" - שלא יחשב כי בהמשח האב לכהנו יהיו הבנים האלה כהונים אבל להם בעצמם יכהן והנה יצא פנחס ושאר הנולדים שלא נתכהנו רק אלה הארבעה הנמשחים עמו ומולדתם אשר יולידו אחרי כן
פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לכבוד ולתפארת" - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (
ישעיהו סא י) כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (
בראשית לז ג) שפירושו מרוקמת כדמות פסים והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (לעיל כה ז) והלבישו כבן מלכי קדם וכן הדרך במעיל וכתנת וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (
יג יח) ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שם שם יט) והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (
יחזקאל כא לא) וכן כתוב וצניף מלוכה (
ישעיהו סב ג) וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (להלן לט כח) וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם (
יחזקאל מד יח) שהם פאר ושבח למכתירים בהם והאפוד והחשן לבוש מלכות כענין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך (
דניאל ה טז) והציץ נזר המלכים הוא וכתיב (
תהלים קלב יח) יציץ נזרו והם זהב וארגמן ותכלת וכתיב (שם מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה וכתיב (
דניאל ה טז) ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים וכתיב (
אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והתכריך הוא המעיל שיעטף בו ועל דרך האמת לכבוד ולתפארת יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם כדכתיב (
תהלים פט יח) כי תפארת עזמו אתה וכתיב (
ישעיהו סד י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל ועוד נאמר (
תהלים צו ו) עוז ותפארת במקדשו וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (
ישעיהו ס יג) שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת ומקום רגליו שהוא מקום בית המקדש מכובד בכבוד השם וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג) שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (להלן פסוק מ) ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (
ישעיהו ס ז) והנה המזבח רצונו והכבוד בית תפארתו והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן ויתכן שיהיו צריכין כוונה ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה (פסוק ג) שיבינו מה שיעשו וכבר אמרו (יומא סט) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והם יקחו את הזהב" - הנה כל הצואות עד כאן היו במשה עצמו ועשית תעשה (לעיל כו א) ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים ולכן אמר והם יקחו את התכלת ואת הזהב שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים והטעם לאמר שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה כי נאמנים הם כענין שנאמר (
מלכים ב יב טז) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן כי ביום הראשון בלבד כתיב ויקחו מלפני משה (להלן לו ג) וגם הוא שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו ובשאר הימים הביאו אליהם ולכך כתיב (שם ה) ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא כי להם היו מביאים לא שיתנום למשה והוא ישקול על ידם אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה כדכתיב (להלן לח כד) ויהי זהב התנופה וגו'
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ולא יזח החושן" - לשון נתוק ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לבראט לשון רש"י והקרוב אלי כי הוא כמו יסח מן בית גאים יסח ה' (
משלי טו כה) ובוגדים יסחו ממנה (שם ב כב) ענין נתיצה ונתוק בחלוף הסמ"ך והזי"ן כמו יעלזו חסידים בכבוד (
תהלים קמט ה) נתעלסה באהבים (
משלי ז יח) ונתצתם את מזבחותם (
דברים יב ג) נתסו נתיבתי (
איוב ל יג) וכן ושמרתם את משמרת הבית מסח (
מלכים ב יא ו) מהנתץ יזהירם שלא יפרד אחד מהם וינתץ את המשמר ואולי גם כן ולמזח תמיד יחגרה (
תהלים קט יט) להרס ונתיצה יאמר שיחגור הקללה תמיד עד שיהרס וינתץ בה כאשר אחרים מתאזרים בחגורתם אין מזח עוד (
ישעיהו כג י) אין הריסה עוד יאמר לצור עברי באנשי ארצך כיאור אל ארץ תרשיש שהיתה סוחרתך ואין הריסה ופירוד עוד שלא יפרד אחד מכלכם משם ולא ישוב לצור כי תחרב לגמרי הנפרד ממעמד חביריו יקרא הורס כלשון אל יהרסו אל ה' לראות (לעיל יט כד) וכתיב ממעמדך יהרסך (
ישעיהו כב יט) וכן ומזיח אפיקים רפה (
איוב יב כא) נתיצת האפיקים הם הנחלים השוטפים והורסים ההרים והגאיות ומזח בשקל מצח שניהם בעלי הנו"ן כי הוא מלשון נצוח כי חוזק הראש במצח
