משנה ערכין ה ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ה · משנה ב | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

"דמי ידי עלי", שמין אותו, כמה הוא שוה ביד, וכמה הוא שוה בלא יד.

זה חומר בנדרים מבערכין.

וחומר בערכין מבנדרים כיצד? האומר "ערכי עלי" ומת, יתנו היורשין, "דמי עלי" ומת, לא יתנו היורשין, שאין דמים למתיםה.

"ערך ידי וערך רגלי עלי", לא אמר כלוםו; "ערך ראשי וערך כבדי עלי", נותן ערך כולו.

זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו, נותן ערך כולו.

משנה מנוקדת

דְּמֵי יָדִי עָלַי,

שָׁמִין אוֹתוֹ,
כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד,
וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד.
זֶה חֹמֶר בִּנְדָרִים מִבַּעֲרָכִין;
וְחֹמֶר בַּעֲרָכִין מִבִּנְדָרִים.
כֵּיצַד?
הָאוֹמֵר: עֶרְכִּי עָלַי, וָמֵת,
יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין;
דָּמַי עָלַי, וָמֵת,
לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין,
שֶׁאֵין דָּמִים לְמֵתִים.
עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי,
לֹא אָמַר כְּלוּם;
עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי,
נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ.
זֶה הַכְּלָל:
דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ,
נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:

נוסח הרמב"ם

"דמי ידי עלי" -

שמין אותו כמה הוא שווה ביד, וכמה הוא שווה בלא יד,
זה חומר בנדרים - מבערכים.
חומר בערכים מבנדרים - כיצד?
האומר: "ערכי עלי", ומת - יתנו הירושים.
"דמי עלי", ומת - לא יתנו הירושים, שאין דמים למתים.
"ערך ידי, וערך רגלי עלי" - לא אמר כלום.
"ערך ראשי, וערך כבדי עלי" - נותן ערך כולו.
זה הכלל -
דבר שהנשמה תלויה בו - נותן ערך כולו.

פירוש הרמב"ם

אומדים - זהו שאומדים כמה הוא שווה זה כמו שהוא עכשיו, וכמה ישווה אילו היתה ידו זו של רבו, כגון שמכרו ושייר בו לעצמו החלק הזה ורואים כמה יש בין שני הערכין ונותן.

אבל מי שאמר ערך ידי עלי אינו חייב כלום, שלא נתן הקב"ה ערך לאברים אלא לכל גוף החי, וזהו החומר שבנדרים יותר מבערכין.

ומה שאמר יתנו היורשים ערכו - על מנת שעמד כבר בדין, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כמו שאמר רחמנא "והעמידו לפני הכהן"(ויקרא כז, ח). אבל בנדרים, אפילו עמד בדין ומת קודם שמשערין דמיו, לא יתנו היורשים, לפי שהערך דמיו קצובין והנודר אין דמיו קצובין.

ומה שאמר זה הכלל - לכלול כל אבר שאי אפשר לאדם להתקיים אם ניטל ממנו, כשאומר "ערכי עלי" נותן ערך כולו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

וכמה הוא שוה בלא יד - מפרש בגמרא, שאין שמין אותו כמה יפה כשנקטעה ידו וכמה היה שוה כששתי ידיו שלימות. שמי שנקטעה ידו, כשבאים לשומו כמה היה שוה תחילה אין שמין אותו אלא בזול, לפי שרואים אותו מזולזל, וזה האומר דמי ידי עלי הרי לא נקטעה ידו. לכך מפרש, כמה הוא שוה בלא יד, כגון אם מכרו רבו כולו חוץ מידו, שידו אחת מוכתבת לרבו ראשון, ושמין כמה הוא יפה כשרבו מוכר כולו ולא שייר ממנו לעצמו כלום. וכמה שוה פחות אם שייר רבו ידו אחת שלא מכרה, דהשתא אינו מזולזל, וכך הוא נותן להקדש:

זה חומר בנדרים מבערכין - דאילו אמר בערכים ערך ידי ורגלי עלי, לא אמר כלום, אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בו:

ערכי עלי ומת יתנו היורשים - דערך דבר קצוב הוא. ודוקא כשעמד בדין קודם שמת, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כדכתיב (ויקרא כז) והעמידו לפני הכהן ד. אבל דמי עלי דאינו אלא מה שישומוהו בבית דין והרי לא בא לידי כך שהרי מת, אע"פ שעמד בדין הוא מחוסר אומדנא ולא יתנו היורשים:

נותן ערך כולו - דערך נפשות כתיב:

זה הכלל - לאתויי שאר איברים שהנשמה תלויה בהם:

פירוש תוספות יום טוב

וכסה הוא שוה בלא יד. פירש הר"ב כגון אם מכרו רבו כולו תוץ מידו כו'. ועיין ברפ"ח דב"ק ובמשנה ג' פ"ד דמגילה:

כיצד האומר ערכי עלי כו'. במאי דמסיים פתח. ועמ"ש בזה בריש מסכת שבת:

יתנו היורשים. כתב הר"ב ודוקא כשעמד בדין קודם שמת. לפי שאינו חייב כו' כדכתיב

(ויקרא כ"ז) והעמידו לפני הכהן. וכ"כ הרמב"ם [פ"א מה"ע]. וקשה לי דהך קרא לא כתיב. אלא באם מך הוא מערכך. וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא. יתנו היורשים ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים. שאני הכא דמלוה כתובה בתורה היא. ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב"ע כשעמד בדין. פירש"י וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר. ע"כ. [עיין בפירש הר"ב בפ"ק משנה ג'] וכתב הראב"ד ספ"א מהלכות ערכין. עמידה בדין שהוזכרה בגמ'. לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן. שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה. ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר. והכי איתא בספרא [וכמ"ש הר"ב במ"ג בפ"ק] אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהיא מלוה ע"פ. ע"כ. ולא הבנותי דברי הכ"מ. שהליץ בעד הרמב"ם דמדאמתני' ד' מת הנודר והנידר יתנו היורשים אמרי' נמי בגמרא. כשעמד בדין. כמ"ש הר"ב שם. משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא. דאם לא עמד בדין פטורים. ועל כרחך היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן. ע"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקי לה כשעמד בדין מהאי טעמא גופיה דהכא דלא נשמע מלוה על פה גובה מן היורשים. וכתב עוד הראב"ד והשתא דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. מי חכם ויבן אלה ע"כ. וזו נ"ל שאינה השגה לדחות האוקימתא לגמרי מהלכה לפי דמאי דקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. מטעם דשעבודא דאורייתא. כמ"ש הוא [וכמ"ש לקמן סוף פ"ב ממסכת קנים היינו במקרקעי שירשו. אבל במטלטלי שירשו] אינו אלא מתקנת הגאונים היא. [וכמ"ש ג"כ לעיל על] לשון הר"ב משנה ג' בפ"ק. וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות מלוה. ולפיכך לא נדחית לגמרי שעל כזה לא היתה תקנתם. וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב"ם מנהג מערב שכותבין מטלטלי בשטר. משום שמא לא ידע הלוה בתקנה כו' ועוד כתב שם הכ"מ בשם הריב"ש לחלק לדעת הרמב"ם דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה. [ומ"מ מה] שהעתיק הרמב"ם האוקמתא להלכה וכן הר"ב שלא פירש בה שאינה הלכה [משמע] ואפי' האידנא [צריכים ודאי לומר שלא היתה בידם גירסתנו שבסוגיא. ומש"ה סמכי על והעמידו] אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת על הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן:

שאין דמים למתים. [נ"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה כמ"ש בסוף פ"ק. ומש"ה אין אומרים כך בבהמה לקמן במ"ה] והא דתניא בב"ק [דף ד'] [וכתבו הר"ב במכילתין פ"ג משנה ג'] ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוס'] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא. אבל דמי עלי שאיני נידר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשים. רש"י:

[ערך ידי כו' לא אמר כלום. דתניא [בפ"ק דף ד'] בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. ומפרשים לה בסוגיא דה"מ למכתב בערך. וכתב בערכך למדרש הכי. ומכאן הקשה הרא"ם ז"ל בפ' בחקותי על מ"ש רש"י ז"ל שם על תיבת בערכך שכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. ותמה עליו הרא"ם מהברייתא דהכא שדרשה לכפל הכפי"ן. ואני תמיה על הרא"ם. שמן הברייתא אין אנו לומדים אלא על פעם אחת. שנכתב כפל כפי"ן שהוא ללמד ערך כולו כו'. אבל עש"ה לא ה"ל לכתוב כמה זימני בכפל הכפי"ן. ולכך שפיר אמר רש"י ז"ל שאינו יודע מאיזה לשון הוא שכופל הכפי"ן. ושוב ראיתי שהג"א הקשה קושיא זו על הרא"ם ומסיק דקושית רש"י אינו קושיא שצריך שיאמר בערכך לפי שאין דעות המעריכים שוה לכך נאמר בכל בערכך והוצרך לדחוק בתיבת בערכך האמור בכפי שניו וגם לא פי' הברייתא ואין להאריך.

ערך ראשי כו'. שם. יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על הברטנורא) הר"מ. וקשה לי, דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך, וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא, יתנו היורשים, ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים כו'. הכא במאי עסקינן כשעמד בדין. פירש"י, וחייבוהו קודם מותו דהוה ליה כמלוה בשטר, וכתב הראב"ד, עמידה בדין שהוזכרה בגמרא לא באו לה מדרך העמדה והערכה, שהרי ראוי היה לזה בשעת הנדר כו', אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהוא מלוה על פה. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) שאין כו'. [נ"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה, ומשום הכי אין אומרים כך בבהמה]. והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירוש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוספ',] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק, וההיא שעתיה דאזקיה חי הוא, אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישמוהו ב"ד, והרי לא בא לידי כך שהרי מת, לא יתנו היורשין. רש"י:

(ו) (על המשנה) לא כו'. בגמ' יליף דהו"ל לכתוב בערך וכתיב בערכך, ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. וקושית רש"י בחומש למה הוכפל כמה זימני בלשון הזה, עתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שמין אותו כמה הוא שוה:    ביד וכו' גמרא היכי שיימינן אמר רבא אומדין אותו אומד של נזיקין כשקטע לו חבירו את ידו א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביחא הוא אלא אמר אביי אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד שידו אחת מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני. ורעז"ל תפס פי' רש"י ז"ל אבל תוס' ותוספי הרא"ש ז"ל דחו אותו מכמה קושיות והעלו דהכי פירושא מי דמי התם בניזקין גברא זילא הוא דכשנקטעה ידו הוא מזולזל ונמאס ממי שיש לו יד ונקשרה שאינה ראויה למלאכה שעכשיו פחיתותו ביותר מכדי פחת דמיו מתמת חסרון מלאכה מפני הזלזול אבל הכא גבי נודר גברא שביחא הוא שהרי שתי ידיו שלימות ואין לו ליתן כ"כ כמו אומד של ניזקין הלכך שמין אותו כאילו ידו אחת מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני ע"כ:

זה חומר בנדרים וכו':    גמרא ת"ר חומר בנדרים מבערכין שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף ואין נדונין הנדרים בהשג יד משא"כ בערכין. ותנא דמתני' תנא ושייר. וכתבו תוס' ז"ל דהכא ליכא למיפרך זה חומר ותו לא והא איכא הני דברייתא כדפריך בפ' הזהב גבי זה חומר בהקדש מבהדיוט משום דהתם ליכא חידוש למצוא חומרא בהקדש מבהדיוט דמדין הוא דיש לנו להחמיר טפי בהקדש מבהדיוט ומשום הכי קמתמה עליה תלמודא זה חומר ותו לא והאיכא טובא אבל הכא דאיכא רבותא דמחמיר טפי בנדרים מבערכין מש"ה לא שייך למיפרך עליה זה חומר ותו לא דתנא ושייר ע"כ:

וחומר בערכין מבנדרים כיצד וכו':    ביד פ"א דהלכות ערכין סימן כ"א:

דמי עלי:    ומת לא יתנו יורשין. לפי שאין דמים למתים והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק פי' ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים התם גזרת הכתוב היא אבל הכא לא נדר אלא דמים שישומו אותו ב"ד והרי לא בא לידי שומא שהרי מת הלכך לא יתנו יורשין את דמיו רש"י ותוס' ז"ל:

ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום:    גמ' אמר רב ונותן דמיה ופרכינן והא לא אמר כלום קתני ומשני לא אמר כלום לרבנן דאמרי בפ"ק בברייתא אדם מוציא דבריו לבטלה ונותן דמיה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע הוא שאין ערך ליד ורגל וגמר ואמר לשם דמים. ואיתה בתוס' פ' השולח גט דף ל"ט:

זה הכלל וכו':    לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכ"ש שאר אברים שהנשמה תלויה בהן אלא דנקט תלמודא הא לאפוקי דר"ש דאמר יכולה ליכוות ולחיות תוס' ז"ל: והילך פ' תוספת יום טוב כיצד האומר ערכי עלי וכו' במאי דסיים פתח ועיין מ"ש בזה בריש מסכת שבת: [הגה"ה אמר המלקט לא דק הרב המחבר נר"ו דהכא לא שייך לומר לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיניה שעתה לא בא התנא לפרש רק חומר דבערכים מבנדרים אבל חומר דבנדרים מבערכין כבר נתבאר ברישא דמתני' ועליה קאי זה חומר בנדרים מבערכין דקתני ועוד חומרות אחרות יש בנדרים מבערכין אע"ג דקתני זה חומר וכדכתיבנא לעיל]:

יתנו היורשים:    כתב הר"ב ז"ל ודוקא כשנגמר הדין קודם שמת לפי באינו חייב וכו' כדכתיב והעמידו לפני הכהן וכ"כ הרמב"ם ז"ל וקשה לי דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל ובגמ' יתנו יורשים ש"מ מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה כתובה בתורה ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב"ע כשעמד בדין פי' רש"י ז"ל וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל בספ"א מהלכות ערכין עמירה בדין שהוזכרה בגמרא לא באו לה מדרך העמדה והערכה הכתובה בכאן שהרי ראוי הי' בשעת הנדר להעמדה והערכה ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינם ראויין [להעמדה והערכה] בשעת הנדר והכי איתא בספרא אבל הוזכר לחיוב היורשין מפני שהיא מלוה על פה ע"כ. ולא הבינותי דברי הכסף משנה שהליץ בעד הרמב"ם ז"ל דמדאמתני' ד' דתנן מת הנודר והנידר יתנו היורשין אמרי' נמי בגמ' כשעמד בדין כמ"ש הר"ב ז"ל שם משמע דבלאו הכי קים ליה לגמ' דאם לא עמד בדין פטורין ועל כרחין היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן ע"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקים לה כשעמד בדין מה"ט גופיה דהכא דלא נשמע מלוה ע"פ גובה מן היורשין וכתב עוד הראב"ד ז"ל והשתא דקיימא לן מלוה ע"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך מי חכם ויבן אלה ע"כ. זו נ"ל שאינה השגה לדחות המשנה מהלכה לפי מאי דקיימא לן מלוה ע"פ גובה מן היורשין אינו מטעם דשעבודא דאורייתא כמ"ש הוא אלא מתקנת הגאונים היא כלשון הר"ב ז"ל משנה ג' בפ"ק וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מלוה ולפיכך לא נדחית משנתנו שעל כזה לא היתה תקנתם וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב"ם ז"ל מנהג מערב שכותבים מטלטלי בשטר משום שמא לא ידע הלוה בתקנה וכו' ועוד כתב שם הכסף משנה בשם הריב"ש ז"ל לחלק לדעת הרי"מ במז"ל דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה ולכך יפה העתיקה הרמב"ם ז"ל להלכה וכן הר"ב ז"ל שלא פי' בה שאינה הלכה ואפילו האידנא אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

וכמה הוא שוה בלא יד:    לא דשמין אותו כמה שוה כשנקטעה ידו, דמי שנקטעה ידו נקנה בזול ביותר, מדהוא מזולזל, והרי הוא אמר דמי ידי עלי כשלא נקטעת ידו. אלא דשמין אותו כעבד כמה שוה כשמכרו רבו חוץ מידו, וכמה שוה כשמכרו כולו, ומה שיש בין זה לזה נותן להקדש:

זה חומר בנדרים מבערכין:    דבנדרים באמר דמי ידי עלי נותן כדלעיל, ובערכין באמר ערך ידי עלי, אינו נותן כלום:

יתנו היורשין:    משום שדמיו קצובים. ודוקא כשעמד כבר בדין, וחייבו הכהן, דאז הו"ל כמלוה בשטר ונגבית מיורשים. [אב"י כ"כ הר"ב והרמב"ם, אבל הראב"ד כ' דהשתא דקיי"ל דמלוה ע"פ נגבית מיורשים דשעבודא דאורייתא, א"צ שעמד בדין]:

לא יתנו היורשים:    אף שעמד כבר בדין, אבל לא קצצו הב"ד עדיין דמיו, פטור:

שאין דמים למתים:    ר"ל דמדנדר רק כפי שישמוהו ב"ד, לא חייב כלום עד שישמוהו, וכיון שמת קודם ששמוהו, הרי בשעת שומא לא חזי למכרו כעבד, ובחייו לא ידע זה בכמה נשתעבד [כך כתב רש"י. ותמוהין דברי רתוי"ט שכתב דלהכי אין דמים למת, דמת אסור בהנאה, ותמוה וכי בחייו שמין בשרו]:

ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו:    דנדר בערכך נפשות כתיב, ובהנך נפש החיות תלוי בהן. ונקט ראש שהוא אחד מאברים החצונים. וכבד מדהוא אחד מאברים הפנימיים. [אב"י ל"מ נ"ל דנקט ראש אף שיש בו חלקים שאין החיות תלוי בהן כאזנים וחוטם. ונקט כבד אף דרובו א"צ לחיות. דבכזית א' סגי [כחולין מ"ו א'] עכ"ל בני הרב נ"י. ומה שהקשה בני הרב שליט"א, מ"ש מערך רגלי שיש בה ג"כ חלק שהחיות תלוי בו מארכובה ולמעלה. נ"ל דבכלל לשון בנ"א לא נכלל בשם רגל רק ארכוכה הנמכרת עם הראש דהיינו מארכובה ולמטה [וכב"ב דפ"ג ב' וחולין עו"א ודו"ק]:

דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו:    זה הכלל לאתויי שאר אברים שהנשמה תלויה בהן. ואפילו מארכובה ולמעלה שיכול לכוות ולחיות [כחולין דמ"ב], עכ"פ כל זמן שלא נכוותה אינה בת חיות:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים