משנה שקלים ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שקלים · פרק ב · משנה א | >>
מצרפין שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך.
כשם שהיו שופרות במקדשא, כך היו שופרות במדינה.
בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם נתרמה התרומה, נשבעין לגזברים.
ואם לאו נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן.
נמצאו, או שהחזירום הגנבים, אלו ואלו שקלים, ואין עולין להן לשנה הבאהב.
מְצָרְפִין שְׁקָלִים לְדַרְכּוֹנוֹת,
- מִפְּנֵי מַשּׂוֹי הַדֶּרֶךְ.
- כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, כָּךְ הָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמְּדִינָה.
- בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ,
- אִם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִים;
- וְאִם לָאו,
- נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר,
- וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין תַּחְתֵּיהֶן.
- נִמְצְאוּ, אוֹ שֶׁהֶחֱזִירוּם הַגַּנָּבִים,
- אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁקָלִים,
- וְאֵין עוֹלִין לָהֶן לַשָּׁנָה הַבָּאָה:
מצרפין שקלים דרכונות -
- מפני משוי הדרך.
- כשם שהיו שופרות במקדש - כך היו במדינה.
- בני העיר - ששלחו את שקליהם,
- נגנבו, או שאבדו -
- אם נתרמה התרומה - נשבעין לגזברין.
- ואם לאו - נשבעין לבני העיר,
- ובני העיר - שוקלים תחתיהם.
- נשבעו -
- נמצאו, או שהחזירום הגנבים -
- אלו ואלו שקלים - ואין עולין להן לשנה הבאה.
- נמצאו, או שהחזירום הגנבים -
- נגנבו, או שאבדו -
דרכון היה בו שני סלעים, ואמר שמצטרפין אותן השקלים שהם מכסף בדינרי זהב כדי שיקל משאם.
ושופרות - תיבות כצורת שופרות, היו נותנין בהם הזהב שהיו כונסין, ועוד נבאר מפני מה היו כזאת הצורה.
ואמר נשבעין - רוצה לומר השלוחין המוליכין השקלים. ופסק התלמוד כי אלו השלוחין שומרי שכר, ומעיקרי הדינין כי שומרי שכר חייבין בגניבה ובאבידה כאשר נתבאר במקומו אלא אם היה שם אונס, ולפיכך אמרו נגנבו בליסטיס מזויין, עניינו שיצאו עליהם ליסטיס מזויינין בברזל שאין אונס גדול מזה, ואבדו כשטבעה ספינתו בים שהוא גם כן אונס, ולפיכך אינם חייבים אלא שבועה.
ועניין נתרמה התרומה כאשר אספר לך, והוא כי מעות השקלים כשכונסין אותן נותנין אותן בלשכה ידועה, וכשהיה שם הממון לוקחין ממנו בשלוש קופות קצת, ומוציאין אותו במה שצריכין בצורך הקרבנות עד שיכלה אותו הקצת שהוציאו, ומוציאין שנית קצת אחר, וכשמוציאין אותו הקצת שמוציאין מן השקלים המכונסים מתכוונים להוציאו בקרבנות על הגבוי ועל העתיד לגבות, כדי שלא יהיו הקרבנות מאותן השקלים ממון מי ששקל בלבד, וישארו אותן שלא נתנו שקליהם ערומים מאותן הקורבנות, וזהו עניין אמרם "תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות". אם כן כל מקום שתשמע "נתרמה תרומה" עניינו שלקחו מן השקלים קצת והוציאוהו להסתפק בקרבנות, ו"לא נתרמה תרומה" עניינו שהשקלים המכונסין לא הוציאו מהם דבר.
ואמר בכאן אם נתרמה תרומה ואחר כך אבד הממון נשבעין השלוחין לגזברים, לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם, כי העיקר אצלנו מה שהודעתיך בו תורמין על העתיד לגבות.
ואם לא הוציאו מן הממון דבר ולא נסתפקו ממנו, נשבעין השלוחין לאנשי העיר שנאבד באונס, ושוקלין פעם שנית לפי שלא נתרמה תרומה עליהם, וכששקלו שקליהם על ידי שומר חינם נתחייבו לשלם על כל פנים לפי שהם פשעו בהם, ועל השלוחין להשבע על כל פנים בהכרח, ואפילו אמרו אנשי העיר "נשלם פעם שנית ולא נשביע אותן" אין שומעין להם, לפי שתקנת חכמים אין הקדש יוצא בלא שבועה.
מצרפין שקלים לדרבונות - בני העיר שקבצו שקליהם יכולים להחליפם בדרבונות. והוא מטבע של זהב כדכתיב בעזרא דרכמוני זהב, להקל מעליהם משאוי הדרך:
שופרות - תיבות שפיהן צר למעלה כעין שופר שפיו צר מלמעלה והולך ומרחיב, כדי שלא יוכלו ליטול מהן כלום. כההיא דכתיב ביהוידע (מלכים ב יב) ויעשו ארון אחד ויתנוהו בהיכל וכו' ויקוב חור בדלתו. והיו עומדים בעזרה, וכל אחד מביא שקלו ונותן בו:
כך היו במדינה - בירושלים. ולדברי רמב"ם בשאר ערי ישראל:
בני העיר ששלחו שקליהם - ביד שליח להוליכם ללשכה:
אם נתרמה התרומה - שהיו רגילים לתרום מהקופות לצורך הקרבנות. והיו תורמים על הגבוי ועל העתיד לגבות כדי שיהיה חלק בקרבנות אף לאותם שעדיין לא שקלו:
נשבעין - השלוחים:
לגזברים - דהואיל ונתרמה תרומה על המעות הללו קודם שנאבדו הרי נעשו כאילו היו ברשות הגזברים משעה שנתרמה תרומה עליהן, וכשנגנבו או אבדו ברשות הגזברים נגנבו או אבדו, הלכך נשבעים השלוחים לגזברים ונפטרים. ואע"ג דאין נשבעין על ההקדשות, שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יזלזלו בהקדשות:
ואם לאו - שבשעה שאבדו עדיין לא נתרמה תרומה ולא הוציאו מעות מן הקופות על העתיד לגבות, ברשות הבעלים אבדו, הלכך נשבעים השלוחים לאנשי העיר ונפטרים. ואנשי העיר חוזרין ושוקלים שקלים אחרים תחתיהן, שהשקלים הראשונים שאבדו לא עלו להן:
שופרות. פירש הר"ב כעין שופר שפיו צר וכו'. ועיין רפ"ו:
כך היו שופרות במדינה. פירוש שתי שופרות לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין דתנן במשנה ה' פ"ו. הרמב"ם פ"ב מהלכות שקלים. [*ולא ידע הכ"מ מקומו איה. ונ"ל דאפשר דדייק משופרות יתירא שכלום היה חסרה המשנה אילו שנאה כך היו במדינה אלא לומר ששתי שופרות היו בכל עיר ועיר לפירוש הרמב"ם ואי נמי בירושלים חוץ למקדש לפירוש הר"ב אך אין זה מדרך הרמב"ם לחדש דין מתוך איזה דקדוק שבמשנה אלא מעתיקה כמות שהיא או כותב עלה ויראה לי כו' ותו קשיא דבירושלמי מתניתין בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש אין עתיקין במדינה ע"כ. ומפני כן לבי אומר לי שהגירסא שבירושלמי ה"ל להרמב"ם כאשר כתב בחבורו]:
במדינה. עי' מ"ג פ"ק:
אם נתרמה כו'. [כתב הר"ב שהיו רגילים לתרום מהקופות] עיין ספ"ג:
נשבעין. כתב הר"ב ואע"ג דאין נשבעין להקדשות כדתנן בפ"ד דב"מ מ"ט ובמ"ה פ"ו דשבועות ושם פי' הר"ב:
אלו ואלו שקלים. ואין עולין לשנה הבאה אלא הראשונים יפלו לשקלי השנה. והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. כדאמר ר' בירושלמי ופליגי אמוראי. חד אמר הראשונים הן אותן שנגנבו או שאבדו. וחד אמר הראשונים הם שהגיעו ליד הגזבר תחלה והרי הן דומין במקצת למפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרים תחתיהם דמ"ג פ"ד דתמורה דיביא מאלו ואלו. והמותר יפלו לנדבה. והכא א"ל יביא מאלו ואלו דאין מביאין אלא ממעורב מכל שקלי ישראל הלכך עדיף לחלקן בין חדתין ועתיקין. ורישא דמיא למשנה ב' דהתם למפריש מעות לחטאת ואבדו והקריב חטאת תחתיהן דילכו לים המלח. והתם משום דאי הויא חטאת הויא מתה משא"כ בשאר קרבנות:
(א) (על המשנה) שופרות במקדש. פירוש ב' שופרות לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין. הר"מ:
(ב) (על המשנה) לשנה הבאה אלא הראשונים יפלו לשקלי שנה זו והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה כדאמר רב בירושלמי. ופליגא אמוראי, חד אמר הראשונים הן אותן שנגנבו, וח"א הן שהגיעו ליד הגזבר תחלה. ועתוי"ט:
מצטרפין וכו': ביד ר"פ שני דהלכ' שקלים וסי' ד' ובפ"ג סי' ח' ט':
לדרכונות: בכאף צ"ל: וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"א שהדרכון משקלו שני סלעים וכן בפירוש וכן פי' ג"כ רעז"ל לקמן סימן ד' וכן כתב הרא"ש ז"ל כמו שאכתוב שם. ובבכורות פ' יש בכור (בכורות דף נ"א) מייתי לה ואמרי' התם לדרכונות דוקא יכולין להחליפן ולא לשאר זהב שאינו טבוע וכתב רש"י ז"ל ובמסכת שקלים מפ' טעמא שמא תיזול מרגלית וכו' וה"ה לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא מפסיד אבל טיבעא לא זייל עכ"ל ז"ל. והיינו דתנן התם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים.
בפי' ר"ע ז"ל דכתיב ביהוידע ויעשו ארון אחד ויתנוה ובשער בית ה' כך צ"ל ופסוק הוא בדברי הימים. ומה שכתב ז"ל ויקב חור בדלתו הוא פסוק אחר במלכים:
בני העיר וכו' אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים וכו': כצ"ל ומצאתי שנקד החכם הר"מ הנז' ז"ל נתְרְמה התי"ו והרי"ש שניהם בשב"א. וכן במתני' דלקמן וכן ג"כ נקד מלת נמְצְאו בשני שבאים וכן ג"כ נקד מלת ממְעוֹת הקדש דבמתני' דבסמוך בשב"א מפני שהיא סמוכה: וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת ממעות והגיה מן ההקדש: וביומא פ' שני שעירי (יומא דף ס"ה) מייתי לה והתם מסיים בה ר' יהודה אומר עולין לשנה הבאה ואפשר שאותה היא תוספתא. ואיתה בתוס' פ' שני דייני דף ק"ח:
ומה שכתב ר"ע ז"ל שבועה זו תקנת חכמים היא הכי מתרץ ר' יוחנן בירושלמי: ובבבלי במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) מוקי לה ר' יוחנן כר"ש דאית ליה פ' שבועת הדיינים קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ופרכינן עליה התינח עד שלא נתרמה התרומה אבל משנתרמה התרומה קדשי' שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא א"ר אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות אבל מדאורייתא פטור לגמרי דגבי שבועת שומרים כתיב רעהו ולא של הקדש וכדתנן התם:
אלו ואלו שקלים: גרסי' אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים מצאתי שוקלים והפי' הוי כאילו אמר אם נמצאו וכו' שוקלין אלו ואלו כלומ' נותנים אלו ואלו לשקלים עכ"ל ז"ל:
יכין
מצרפין שקלים לדרכונות: ר"ל בני עיר שקבצו שקליהן רשאין להחליפן בדרכונות ולא חיישינן שיפסיד ההקדש עי"ז [כפ"א סי' ל"ג], והוא מטבע זהב מדיית, גדלו [כלואידר] שלנו, והיה שוויו ב' סלעין [ונקרא בלשון יון דארייקאס, אלא שחז"ל הכריחו גם למלה הזאת להתיחד, שיהיה כמשקל עברית, וותרן, קמצן גזלן, להכי קראוה דרכן, וכמו כן עשו במלת קולבן, שהיה נקרא בגיותו בלשון יון קאליבאס, ועי' מ"ש פ"י דפסחים סי' א']. וקמ"ל דאע"ג דגבאי מקדש וודאי שהיו מוצרכים לחזור ולהחליפו על חצי שקלות דאל"כ א"א לתרום יפה בקופה ונמצא יפסיד ההקדש קלבון שיצטרכו ליתן עי"ז, אפ"ה אין חוששין לזה, מדאפשר שיפשדו הן במשא הדרך:
כשם שהיו שופרות: היינו תיבות שפיהן צר, ומתרחב והולך כשופר, כדי שלא יהא אפשר ליטל כלום מהשקלים שישליכו לשם:
כך היו שופרות במדינה: בירושלים וי"א בכל ערי ישראל היו השופרות שהגבאין מטילין לתוכן המעות שגבו. ומדנקט שופרות, משמע דב' שופרות היה בכל עיר לתקלין חדתין ותקלין עתיקין, כמו במקדש לקמן [פ"ו מ"ה]:
אם נתרמה התרומה: דבכל ערב ר"ח ניסן תורמין מהשקלים שהביאו כבר בשנה זו למקדש כדי לקנות מתרומה ההיא קרבנות צבור [כרפ"ג], ומפני שהמדינות הרחוקית מירושלים לא הביאו אז עדיין שקליהן, מתנין ב"ד שיהיה התרומה גם על מה שיגבו עדיין, כדי שיהיה חלק לכל ישראל בהקרבנות:
נשבעין: השלוחים נשבעין שבועת השומרין:
לגיזברים: דאף דאין נשבעין להקדש מן התורה אפ"ה תקנו חכמים שישבעו, כדי שלא יזלזלו בהקדש:
ואם לאו: דבשעה שנאבדו עדיין לא נתרמה תרומה:
ובני העיר שוקלין תחתיהן: דברשותן נאבדו:
ואין עולין להן לשנה הבאה: אלא שהראשונים יפלו לשקלי השנה, והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. ומספקא לן אם ר"ל ראשונים לשילוח, או ראשונים לביאת ליד הגזבר. ובזה יש לתרץ מה דק"ל הרי הו"ל הקדש בטעות ומ"ש מלקמן סי' כ"א, אע"כ הכא שאני דאפשר שהחליט שאם ימצאו הנאבדים יהיו אלו תחתיהן ודו"ק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
משנת ארץ ישראל (פירוש ספראי)
הפרק הקודם עסק בגביית הכסף ופרק זה עוסק בהעברת הכסף ובמותר השקלים, והוא הכסף שלא נוצל לצורכי אותה שנה. העברת הכסף בתנאי העולם הקדום הייתה מבצע מורכב. בעולם ההלניסטי היה צריך להעביר את הכסף בפועל, ותנאי הביטחון הקשים הפכו את המבצע למסובך ומסוכן. הכסף היה צריך לחצות גבולות ולעבור דרך ממלכות שונות שלעתים היו במצב מלחמה, ועסקנו בכך במבוא. במבוא הזכרנו עדויות מספר לבעיות שהתעוררו בזמן העברת הכספים.
מצרפין – ממירים את חצאי השקלים במטבעות יקרים יותר, שקלים דרכונות – דרכמה היא מטבע יוונית השווה לדינר, כלומר לשקל. המרת חצאי שקלים לשקלים או לדרכמות אינה חוסכת במשקל, והרווח הוא קצת פחת מחצי הנפח. זו תרומה קטנה להקלת ההעברה של המטבעות, ולא ייתכן שזו כוונת המשנה. סביר שהכוונה היא שמטבעות הכסף הקטנות יצורפו למטבעות זהב. יחס הזהב לכסף היה 1:24 או 1:25 (ירושלמי קידושין א ה, נח ע"ד; בבלי בבא מציעא מד ע"ב) וכאן כבר היתה הקלה רבה במשקל ובנפח כאחד. מכל מקום התוספתא מזכירה את מטבעות הזהב "דרכונות" (שמשמעם דרכמה-דינר) ו"איסטראות" של זהב שהובאו מארצות התפוצה הרחוקות (פ"ב ה"ד). הסטטר (הוא האיסטרא) שוווה לרבע דינר, והוא פחות ממחצית השקל. אין אפוא כל סיבה להמירו במחצית השקל, אלא אם כן הוא מזהב וכך הוא שוקל פחות ממטבע הכסף, אך ערכו רב יותר.