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים" - סבר רבי אברהם להתחכם בענין האורים והתומים ואמר (בפסוק ו) כי הם מעשה אומן כסף וזהב והאריך בענינם כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל ולא אמר כלום אבל הם כדברי רש"י כתב שם המפורש (תיב"ע) נתון בין כפלי החשן ולכך הוצרך להיות כפול (לעיל פסוק טז) והראיה כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים ולא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל ופרט בבגדים ויעש את האפוד (להלן לט ב) ויעש את החשן (שם ח) ולא אמר ויעש האורים והתומים ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל ואם אולי ירצה לקצר בהם לעמקם היה אומר ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר אבל אמר ועשו ארון (לעיל כה י) ועשית שולחן (שם כג) ועשית מנורת (שם לא) וכן כלם ובמשכן אמר ואת המשכן תעשה (שם כו א) בעבור שכבר הזכירו ועשו לי מקדש (שם כה ח) והנה באורים ותומים אמר (כאן) ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים לא צוה אתו בעשייתם והזכירם הכתוב בה"א הידיעה ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו שאמר בצואה ונתת אל חשן המשפט ובמעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (
ויקרא ח ח) כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה או היו מעשה שמים ולכך יזכירם סתם ובידיעה כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (
בראשית ג כד) והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן כמו שאמר (ויקרא ח ז ח) ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן והענין הוא כי היו שמות קדושים מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם (
במדבר כז כא) והמשל כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (
שופטים א א) היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים והאירו לעיניו אותיות יהודה ויו"ד מלוי ועי"ן משמעון ולמ"ד מלוי וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג) או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן כי מן האותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להעשות מהם "הוי הד עליה" או "הי על ידוהה" ותיבות אחרות רבות מאד אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים" מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו חוזר מיד ומכוון בשמות התומים ועודם האותיות מאירות לעיניו ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש היא למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (שם כא) ואפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה ולפיכך היה ביד דוד אפוד (
שמואל א כג ו) והיה כדמות אפוד משה ובו חשן כדמות חשן הקדש אבל נראה שהיו בד כאשר נאמר בשמואל (שם ב יח) נער חגור אפוד בד ואמר בנוב עיר הכהנים (שם כב יח) שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענין לפעמים כאשר חשב בזה ר"א ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי לא אמר ככה כבר ראינוה וחשבנוה וידענו כי ר"א לא נתכון אליה
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מעיל" - כתב רש"י
(לעיל בפסוק ד) הוא כמין חלוק וכן הכתנת אלא שהכתנת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק העליון ואין הדבר כן כי המעיל בגד יתעטף בו כמו שאמר (
שמואל א כח יד) והוא עוטה מעיל וכתיב (
ישעיהו סא י) מעיל צדקה יעטני ולא תבא עטיה על הכתנת רק על השלמה אשר יכסה בו דכתיב (
תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה כי הוא עטוף וכן ועל שפם יעטה (
ויקרא יג מה) יתעטף והוא תרגומו של יונתן בן עוזיאל שהזכיר הרב (רש"י לעיל בפסוק ד) כרדוטין (ס"א כדרוניא כרדונין) כי הוא עטוף קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו כי אם הי' חלוק אינן דומין זה לזה כלל וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו ויקרע
(שם טו, כז) והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק אבל המעיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל ובשאר המעילים יש לו בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו ואותו בית צואר נקרא פי מעיל וצוה הכתוב שיהא ארוג עמו והמעיל כלו מחולק מלפניו עד למטה מכניס ראשו בנקב פיו ונמצא צוארו חגור בפי המעיל ומלפניו שתי כנפים מכסה בו ומגלה כרצונו כמין גלימא שאין לה בית ראש שחלקו התפירה שלפניה מקמי שפה ולמטה ולכן יבא בו לשון עטיה לעולם.
ולא ידעתי גם כן למה עשה הרב הפעמונים לעצמם פעמון בין שני רמונים כי אם כן לא היו הרמונים משמשין כלום ואם לנוי למה היו עשויים כרמונים חלולים יעשם כמין תפוחי זהב ועוד שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים ואם יעשה בהם טבעות לתלות בהן אבל הם בתוכם ממש כי הרמונים חלולים ועשויים כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהם והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם ולא פירש הכתוב מנינם אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין ובהם שבעים ושנים ענבלין ותולה שלשים וששה מצד אחד ושלושים וששה מצד אחר כדאיתא בזבחים בפרק המזבח (פח) ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתנת אלא יש לו כנפים.
וכן כתב רש"י
(לעיל בפסוק ד) שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר (להלן בפסוק מ) קורא להם מגבעות ומתרגמינן קובעין וגם זה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות (להלן כח מ כט ט ועוד) ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא קובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת כאשר אמרתי בסדר ויהי מקץ (
בראשית מא מז) בחלופי הגימ"ל והקו"ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכך הזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט מצנפת בתורת כהנים (צו ב א) ובמסכת יומא (עא) שנינו כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ:
פסוק לה
• לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ולא ימות" - מכלל לאו אתה שומע הן אם יהיו עליו לא יתחייב מיתה הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה לשון רש"י ואינו נכון בעיני שהיה לו לכתוב פסוק זה לאחר שיזכיר כל שמונה בגדים (אחרי פסוק מב) ולמה הזכיר זה בשלשה בגדים חשן ואפוד ומעיל קודם שיזכיר ציץ וכתנת מצנפת ואבנט ומכנסים וכן אמר ובצאתו ולא ימות ואין ביציאה עבודה שיתחייב עליה משום מחוסר בגדים וכן והיו על אהרן ועל בניו (פסוק מג) כתב רש"י והיו כל הבגדים האלה על אהרן ועל בניו הראויים לו והאמורים בהם ומתו הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה וכן נראה זה בדרך הפשט אבל לפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רבותינו כן אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכולם באהרן ובבניו והיא על המכנסים והענש גם כן בהם כי צוה בעשייה ועשה להם מכנסי בד (פסוק מב) וצוה על הלבישה והיו על אהרן ועל בניו (פסוק מג) כי בשאר הבגדים צוה למעלה בעשייתם (מפסוק ב עד פסוק מ) וצוה בלבישה (בפסוק מא) והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו א"כ הצואה הזו (בפסוק מג) כולה על המכנסים ועליהן יהיה העונש ולמדנו זה ממה שאמרו בסנהדרין (פג) ובשחיטת קדשים (זבחים יז) מחוסר בגדים ששימש מנא לן דבמיתה א"ר אבהו א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם (להלן כט ט) בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להם זרים ואמר מר זר ששימש במיתה ואם היה הכתוב הזה (פסוק מג) אצלם בכל הבגדים הנה בכאן עונש מפורש למחוסר בגדים כמאמר הרב אבל היא במכנסים בלבד והכתוב האחר (להלן כט ט) בשאר הבגדים ולא הוזכרו שם המכנסים והראיה על דעתם שלא הזכיר למטה (להלן כט ה ט) בסדר הלבישה מכנסים כלל כי בעבור שענש עליהם בכאן אין צורך לחזור ולהזכירם כי בידוע שילבשם ומה שאמר למעלה (כאן) ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות הוא על דעתי ביאור למצות הפעמונים כי מפני שאין בהם צורך בלבישה ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן לכך אמר כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות כענין אחשורוש (
אסתר ד יא) וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה) וכל אדם לא יהיה באהל מועד (
ויקרא טז יז) אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (
יחזקאל א י) לא היו באוהל מועד על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי ויבא לעבוד את המלך ביחוד וכן בצאתו לצאת ברשות ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו ובפרקי היכלות ידוע זה הענין והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים והזהיר זה בכ"ג למעלתו וזה טעם לפני ה' כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו כי מלאך השם צבאות הוא (
מלאכי ב ז) כי ההדיוטים יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב וראיתי במדרש ואלה שמות רבה (לח ח) באבני החשן מה טעם שיהא הקב"ה מסתכל בהן בבגדי הכהן בכניסתו ביום הכפורים ונזכר לזכות השבטים רבי יהושע בשם רבי לוי אומר משל לבן מלכים שהיה פדגוג נכנס אצלו מלמד על בנו סניגוריא והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו מה עשה הלבישו פורפירא שלו שיהיו רואין אותו ומתיראין ממנו כך אהרן היה נכנס בכל עת (ויק"ר כב ו) לבית קדש הקדשים ואלולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא היה יכול ליכנס למה שהיו מלאכי השרת שם מה עשה הקב"ה נתן לו מדמות לבושי הקדש שנאמר (
ישעיהו נט יז) וילבש צדקה כשרין עד כאן אגדה זו ואע"פ שלא היה נכנס לפני ולפנים בבגדים אלו אף באהל מועד הוצרך לכך ביום הכפורים שהרי כתיב (
ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד
פסוק לז
• לפירוש "פסוק לז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
על פתיל תכלת" - ובמקום אחר (להלן לט לא) הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת ועוד כתיב כאן והיה על המצנפת ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן ובשחיטת קדשים (זבחים יט) שנינו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח והציץ מלמטה וג' נקבים היה עושה בו בשני ראשיו ואמצעיתו והפתילים היו בנקבים ותלויים בו בשני ראשיו ובאמצעו ששה בשלשה מקומות הללו פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתם נמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים הולך על פני רוחב הראש מלמעלה ונמצא עשוי כמין כובע ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת והיה נותן את הציץ על ראשו וע"י פתיל האמצעי הוא מחזקו שאינו נופל והטס תלוי כנגד מצחו הרי נתקיימו כל המקראות הללו פתיל על הציץ (להלן לט לא) וציץ על הפתיל (כאן) ופתיל על המצנפת מלמעלה (כאן ושם) כל זה לשון רש"י ואני תמה בדבריו שהכתוב אינו מצוה רק לעשות פתיל תכלת אחד והוא עושה ששה ועוד שהוא מצרף המקראות של הצואה והעשייה ומרבה פתילים כנגד כלן וכן תוכל למנות בארון ושולחן ומנורה ואם הכתוב צוה שישימו אותו על פתיל תכלת היאך נתנו הם עליו פתיל תכלת ואנה צוו לעשות כן ומה צורך לחוטין שבאמצע והוא קשור מאחורי העורף כדרך כל ציץ באנשים ובנשים אבל אין הדבר כמו שאמר הרב ולא היה שם אלא פתיל אחד שהטס מקיף מאזן לאזן ונקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת נכנס בשני הנקבים והציץ נקשר בו כנגד העורף והנה היה צונף המצנפת סביב הראש לא על המצח כלל אלא למעלה במקום שער ועל דעת רבותינו (זבחים יט) היה מניח גם מקצת שער ראשו כנגד פניו לתפילין והיתה הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח האמצעי והוא מכסה בה כל הראש כנגד אחוריו והרי הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח בשפוע ומניח הציץ כנגד מצחו מאזן לאזן ואין הפסק בין מצחו לציץ אבל מאוזן לאוזן מאחוריו כנגד כל העורף תהיה המצנפת והפתיל שנקשר בו יבא עליה וזהו שאמר ושמת אותו על פתיל תכלת שיכניס הפתיל בנקבי הציץ והיה הפתיל על המצנפת לאחורי אזניו כנגד העורף אל מול פני המצנפת יהיה הציץ והיה על מצח אהרן ויהיה על המצח כנגד המצנפת בפניו וזהו שאמר (להלן כט ו) ושמת המצנפת על ראשו כלומר למעלה בעליון שבראש לא כמו המגבעות שנאמר בהן (שם ט) וחבשת להם מגבעות שהן חובשות הראש כמי שחושש בראשו וחובשו לחזוק ואומר (שם ו) ונתת את נזר הקדש על המצנפת כי עליה יקשרנו מאחוריו וכן אמר (להלן לט לא) ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה כי שם ינתן בקשר וכן וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב (
ויקרא ח ט) ששם בקשירתו על המצנפת ואל מול פניו ציץ הזהב והנה הנתינה בכל הכתובים על המצנפת כי היא הקשירה אבל הציץ אל מול פני המצנפת במצח ואין להקפיד בין ויתנו עליו פתיל תכלת (להלן לט לא) ובין ושמת אותו על פתיל תכלת (כאן) כי בשניהם כאלו אומר ושמת אותו בפתיל תכלת ויתנו בו פתיל תכלת כדרך ונתת אותם על סל אחד (להלן כט ג) בסל וכמוהו המלט על נפשך (
בראשית יט יז) או ישמש במקום "אל" ונתת אותו אל פתיל תכלת ויתנו אליו פתיל תכלת כי הפתיל נתן אליו והוא אל הפתיל כי בו יסמך והכלל שאין ענין הכתובים אלא שיכניסו הפתיל בנקבי הציץ וגם כן הוא שהציץ על הפתיל והפתיל על הציץ וכן וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (לעיל פסוק כח) שהביא רש"י ראיה ממנו פתיל אחד הוא שהיו מכניסין פתיל אחד בטבעות החשן ובטבעות האפוד שכנגדו וכן בקצה האחר פתיל אחד כי שני מקומות הן וכל אחד בפתיל אחד ירכסו אותו
פסוק מא
• לפירוש "פסוק מא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו" - אותן הכתובים בהם לשון רש"י וטעם אתו שביום אחד ילבישם כלם וימשחם
"ומשחת אותם ומלאת את ידם" - כל מלוי ידים לשון חנוך כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה לשון רש"י ולא הבינותי בדבריו איך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גונ"ט ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים ויביא ראיה מן המנהג ודע כי הענין ההוא יצא להם מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז וכך מתורגם להם שלף איש נעלו (רות ד ז) ששולף הגנ"ט שלו והם אומרים שהגואל נתן לבועז וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם והנה דברנו בדברי הבאי והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות כלשון כי מלאו ימי (בראשית כט כא) ובמלאת הימים האלה (אסתר א ה) עד יום מלאת (ויקרא ח לג) בהשלימם וכן בכסף מלא (בראשית כג ט) מחיר שלם והטעם כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלימה ראויה לכל העבודות והמלאכות וכן מלאו ידכם היום (להלן לב כט) כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת ה' במשכן כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח) ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף נתתי לבית אלהי ואמר להם ומי מתנדב למלאת ידו היום לה' (דהי"א כט ה) כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקרבנות ובכל העבודות כי אין עבודת ישראל להקב"ה שלימה אלא בבית המקדש וכן איל המלואים בפרשה הזאת (להלן כט כב) שמלוי הכהנים בו כי חטאת והעולה לכפר וזה למלאת ידו בהקרבה ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם איל המלואים דאשלמותא (כ"ה בתרגום יונתן ויקרא ח כב) וכן תרגם בכולם לשון שלמות אבל אונקלוס רדף הענין ולא הקפיד בלשון כמנהגו במקומות רבים ויש מפרשים (הרד"ק בספר השרשים שרש מלא) ומלאת את ידם שימלא ידם מן הקרבנות וכן החפץ ימלא את ידו (מלכים א יג לג) שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו והנכון מה שפרשתי ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות (שם) שיביא מלואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו ואחרי כן יהיה כהן לבמות כי בדומה לדרכי התורה יעשו
