי נטמא בקבר התהום מה לי היה טמא מה לי היה טהור כיון דמטומאת מת ידועה [כבר טבל] וטיהר:
טומאת התהום גמרא גמירי לה. וקראי דמייתי לעיל אסמכתא בעלמא נינהו ודוקא לנזי' ועושה פסח גמירי. מאן תנא אר"י ר"א היא דאמר תגלחת מעכבת מלשתות בין וליטמא למתים דלרבנן דאמרי אין תגלחת מעכבת משנזרק הדם אין עליו תורת נזי' עוד וכך הוי עד שלא גילח כמו משגלח:
בעי רמי בר חמא נטמא תוך מלאת (ז') טומא' ידועה או בקבר התהום ונודע לו אחר מלאת קודם גילוח לר"א. (חסר כאן בכ"י). אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר דאוקמי כר"א מיבעיא ליה אם סותרת ל' או ז':
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ט (עריכה)
מתני' נזיר שגלח והביא קרבנותיו. אם טומאה ידועה. פירוש טומאה שאיפשר שהיתה ידועה כגון שלא היה קבר התהום סותר. טומאת התהום אינו סותר. אם נודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום כדמפרש בגמרא שאין אחד מכירה בסוף העולם. אף על פי שודאי טמא היה אינו סותר דהלכה היא בנזיר. אם עד שלא גילח וכבר הביא קרבנותיו בין כך טומאה ידועה ובין כך טומאת התהום סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום לא סתרא היינו דוקא היכא דנודע לו אחר גילוח לר' אליעזר או אחר הבאת קרבנותיו לרבנן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
אם עד שלא גילח. שהביא כל קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שאמרו לו שנטמא בטומאת התהום. ובגמרא מוקי לה כר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא. ואם תאמר דבפרק כיצד צולין אמר דטומאת התהום אי איתידע ליה קודם זריקה זורק הדם הואיל וכבר שחטו עליו עד שלא ידע והשתא מי גרע לפני זריקה לרבנן מלפני גילוח לר' אליעזר. ויש לומר דאין הכי נמי דגרע וטעמא יש בדבר דודאי שחיטה וזריקה אחת הן ומי ששחט הוי כאילו זרק אבל תגלחת מילתא באנפיה נפשה. תוספות חיצוניות: טומאת התהום מיקרי כל טומאה שיכול להיות שלא נודע לשום אדם כדמפרש בגמרא כגון היה טמון בעפר או נתון בצרורות. הר' עזריאל ז"ל:
ונמצא מת על פני המערה. כלומר על פני המים שבמערה והמערה אינה מקורה אלא מגולה והוא מסופק אם נגע במת ואם לאו. ומערה היא רשות היחיד. והוא לא הכיר בה טמא לפי שאין זו טומאת התהום וסותר. שיטה:
ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק האהיל עליו ספק לא האהיל עליו טמא. דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא. ואם נודע לו ספק זה אף אחר שגילח סותר דהיינו טומאה ידועה. ואף על גב דאמרינן בגמרא ספק טומאה צפה טהורה. היינו ספק מגע אבל ספק אהל טמא. משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא. ליטהר מטומאת מת. כגון שהיה נזיר טמא וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו או טמא מת שטבל ואחר כך קבל עליו נזירות. טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הלכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת היה לא ניתנה הלכה לטהרו:
גמרא ריש לקיש אמר כי דרך. גבי פסח כתיב איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך בעינן טומאה כי דרך. בפסחים בפרק כיצד צולין יש סוגיא אחרת דקאמר התם אשכחן נזיר עושי פסח מנא לן אמר קרא כי דרך. אבל סוגיא דהכא סברה דמר יליף נזיר מפסח ומר יליף פסח מנזיר.
כל שאין מכירה אחד בסוף העולם. פירוש שאיפשר שאין אדם מכירה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
המוצא מת מושכב. בפירקין תנן כי האי גוונא גבי נוטלו ואת תפוסתו ודייק בגמרא מוצא פרט למצוי מת פרט להרוג. והכי נמי נימא הכי פרט למצוי שאם היה ידוע אין זה טומאת התהום. פרט להרוג שההורג ידעו והוי ידע בה אחד בסוף העולם. מושכב פרט ליושב דודאי אדם הושיבו משמה וידע בו. אבל מושכב שמא נפל עליו גל. ובפירושים כתוב אבל יושב לא מחזיק רוחב הדרך ואפילו לקדשים טהור דשמא לא נגע בו. לרוחב הדרך דודאי נגע. תוספות חיצוניות. ובפירוש כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: ודוקא מושכב. מושכב לרחבה דאז ודאי נגע בו. אבל לא יושב דאם כן יש דרך לעבור שלא דרס עליו ויכול להיות שלא נגע בו ואף לתרומה טהור. וכן נקט מוצא פרט למצוי דלא הוי טומאת התהום. ומת פרט להרוג דאותו שהרגו ידע בו שמת. והכי נמי דרשינן לקמן בפרקין גבי המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו. עד כאן:
מאי שנא. כי היכי דילפת נזיר מפסח למר ופסח מנזיר למר הכי נמי נילף כל שאר דבר מינייהו. והכי נמי הוה מצי למיפרך ממתניתין דמפלגא בין נודע אחר שגלח לנודע קודם שגלח. דאי טעמא מקרא ליכא סברא לפלוגי. וכן מסיפא לטהר מטומאת מת טמא. ואי מקרא כיון דודאי נטמא בקבר התהום מה לי היה טמא מת מה לי היה טהור כיון דמטומאת מת ידועה נטהר. טומאת התהום גמרא גמירי לה. וקראי דמייתי לעיל אסמכתא בעלמא נינהו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ר' אליעזר הוא דאמר תגלחת מעכבת. לשתות יין ולכך קודם גילוח הוי כאלו נודע לו קודם הבאת קרבנותיו לרבנן דסותר.
בעי רב חמא נטמא תוך מלאת ונודע לו אחר מלאת מהו. ובטומאה ידועה נמי בעי בתר ידיעה אזלינן וידיעה לאחר מלאת היא ולא יסתור כלל או נודע לאחר גילוח לר' אליעזר או אחר זריקת דמים לרבנן. והרי משתמע לישנא דקאמר ולמאי אלימא למסתר אמר רבא תא שמע. משמע דבעי רמי בר חמא לענין אם סתר כלל אי לא:
ופירש הרב ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח לר' אליעזר קא בעי או שבעה או שלשים. תוספות חיצוניות. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: בתר טומאה אזלינן. וסותר שלשים כאלו נודע לו תוך מלאת. או בתר ידיעה אזלינן וסותר שבעה. כך מפרש הבעיא בסמוך. אבל השתא סלקא דעתך דלענין סתירה כלל קבעי אם יסתור כלל. עד כאן:
בעי רמי בר חמא בר חמא וכו'. וכפירוש התוס'. ופירושא דמתניתין אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר דאוקימנא כר' אליעזר מיבעיא ליה אם סותר שלשים או שבעה. אמר רבא תא שמע אם עד שלא גילח וכו'. היכי דמי אי דאיתידע ליה תוך מלאת צריכא למימר. כיון שהטומאה וידיעה היתה תוך מלאת פשיטא דסותר. אלא לאו אחר מלאת ושמע מינה דסותר. ואכתי לא גמר רבא פשיטותיה ונושא ונותן סוגיית התלמוד לגמור פשיטותיה דרבא ומיפרשא נמי בעיא דרמי בר חמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
כתוב בתוס' צריך עיון מאי קאמר וכו'. עוד יש לומר דעיקר דיוקא דרבא ארישא סמיך דכי גילח ונודע קתני טומאה ידועה סותר והיינו דודאי אתידע אחר מלאת דהא אחר גילוח נודע. וצריך עיון למה לא הביא הרישא דמשתמע מיניה בהדיא טפי. דשמא משום דבהך סיפא אמרינן דסותר אפילו בטומאת התהום. יש לומר בקוצר קים לן דלא מיירי בנודע לו תוך מלאת דהא קתני עד שלא גילח ואוקימנא כר' אליעזר. ומיירי היכא דהביא קרבנותיו ולישנא דהכא הוא צריכה למימר דלא גילח ומאי האי דקאמר עד שלא גילח לא היה לו לתנא לומר לשון זה אי בנודע לו תוך מלאת מיירי. (אלו ההגהות מר' יצחק מקינון). תוספות חיצוניות.
ועוד כתוב לקמן נראה דלהכי לא מייתי ראיה מרישא דנודע לאחר כו'. אלמא בתר טומאה אזלינן. דלעולם היה יודע דבתר טומאה אזלינן לעיל דליסתור אבל היה מסופק אם סתר שבע או שלשים כדמסיק. ולכך מביא ראיה דסיפא אחד זה ואחד זה דסותר ולא היה יודע התלמוד מה היה רוצה לומר ועל זה קאמר ועדיין תיבעי. עד כאן תוס' חיצוניות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה