רמב"ם על עדויות ה
עדיות פרק ה
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עדיות ה רמבם
ביצת הנבלה - הוא שישחוט עוף ויפסול אותו בשחיטתו, וימצא בו ביצה. אם היא שלימה ונתקשה קליפתה כגון הביצים שנמכרים בשוק, היא מותרת באכילה. ואם יש בקליפתה רכות ואפילו דבר מועט, היא אסורה, לפי שהוא מכלל בני מעיה.
אבל ביצת עוף טריפה היא אסורה, מטעם שזכר.
ועיקר הוא בידינו שהגוים אין מטמאין לא בנדה ולא בזיבה, לפי שנאמר בזב "דבר אל בני ישראל"(ויקרא טו, ב), בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הגוים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם, והם זבין מדרבנן.
בית שמאי מטהרים דם הנכרית, על עיקר דין תורה, ונותנין הגזרה דרבנן ברוקה ומימי רגליה, שהוא מצוי תמיד, שיהא כרוק הזב ומימי רגליו, ובזה ידוע שהוא מדרבנן בהיות דמה טהור, לפי שאילו היתה זבה מן התורה הכל היה טמא והיה דמה כדם זבה. ובית הלל אומרים, זה שהשוינו דמה עם רוקה ומימי רגליה ואסרנו הכל בטומאה אחת, מודה שהוא מדרבנן.
ועניין כרוקה וכמימי רגליה - שהוא יטמא לח ולא יטמא יבש, ואין כך דם הנדה אמיתית שהוא מן התורה לפי שהוא מטמא לח ויבש, כמו שנתבאר בפרק שביעי מנדה.
ודם טהרה של מצורעת - הוא הדם שתראה האשה המצורעת אחר שבעה לזכר וארבעה עשר של נקבה. ועוד יבוא פירוש זה בפרק שמיני מנדה.
ופירוש בטובה - בטובותיו. כאילו עשה לו צרכו או עשה לו עמו חסד ומניח אותו לאכול מפירות ארצו, כמו שנתבאר בפרק רביעי משביעית.
וחמת - כלי מעור ששמין בו מימיהן הולכי דרכים.
ואומרים בית שמאי, שזה החמת שניקב וצררו, צריך (שיתקיימנו) [שיתכווץ] העור ויתקשה על המקום הצרור, כמו שמנהג כשיעמוד זמן ארוך שיארע לו, והוא אמרו צרורה גזור מן "מצוררים"(יהושע ט, ד). ויהיה הקשר בזה כל כך חזק, שיחזיק זה החמת הדבר שמשימין בו ותעמוד בו, ובכן תהיה החמת מקבלת טומאה כמו שהיתה מתחילה. ובית הלל אומרים, כיון שקשרה תקבל טומאה, ואף על פי שאינה צרורה ולא נקמט העור ולא נתקשה מקום הקשירה:
בשר עוף בחלב אינו מן התורה, ואף על פי כן אומרים בית הלל אינו עולה משום הרגל עבירה.
ואמרו (ספרי פרשת קרח) "שומע אני יתרום זיתים על השמן וענבים על היין, תלמוד לומר "כדגן מן הגורן, וכמלאה מן היקב"(במדבר יח, כז), מן הגורן מן הגמור". וכבר קדמה זו ההלכה בפרק ראשון מתרומות.
וצריך אדם שירחיק ארבע אמות מן הכרם ואז יזרע הירק, וזו היא עבודת הכרם, ואם לא הרחיק וזרע כלאים בצד הכרם אמר רחמנא "פן תקדש המלאה הזרע"(דברים כב, ט).
בית שמאי שאומרים ששורה אחת נקרית כרם, אומרים שתבואת שורה אחת עם אותם הזרעים נשרפים. ובית הלל שאומרים שאינו נקרא כרם פחות משתי שורות, ראוי לפי דעתם שישרפו תבואת שתי שורות, והוא שנפל עליהם שם תבואת הכרם. וכבר בארנו זה בפרק רביעי מכלאים.
ומעיסה - הוא שירתיח המים בקדרה עד שיהיו רותחין בתכלית הרתיחה, ויטיל בהם הקמח וינענעו עד שיתעבה ויתבשל. וזה אינו חייב בחלה לבית שמאי. וכבר בארנו זה בראש חלה.
בחרדלית - הוא בחלוף ה"א בחי"ת, ועיקרו "הרדלית", רוצה לומר הר חלש. והעניין, מימי הגשמים שיורדין ממקום גבוה, כגון הר קטן או גבעה, כשיגר ממנו נהר קטן. אומרים בית שמאי הרי הן כזוחלין ואף על פי שאין להם עיקר, ומטבילין בהם את הכלים. ובית הלל אוסרין. ועוד יתבאר בפרק חמישי ממקואות.
וכבר פירשנו בשמיני מפסחים שמחלוקתם בגר בלבד, שבית (שמאי) [הלל] אומרים שמא בשנה הבאה יהיה טמא מת, ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח בערב כמו כן עתה אטבול ואוכל בערב. אבל ערל ישראל אין בו מחלוקת שהוא טובל ואוכל פסחו לערב:
וכבר ידעת שכתבי הקדש הן מטמאין את הידים. ונחלקו בקהלת אם הוא מכתבי הקדש לעניין זה או לא. ועוד יתבאר בשלישי מן ידים.
ועוד יתבאר בסוף פרה שמי חטאת כשהוזו על הטמא וטיהרו אותו, ואחר כך נזלו מגופו על הקרקע או על הבגדים, כי הנוגע בהם אחר כן אינן מטמאין אותו, לפי שכבר נעשה עליו מצותן.
וקצח - הוא הנקרא בערבי "שוני".
בית שמאי אומרים, שאין חושבים אותם מן האוכלים ולפיכך אינו מתטמא, ואינו חייב במעשר מאותו טעם לפי שאינו אוכל. והוא לדעת בית הלל אוכל, ויתחייב כחיובי האוכל מן הטומאה ומן המעשרות. ועוד יתבאר זה בסוף עוקצים:
דם יולדת שלא טבלה - הוא הדם אשר רואה אחר שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, כשלא טבלה ליל יום שמיני או ליל החמשה עשר, לפי שאם טבלה הוא דם טוהר בלי ספק.
בית הלל אומרים, כיון שלא טבלה לא נתפרשה מן הנידות, ולפיכך מטמא לח ויבש כדם הנדה. ובית שמאי אומרים, אמנם תועלת הטבילה שתהא מותרת לבעלה, אבל שישוב דם טוהר טמא מפני שלא טבלה לא. ודע כשילדה בזוב, ומלאו לה שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, וספרה עם זה לתשלום שבעה ימים נקיים כדין כל זבה ולא טבלה, וראתה דם אחר כן, בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין וזה עיקר מחלוקתם. ואמנם הסכימו על יולדת בזוב שלא ספרה שבעה ימי נקיים ולא טבלה, שלא נבדלה מן הזבות בלא ספק:
ובית הלל אומרים, יוציאו - מפני שכל אחד מן השני אחים נפלה זיקתו על שתיהם, וכאילו שתיהם נעשו צרות זו לזו, ולפיכך לא יקחו אחת מהן.
ופסק ההלכה כי אם קדמו וכנסו יקיימו, כמו שבארנו בפרק שלישי מיבמות:
עוד תראה לשון מאמרו בחמישי מנגעים "איזהו שער פקודה, מי שהיתה בו בהרת ובו שער לבן, והפכה הבהרת והניחה שער לבן במקומו, וחזרה". וזה כי מן העיקרים המתבארים לשם, שבהרת שיהיה שם סימן טומאתה שער לבן, אינה מטמאה עד שיהא בו שער לבן ותהיה הבהרת קודמת לשער הלבן, כמו שנאמר "והיא הפכה שער לבן"(ויקרא יג, י), שהפכתו הבהרת.
ואומר (רבי) עקביא בן מהללאל, הכוונה שישנה את זה השער עצם מהבהרת, וזה השער הבהרת בעצמה היא ששנתה אותו. וחכמים אומרים, הכוונה שישנה את זה השער זאת הבהרת, ועד שתהיה זאת הבהרת בעצמה היא ששינתה אותו, והוא עניין מאמרם "והיא הפכה" שהפכתהו היא ולא שהפכתהו חבירתה.
ונקרא זה שער פקודה על דרך משל, כאילו הבהרת הפקידה אותו במקומו עד שתחזור אליו.
ועוד יתבאר בפרק שני מנדה שמראות הדם שמחמתם תטמא האשה ארבעה, ומכללם משרת הכרכום. ועקביא בן מהללאל אומר שהירוק דומה בזה המראה, כלומר כמשרת הכרכום.
וגזיית הבכור אסור, אמרה תורה "לא תגוז בכור צאנך"(דברים טו, יט). וראוי לאכול הבכור בשנתו לא יאחר אותו, אם הוא תמים קרב ויאכלוהו הכהנים, ואם הוא בעל מום יאכל בכל מקום. והאכילה שנה כלומר בשנתו, לפיכך אסור בדרך גזירה שיגוז בכור בעל מום, כדי שלא יעכבהו הכהן ולא ישחטהו בשנתו, ולפיכך אסור לו שיהנה בצמר שעליו עד שישחטהו. ואם נפל הימנו דבר קודם שחיטה, (רבי) עקביא מתיר ליהנות בו אחר השחיטה, לפי שכיון ששחטו נסתלק מעליו האיסור. וחכמים אוסרין אותו מפני הגיזה שמא ישהה. ועוד יתבאר זה בפרק שלישי מבכורות.
ואומר שגיורת ומשוחררת אין משקין אותה מי סוטה. וכשהביאו ראיה ממה שעשו שמעיה ואבטליון, אמר שהם לא השקוה מי סוטה על אמיתתה, אבל עשו תחבולה שחשבה שהן מי סוטה והם כדמות מי סוטה. ודוגמא הוא הדמיון. ועשו זה לפי שהיתה גיורת והם גרים, וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. וקשה זה הדבר על החכמים על שלעגו עליהם ונדוהו.
ופירוש מלת פקפוק - על בוריו, הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף. והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן ונתקיימה בישראל ונתחזקה, רצונו לומר שהידים מתטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני, כמו שזכרנו בזו המסכתא וכמו שהתבאר בידים, והביא זה באורך:
אמר לו מוטב להניח דברי היחיד, ולא אמר לו שזה הראוי לו, ואתה יודע עיקר התורה "אחרי רבים להטות"(שמות כג, ב). ואמנם אמר זה שהוא גם כן קבל מרבים כמו שזכר, ואין מתנאי המקבל שיהיו דבריו מרבים, אבל כשהיו המקבלים רבים מרבים וקבל יחיד מרבים, לעשות כדברי רבים שקבלו מרבים יותר ראוי כמו שבאר לו.
ומבואר הוא שאין הלכה (כרבי) כעקביא בן מהללאל בכל:
משנה עדויות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב