רמב"ם על ערכין ה

ערכין פרק ה עריכה

משנה א עריכה

כל מה שיש במאמר הזה הוא משא ומתן בדיני מי שאמר משקלי עלי וביאר מאיזה מין יהיה, וביאר כי מה שאמר "משקלי עלי" סתם ולא פירש משקלו מאיזה דבר.

ואמר שהמפרש יתן כפי מה שפירש אם כסף כסף, ואם זהב זהב. וכשאינו מפרש אלא "משקלי עלי" סתם הרי אנו רואין עניין האדם ההוא:

אם הוא עשיר גדול מפורסם הרי זה לא נתכוון אלא לערך גדול ולפיכך נוטלין ממנו משקלו מן המעולה שבמתנות, רוצה לומר הזהב. והביא ראיה על זה מאמה של ידמטיה.
ואם לא היה מפורסם בעושר נוטלין משקלו ממה שנהגו אנשי אותו המקום לשקול אותו, ואפילו מהפירות שדרך אנשי אותו המקום שנדר לקחת ולמכור אותו במשקל כשהן בזול, לפי שמאחר שאין אנו יודעין לו עושר נותן פחות שבמשקלים במקום ההוא.

ומרפק - ידוע.

אף על פי שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע, אבל העיקר מה שזכרתי לך בנדרים והוא מה שאמר "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם", והיו קורין ליד ולזרוע יד. ולפיכך מכניס ידו עד מרפקו במים, והמים בלי ספק ישפכו לפי שמוציא מהן שיעור מקום היד והזרוע. אחר כך מוציא ידו מן החבית ותשאר חסירה, ואז יטול בשר ועצמות כמו שזכר ויתן לתוך החבית שצפין המים וממלאין הכלי כמות שהיה קודם שיכניס ידו במים. ואחר כך שוקל הבשר ההוא והעצמות שבחבית, והוא משקל ידו ודאי אילו היה הבשר דומה לבשר במין ובשיעור וכן העצמות.

והלכה כרבי יוסי.

ומן הראוי לך לדעת, כי מה שאמר, האומר "קומתי עלי" נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו. ["מלא קומתי עלי"] נותן שרביט הנכפף. ויהא השרביט ההוא מן המין שפירש. ואם אמר סתם אומדים ממונו כמו שנתבאר בהלכה הזאת:

משנה ב עריכה

אומדים - זהו שאומדים כמה הוא שווה זה כמו שהוא עכשיו, וכמה ישווה אילו היתה ידו זו של רבו, כגון שמכרו ושייר בו לעצמו החלק הזה ורואים כמה יש בין שני הערכין ונותן.

אבל מי שאמר ערך ידי עלי אינו חייב כלום, שלא נתן הקב"ה ערך לאברים אלא לכל גוף החי, וזהו החומר שבנדרים יותר מבערכין.

ומה שאמר יתנו היורשים ערכו - על מנת שעמד כבר בדין, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כמו שאמר רחמנא "והעמידו לפני הכהן"(ויקרא כז, ח). אבל בנדרים, אפילו עמד בדין ומת קודם שמשערין דמיו, לא יתנו היורשים, לפי שהערך דמיו קצובין והנודר אין דמיו קצובין.

ומה שאמר זה הכלל - לכלול כל אבר שאי אפשר לאדם להתקיים אם ניטל ממנו, כשאומר "ערכי עלי" נותן ערך כולו:

משנה ג עריכה

ידוע הוא שאי אפשר לאדם להתקיים אם ניטל חציו. לפיכך אמר ערך חציו' או דמי חציו, נותן ערך כולו או דמי כולו.

ומה שאמר זה הכלל - לכלול כל אבר שאי אפשר לאדם להתקיים אם ניטל מקצתו, כשאומר על האבר ההוא ערך חציו עלי או דמי חציו עלי חייב בכולו, כגון מי שאמר ערך חצי לבי עלי או ערך חצי כבדי עלי הרי זה חייב דמי כולו:

משנה ד עריכה

כל זה מבואר אחר שעמד בדין ומת קודם שיפסקו דמי הנידר, כמו שזכרנו פירושו:

משנה ה עריכה

העניין הזה מבואר מאליו. ולא אמר אותו אלא כדי שלא תדמה שאם מת השור שאינו חייב כלום לפי שאין דמים למתים, לפיכך הודיעך שמשערין כמה הוא שווה כשהוא מת, שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם בלבד:

משנה ו עריכה

זה שאין אנו ממשכנין חייבי חטאות ואשמות הוא מפני שהן מעצמן זהירים להביאם, לפי שאין להן כפרה עד שמקריבים אותם.

אבל העולות ושלמים, הואיל ואין בהן כפרה לפעמים מתעצלין בהן, ולפיכך ממשכנין אותן.

ואין זה נוהג בכולן אלא ברובן, לפי שיש שם חטאת שצריך להכריחו עליו והוא חטאת נזיר, לפי שאינה מעכבת אותו מלשתות יין ומלטמא למתים כמו שבארנו בששי מנזירות, ואין עליו החטאת כאוכל חלב וכדומה לו לכפרה, ולפיכך ממשכנין עליהן. ויש עולות שאין ממשכנין עליהן, כגון עולת מצורע, לפי שלא עלתה לו טהרה עד שמקריב כל קרבנותיו, והרי הוא נחפז מעצמו להבאתם:

משנה ערכין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב