רמב"ם על עירובין ג

<< · רמב"ם · על עירובין · ג · >>

עירובין פרק ג

• ראו גם: נוסח המשנה עירובין ג רמבם

משנה א

מערבין - רוצה לומר עירובי תחומין, ועוד יתבארו לקמן, אבל עירובי חצירות יש להן דינין יתבארו בסוף פרק השביעי.

ומשתתפין - הוא שתופי מבואות, והוא שתוף אנשי המבוי להשתמש בו מבית לבית כאשר יתבאר בפרק שמיני.

ואין ראוי שיהיה דבר מזה העירוב אלא במאכלים, והמים והמלח אינם מן המזונות אבל הם מוליכין המזון למקומותיו הידועות. וכן אין מערבין ומשתתפין בצמחים הידועים אצלנו ככמהין ופטריות, כי אלו מפני פסידת המזון המתהוה מהם והיותם בתכלית הרוע אינן נמנין מן המזונות.

ואמרם בכל - הוא לשון הבאי, והעיקר אצלנו "אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ".

וכסף מעשר - הוא מעשר שני שדינו לקנות בו מאכל ומשקה בלבד בירושלים, והוא מה שאמר הכתוב "ונתת בכל אשר תאוה נפשך"(דברים יד, כו), וכבר ביארנו כל משפטיו במסכת מעשר שני.

ואמרם הנודר מן המזון - תקנו אותו "מן הזן", כי הנשבע שלא יאכל מה שיזון או יפרנס, מותר במים ומלח לפי שאינם זנים כמו שבארנו. אבל מי שנשבע שלא יאכל מזון, אינו אוסר עליו אלא מחמשת המינים ועוד יתבארו אלו הדינים בנדרים.

ולנזיר ביין, ולישראל בתרומה - לפי שהם אפילו שאינם ראויות לאכילתו, ראוין הן לאכילת זולתו. וסומכוס אומר, כי אנו צריכין לדבר שהוא ראוי למערב עצמו, כי היין לנזיר ראוי הוא לו כשיהיה נשאל לחכם ויתיר לו נדרו, והתרומה אינה ראויה לישראל באותה שבת שיערב בה בשום פנים, כי אם נשאל לחכם והוא הוציאה (תועה) [טועה] אינה תרומה אבל היא טבל, והטבל אינו ראוי לאכילה ואין מותר לו להוציא ממנו התרומה והמעשרות בשבת כאשר יתבאר במסכת יום טוב, ולפיכך חלק סומכוס בתרומה ולא חלק ביין לנזיר.

לכהן בבית הפרס - הוא שישים הכהן עירובי תחומין שלו בבית הפרס, ואנו צריכין בעירובי תחומין שיוכל המערב להכנס במקום שנתן בו עירובו כדי שיהיה הוא ועירובו במקום אחד. ובית הפרס שלושה מינין מבוארין בסוף מסכת אהלות, האחד כשנחרש הקבר בשדה ונתערבו העצמות בעפר והודקו אפשר לכהן להכנס באותו המקום, ובתנאי שיחפש העפר שהוא הולך עליו ואחר כן ילך כדי שלא יגע בעצם כשעורה.

לחוץ ולאכול' - הוא שיכנס במחיצה עד שיגיע למקום העירוב ויאכלנו שם אם רצה, כמו שיכנס בתיבה באויר.

ועיקר מחלוקת רבי יהודה ורבנן מה שאומר לך, והוא:

• כי הכל מודים על הארבעה עיקרים:

• האחד, בית הקברות אסור בהנאה.
• והשני, אין מערבין אלא לדבר מצווה.
• והשלישי, מצוות לאו ליהנות ניתנו.
• והרביעי, כי שעת קניית העירוב הוא בין השמשות.

• והכל מודים כי בשעת קניית העירוב מותר להיות בבית הקברות אף על פי שהיא אסורה בהנאה, כי זה העירוב מצווה ומצוות לאו ליהנות ניתנו.

ורבי יהודה אומר, כי מעת שיקנה אדם עירוב אינו מקפיד אם נשאר אותו דבר שעירב בו או אבד אחר כך, ולפיכך הוא מותר אצלו שיקנה עירוב בבית הקברות.

ורבנן אמרי כי אדם רוצה שישאר לו אותו דבר שעירב בו לאוכלו כשיצטרך לו ואפילו אחר קניית העירוב, ולפיכך אינו מותר אצלם להניחו בבית הקברות לפי שהיא אסורה בהנאה ואין מותר לו להצניע שם דבר, ואין שם מצווה כי המצווה היא בשעת קניית העירוב. ויתבאר לך מזה, כי לא על הכהן לבדו אסרו חכמים הנחת העירוב בבית הקברות אלא על ישראל גם כן.

ואין הלכה כסומכוס, ולא כרבי יהודה:

משנה ב

אומר כי יכול אדם לערב בדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו - וזה מבואר.

ואמר עוד אבל לא בטבל - גם זה מבואר, והתשובה בכל אחת מהם ופירושו על הפנים שזכרנו במסכת ברכות ושבת תבקש אותה לשם.

ושולח עירובו ביד חרש - הוא שישלח עירובו עמו להגיעו לסוף אלפים אמה. והמאמר בכאן אינו אלא בעירובי תחומין, אבל עירובי חצירות די לו בקטן כאשר יתבאר.

ומי שאינו מודה בעירוב - והוא הכותי והצדוקי שאינם מודים בעירוב, אם שלחו ביד אחד מאלו הפסולים להגיעו לידי אדם כשר והכשר יגיעו לסוף אלפים אמה הרי זה מותר, ובתנאי שיראה לאותו הפסול כשהגיעו ליד האדם כשר:

משנה ג

זאת המשנה צריכה לעיקרים מהם שקדמו ומהם שלא קדמו, ואני אביאם בכאן לתוספת ביאור והם העיקרים:

• כי רשויות שבת ארבעה, רשות הרבים ורשות היחיד כרמלית ומקום פטור, וכבר גדרנו אותם בראש מסכת שבת וזכרנו כי המוציא מכרמלית לרשות הרבים או לרשות היחיד אינו חייב מיתה אבל הוא אסור משום שבות.
• ומהם, כי שעת קניית העירוב הוא בין השמשות.
• ומהם, כי רבי סובר כי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
• ומהם, כי אסור להשתמש באילן משום שבות.
• ומהם, כי כשיערב אדם עירובי תחומין יצטרך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, רוצה לומר שיוכל לאכול עירובו במקום שנתכוין לשבות בו.

ומה שאמרו בתחילת זאת המשנה נתנו באילן - הוא בתנאי שיהיה באילן ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר ויהיה מתכוין לשבות ברשות הרבים. אם נתן העירוב בזה האילן למעלה מעשרה, יהיה העירוב ברשות היחיד והוא ברשות הרבים ולפיכך אין עירובו עירוב, לפי שאי אפשר לו ליקח עירובו בין השמשות ולהוציאו למקום שביתה. ואם נתנו למטה מעשרה, יהיה העירוב בכרמלית ויוכל להוציאו בין השמשות לרשות הרבים לפי שהוא משום שבות, ואף על פי שהוא משתמש באילן הרי זה מותר בין השמשות לדעת רבי. ואלו ההלכות כולם הם לרבי.

ועוד אמרו נתנו בבור - והוא שיהיה הבור כרמלית ומקום שביתתו ברשות הרבים.

וקונטס - הוא שבט דק יעשו ממנו הרמחים, ושם הרומח קונדס וקונטס הכל שווה, לפי שהקנה והקונטס דקין ואין בהן ארבעה על ארבעה הוא מקום פטור, ולפיכך כשנתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן שם עירובו אפילו למעלה ממאה אמה הרי זה עירוב, מפני שהוא יכול להורידו ואפילו בשבת. אבל הכריח רבי בכאן שיהיה הקונטס והקנה תלושין ונעוצין ולא יהא מחובר לקרקע, אף על פי שהוא בין השמשות שהוא שעת קניית העירוב ומותר להשתמש במחובר באותה שעה, גזירה שמא יקטום, גזירה שמא יחתוך אותו קנה והוא מחובר לקרקע והוא איסור סקילה, מפני שיתערב לו בקנה התלוש ממקום צמיחתו שהוא מותר לחתכו, וכמו כן הקונדס.

ומגדל - הוא ארגז שנותנין שם הבגדים.

וכשיש שם חוטין או מנעול שאי אפשר להתיר אותו המגדל אלא במפתח או בפסיקת אותן החוטין ואבד המפתח, אומר תנא קמא כי הוא יכול לפסוק החוטין בסכין ולהוציא העירוב, ואין בו איסור סקילה לפי שהוא מקלקל באותו החתוך, ולפיכך עירובו עירוב.

ורבי אליעזר סובר, כי אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ואסור לטלטל הסכין כדי לפסוק החוטין אלא לחתוך המאכל, ולפיכך אי אפשר להוציא העירוב אלא במפתח, ומפני זה אמר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב.

והלכה כרבי, שאמר דבר שהוא משום שבות בין השמשות לא גזרו במקום מצווה.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ד

נתגלגל חוץ וכו' עד כשר - כבר ידעת כי המאמר באלו ההלכות כולם אינו אלא בעירובי תחומין. וידעת כי שעת קניית העירוב בין השמשות, וכשיגיע עת בין השמשות והעירוב מצוי ראוי לאכילה אין שואלין עליו אם נאבד לאחר כך. ודע כי כשיניח אדם עירובו באיזה מקום שיניחנו כי יש לו ארבע אמות במקום עירובו, והוא באמצע הארבע אמות.

ואמרם נתגלגל חוץ לתחום - הוא שיתגלגל ברחוק שתי אמות ממקומו שהונח שם, ואז יהיה חוץ לתחום ולא יהיה מותר לו להחזירו.

ופירוש גמל וחמר - כי זה הוא כמושך גמל וחמור, ועניין זה הדמיון כי המושך גמל וחמור אינו יכול ללכת האחד מהם מפני האחר, כי הגמל אינו הולך אלא כשילך המושכו לפניו והחמור אינו הולך אלא כשילך המחמר אותו לאחריו, ומפני זה כשילך האחד יעמוד השני ולא יוכל ללכת.

כמו כן זה שנסתפק בעירוב, אי אפשר לו ללכת למקום שעירב שמא נפסד העירוב מבעוד יום ואינו עירוב, וגם כן אינו יכול ללכת אלפים אמה לכל רוח כמו שהיה יכול מקודם, שמא נפסד העירוב משתחשך ועירוב היה בין השמשות ואסור לו ללכת אלא למקום שעירב ודנו אותו לחומרא. ואם עירב בדרך משל ללכת אלף אמה במזרח בלבד ושלושת אלפים במערב כאשר נבאר לפנים, ונפל בעירוב מה שנפל מן הספק, אינו הולך במזרח אלא אלף אמה ובמערב אלפיים בלבד.

ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים כי ספק העירוב כשר, כי הם אומרים העמידו על חזקתו.

ורבי מאיר ורבי יהודה אומרים כי תחומין של תורה, לחומרא יהיה הדין בשבת.

והשמיענו נתגלגל שלא נשאר העירוב במקומו, וכמו כן נפל עליו גל שנשאר במקומו הכל שווה, או הפך אומרו נפל עליו גל שאי אפשר להוציאו אלא אחר חפירה, או נתגלגל שאפשר שישיבנו הרוח הכל שווה.

והשמיענו נשרף, להודיענו כוח זה הדין אצל רבי יוסי שהוא מכשיר אפילו נשרף שנעדר מהכל.

וכמו כן, כך הדין אצל רבי מאיר שהוא מחמיר ואפילו היתה תרומה גדולה ונטמאת, שהיא עומדת במקומה וכמות שהיתה אבל נסתפק בטומאתה אם נטמאת מבעוד יום אם לא.

והלכה כרבי יוסי, ורבי שמעון:

משנה ה

"עירובי תחומין" שיעדתי לך לבארם, בכאן אבארם לך.

והוא כי יש רשות לכל אדם להלך אלפים אמה חוץ למדינה לכל רוח שירצה מארבע הרוחות למזרח ולמערב ולצפון ולדרום, וזהו "תחום שבת". ואם ירצה שום אדם מבני המדינה ללכת לאחת הרוחות יותר מאלפים אמה אז יצטרך לעירוב, וזהו "עירובי תחומין".

והגע עצמך על דרך משל, אדם שהוא רוצה ללכת לצד המזרח שלושת אלפים אמה, יקח עירוב מערב שבת ויתרחק מן המדינה אלף אמה ויניח העירוב שם ויהיה כמו ששבת באותו מקום, ויש לו ללכת ממקום עירובו אלפים אמה, וכשיהיה ממחרת רוצה לומר יום שבת או יום טוב ילך עד מקום העירוב וממקום העירוב אלפים אמה, נמצא שהלך ברוח מזרח שלושת אלפים אמה, ואסור ללכת בצד המערב אלא אלף אמה בלבד כי האלף שהוציא בצד המזרח גרע אותם מצד המערב. וכן אם הניח העירוב ברחוק אלפיים אמה מן המדינה במזרח יש לו לילך בצד מזרח ארבעת אלפים אמה, ולא ילך בצד המערב אפילו אמה אחת לפי שהוא הסיר האלפיים שהיו לו ברוח מערב והוסיפן ברוח מזרח. ועל דרך זו יוכל להוסיף עשר אמות או עשרים או מאה איזה שיעור שירצה כמו שזכרנו, וכל מה שיוסיף ברוח אחת יחסר אותו מן הרוח השנית שכנגדה עד שיגיע לתת [הארבעת] אלפים כולם ברוח אחת. ואתה שמור זה העניין ואל תצריכני להחזירו בכל מקום כי העניין הזה נזכר בהרבה מקומות.

ואמר בכאן כי יוכל אדם להתנות בעירובו, ולעשות מערב שבת שני עירובין ולהניח האחד ברחוק אלפיים אמה מן המדינה במערב והאחד ברחוק אלפיים אמה במזרח, ויתנה ויאמר אם באו גוים מן המערב אלך ארבעת אלפים אמה במזרח ואסמוך על העירוב שבמזרח, ואם באו גוים מן המזרח אסמוך על העירוב שבמערב לברוח מן הגוים. וכן אם בא חכם מן המזרח, אסמוך על העירוב שבמזרח עד שאגיע לאותו חכם. ואם יתחדש החידוש משתי הרוחות למקום שארצה אלך, כלומר יסמוך על איזה עירוב שירצה. ואם לא יתחדש חידוש הריני כבני עירי, שילך אלפים אמה לכל רוח בלבד ולא יחוש לשני העירובין.

ורבי יהודה אומר, שיגיע לרבו על כל פנים אף על פי שהאחר חכם ואין בידו הברירה שילך לאיזה מקום שירצה. וחכמים אינם מורים בזה, כי אולי יבחר אדם הקבלת פני רעהו על הקבלת פני רבו.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ו

רבי אליעזר סובר, כי שבת ויום טוב שתי קדושות הן וכל אחד מהן מובדל מחבירו, ולפיכך מותר לאדם שיעשה שני עירובי תחומין מערב יום טוב כשחל יום טוב להיות בערב שבת, או מערב שבת אם חל יום טוב ביום ראשון. ויניח העירוב האחד במזרח והשני במערב ויסמוך על האחד מהם ביום טוב ועל השני בשבת, או יעשה עירוב באחת הרוחות ויסמוך עליו באחד מן הימים וביום השני יהיה כבני עירו וילך למקום שהן יכולים ללכת, ויש בידו הברירה באלו הפנים כולם.

וחכמים אמרו קדושה אחת הן, לפיכך אין לו רשות לערב אלא ברוח אחת לשני הימים. ומה שאמרו חכמים בכאן בזאת המשנה הם כמו טוענים על רבי אליעזר, ושיעור טענתם שהם אומרים לו כך, כמו שהאדם אי אפשר לו לערב ביום אחד חציו למזרח וחציו למערב אבל הוא מערב לרוח אחת בלבד או אינו מערב כל עיקר, כמו כן בשני ימים יערב לרוח אחת בשני הימים או אינו מערב כל עיקר לפי שהם חושבין אותם קדושה אחת לחומרא, וחושבין אותם שתי קדושות לעניין שהוא חייב לחזור ולהניח עירוב אחר כאשר תראה בדמיונם.

והעיקר אצלנו מי שעירב בפת בראשון ורצה לערב בפת בשני צריך שיערב באותו העירוב. ולפיכך 'נוטלו ובא לו, וזה אי אפשר לו אלא כשיחול יום טוב בערב שבת, הוא שאפשר לו שיוליך העירוב יום חמישי ומחשיך עליו ויביא אותו ויוליכנו, ולמחר שהיא יום טוב יחשיך עליו ויאכלנו לפי שהוא שבת ואינו יכול להחזירו. וכשיהיה יום טוב אחר שבת, אין לו דרך אחרת אלא שיניחנו שם מערב שבת במקום מוכן וישאר שם עד מוצאי שבת שהוא ליל יום טוב.

וכששמע אותם רבי אליעזר שהם הצריכו לו להחזרת העירוב, אמר להם מודים אתם לי שהן שתי קדושות, ולולי זה היה מספיק לו שיחשיך עליו בראשון. והן דנין לחומרא כמו שזכרתי לך.

והלכה כרבי אליעזר בסברתו שהן שתי קדושות, ויש לו לעשות כל מה שזכר.

ומה שחייב שלא נתיר לעשות עירוב ביום טוב לשבת, לפי שהעיקר אצלנו אין יום טוב מכין לשבת כאשר נבאר במסכת ביצה, ולפיכך נערב לשבת מערב יום טוב:

משנה ז

יום הספק היה אצלם כשהיו עושין על פי הראיה והוא יום שלושים מאלול, כי אם יראה הירח ליל שלושים יהיה אלול מתשע ועשרים ויהיה אלול חסר, ואם לא יראה ליל שלושים יהיה אלול משלושים יום ויהיה אלול מעובר ויהיה ראש השנה יום אחד ושלושים לאלול.

ואמר רבי יהודה, שיעשה יום (שמונה) [תשעה] ועשרים מאלול שני עירובין אם ירצה, כיון שאינו יודע אם יהיה למחרת ראש השנה או למחרת מחרתו, ואפשר שירצה ללכת למחר למזרח וליום אחר למערב, ויתנה באיזה תנאי שירצה. אם ירצה שיניח עירוב ליום שלושים לרוח אחד וליום אחד ושלושים לרוח אחר, או שיניח עירוב אחד משני הימים לרוח אחת מן הרוחות ויום השני כבני עירו. ויש בידו הברירה בכל זה לפי שיש ספק בקדושה.

והלכה כרבי יהודה בזו ההלכה.

אבל בזמן הזה בשני ימים טובים של ראש השנה שאנו עושין אותן על פי החשבון, אסור לחלק בהן העירוב לפי שהן קדושה אחת, והעיקר אצלנו שהן "כיומא אריכתא", אבל שאר שני ימים טובים של גלויות הם שתי קדושות ומותר לעשות בהן כל מה שנזכר על דעת רבי יהודה מחילוק הערוב:

משנה ח

העיקר אצלנו כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ביום טוב, ועוד יתבאר זה במקומו.

ודמיון מאמר רבי יהודה הוא זה, אם יש לפניו שני סלין מטבל וירמוז אל הסל האחד ויקרא אותו ראשון, ויאמר ביום טוב ראשון "אם היום חול שמותר להוציא בו תרומות ומעשרות, זה הסל הראשון תרומה ומעשרות על הסל השני, ואם היום קודש אין בדברי כלום". ולמחר יאמר "אם היום חול זה הסל עצמו שרמזתי לו אתמול הוא תרומה ומעשרות על הסל השני, ויהיה מותר לאכול הסל השני, ואם היום קודש אין בדברי כלום". ויהיה מותר לאכול הסל השני ביום טוב שני בהכרח, לפי שאם יום טוב שני קודש תנאו ביום טוב ראשון קיים, ואם היום הראשון הוא קודש תנאו ביום טוב שני קיים.

וכמו כן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני על זה הדרך. כי אם הראשון קודש השני חול ותהיה מותרת לאכילה, ואם יום טוב שני קודש הראשון חול והחול הוא שהכין ליום טוב כאשר התבאר ויתפרש במסכת ביצה.

וכל זה הוא לפי מה שסבר שהן שתי קדושות.

והשמיענו אלו השלוש הלכות ללמדך כוח סברתו. כי הוא ישים אותם שתי קדושות לעניין העירוב שאינו עושה שם מלאכה, ולעניין כלכלה ולא יגזור שמא יפריש ממנה תרומה באחד מן הימים, וכן לעניין ביצה לא יגזור שמא יאכל נולד ביום טוב והוא אסור כאשר יתבאר בביצה.

וכבר בארתי לך שהלכה כרבי יהודה באלו הדברים כולם, אבל לא בשני ימים טובים של ראש השנה לפי שהן קדושה אחת:

משנה ט

רבי דוסא כלל בזה המאמר שתי דעות, האחת שהוא מזכיר של ראש חדש בראש השנה, והשנית שמתנה בראש השנה ואומר אם היום אם למחר.

והעיקר אצלנו מה שזכרתי לך, כי שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן והתנאי אינו מותר בהם, והטעם גזרה שמא יקלו בהם עמי הארץ כשישמעו שהוא ספק, ונחוש לזה בראש השנה כי אפילו בזמן שהיו עושין על פי הראיה היו עושין ראש השנה שני ימים ברוב. והעיקר אצלנו גם כן, שלא יזכור ראש חדש בתפלת ראש השנה, אלא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. ואמרו "בכסה ליום חגנו"(תהלים פא, ד) חג שראש חדש מתכסה בו.

הנה נתבאר לך כי דברי רבי דוסא דחויים מהכל:

משנה עירובין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב