רמב"ם על פסחים ה

פסחים פרק ה עריכה

משנה א עריכה

והעיקר אצלנו, כי תמיד של שחר לא יקדים אותו שום קרבן, ותמיד של בין הערבים לא יתאחר אחריו קרבן בשום פנים אלא קרבן פסח.

ותחילת שעת הקרבת תמיד של בין הערבים מחצי השעה השביעית עד סוף היום, והוא השעה שיתחיל הצל שיארך בו ויראה לכולם אורכו. ובכל הימים שהיו שם קרבנות רבות יתאחרו שתי שעות אחר תחילת השעה, לפי שלא נוכל להקריב אחריו דבר כאשר נתננו העיקר. וערבי פסחים שמותר להקריב פסח אחר התמיד, נשחט שעה אחת אחר העת בלבד. וכשיחול ערב פסח יום ששי נשחט בתחילת שעתו, כדי להרחיב העת לצלותו, לפי שאי אפשר לצלותו בלילי שבת:

משנה ב עריכה

עוד יתבאר לך בתחילת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות, בשחיטה וקבלת הדם ובהולכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח.

אמרו, כשיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו, נפסד הזבח כאשר התבאר לשם, ובפרט הפסח וחטאת כאשר נפרש בתחילת זבחים.

ואמרו בירושלמי, מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו? שנאמר "ואמרתם, זבח פסח הוא לה'"(שמות יב, כז):

משנה ג עריכה

שלא לאוכליו - הם חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר.

מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא לאנשים ידועים, והוא אומרו השם יתברך "תכוסו על השה"(שמות יב, ד). ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו, שנאמר "איש לפי אכלו"(שמות יב, ד). ואין אוכל ממנו ערל, שנאמר "וכל ערל לא יאכל בו"(שמות יב, מח). ואינו נשחט אלא לטהור שנאמר "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש"(במדבר ט, ו) וגו'. מה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו, וכשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח, ולאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו, ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולין מן הכשרים, ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח.

ממרס בדמו - פירושו ממשמש בו ומניעו, כדי שלא יקרוש:

משנה ד עריכה

מה שאמר השם יתברך "לא תשחט על חמץ דם זבחי, ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח"(שמות לד, כה), חכמים אומרים כי אמרו זבחי רוצה בו קרבן וזה פסח, כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר או אחד מבני חבורה, אף על פי שיהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה, ולא יפסד הזבח.

ורבי יהודה אומר, זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד, ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ, רוצה לומר שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו, שהוא עובר בלא תעשה.

ורבי שמעון אומר, כי דבר השם יתברך זבחי זבחי שתי פעמים, רוצה לומר כי באותה שעה שיהיה חייב כששחט אחד על חמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ. ולפיכך אמר רבי שמעון, כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות, ושאר זבחים יום ארבעה עשר על החמץ פטור. ובשעה שיהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ, יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ, ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח, ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר הקרבנות והוא יאסור הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ וחייב עליו מלקות כאשר בארנו דעתו, ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח ולפיכך חייב. ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות השנה. ומה שחייב, שיהיה לדעת רבי שמעון כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות השנה, בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה, וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחילת [זבחים], כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן אף על פי שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת, הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן.

והלכה כחכמים:

משנה ה עריכה

זה מבואר:

משנה ו עריכה

היו נערכין שורות להתפאר.

והבזך - כלי עגול, כזו הצורה:

תרגום "קערותיו"(שמות כה, כט) "בזיכוהי".

ויקרש - פירושו ויקפא, מגזרת "קפאו תהומות"(שמות טו, ח).

והודיעך בזו המשנה עניינים רבים.

מהם מה שאמר שחט ישראל - להודיעך כי שחיטה כשרה בזרים.

ואמר וקבל הכהן - לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה.

ואמר נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו - להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים הרי זה משובח, "ברב עם הדרת מלך"(משלי יד, כח).

ואמרו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן - להודיעך הזריזות והחריצות של המצוה, כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני.

והשם אמר "אל יסוד מזבח העולה"(ויקרא ד, כה), לימד על העולה שטעונה יסוד. ונאמר בעולה "זריקה" "וזרקו את הדם על המזבח"(ויקרא א, ה), ונאמר בפסח "זריקה" שהרי נאמר בבכור "ואת דמם תזרוק על המזבח"(במדבר יח, יז), ולא אמר "ואת דמו", ובא בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ובפסח ומעשר בהמה שכולן טעונין זריקה אחת כנגד היסוד, וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעון יסוד.

וכשאבאר לך צורת המזבח במקומו במסכת מידות, יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד, ועוד יתבאר שם היסוד:

משנה ז עריכה

זה מבואר:

משנה ח עריכה

לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, פירש כי זה היה שלא ברצון חכמים, ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והיא רחיצת העזרה, כי לא היו רוחצים אותה בשבת.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ט עריכה

אונקליות - ידוע, והוא ברזל עקום שתולין בה הבהמה להפשיטה, ובלשון עברי "מזלג" מזלגות.

מקלות דקים חלקים - ידוע גם כן, כלומר משופין.

ורבי אלעזר אינו מתיר טלטול אותן המקלות.

וחכמים אומרים, אין שבות במקדש.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה י עריכה

אימורין - נקראין הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח, והם מקרבן פסח: האליה הדבקה בעצם העצה, והחלב המכסה את הקרב, והכליות וחלביהן, ויותרת הכבד עמהם.

ומגיס - כלי שהיו נותנין בו החלבים וכל האימורים למזבח, תרגום "כף אחת"(במדבר ז, יד) "מגיסא חדא".

ואמרו חשיכה, יצאו וצלו את פסחיהן - כך היו עושין כשהיה יום ארבעה עשר יום שבת, שלא היו יכולים להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת, אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבן היו יוצאים ומוליכים אותו לצלותו:

משנה פסחים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב