משנה עדיות ה ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ה · משנה ג | >>

רבי ישמעאל אומר, שלשה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

קהלת אינו מטמא את הידים, כדברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים, מטמא את הידים.

מי חטאת שעשו מצותן, בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאיןה.

הקצח, בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין.

וכן למעשרות.

משנה מנוקדת

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים,

מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:
קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם,
כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן,
בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין,
וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.
הַקֶּצַח,
בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין,
וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין;
וְכֵן לְמַעַשְׂרוֹת:

נוסח הרמב"ם

רבי שמעון אומר: שלשה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל.

קוהלת אינה מטמאה את הידים -
כדברי בית שמאי.
ובית הלל אומרין: מטמאה את הידים.
מי חטאת שעשו מצותן -
בית שמאי - מטהרין.
ובית הלל - מטמאין.
והקצח -
בית שמאי - מטהרין.
ובית הלל - מטמאין.
וכן למעשרות.

פירוש הרמב"ם

וכבר ידעת שכתבי הקדש הן מטמאין את הידים. ונחלקו בקהלת אם הוא מכתבי הקדש לעניין זה או לא. ועוד יתבאר בשלישי מן ידים.

ועוד יתבאר בסוף פרה שמי חטאת כשהוזו על הטמא וטיהרו אותו, ואחר כך נזלו מגופו על הקרקע או על הבגדים, כי הנוגע בהם אחר כן אינן מטמאין אותו, לפי שכבר נעשה עליו מצותן.

וקצח - הוא הנקרא בערבי "שוני".

בית שמאי אומרים, שאין חושבים אותם מן האוכלים ולפיכך אינו מתטמא, ואינו חייב במעשר מאותו טעם לפי שאינו אוכל. והוא לדעת בית הלל אוכל, ויתחייב כחיובי האוכל מן הטומאה ומן המעשרות. ועוד יתבאר זה בסוף עוקצים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

קהלת אינו מטמא את הידים - מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה:

מטמא את הידים - דסברי אף קהלת ברוח הקודש נאמרה, הלכך מטמא את הידים כשאר כתבי הקודש:

שעשו מצותן - לאחר שהזו אותם על הטמא וטהר בהם, אם נטפו מגופו על גבי אדם או על גבי כלים:

הקצח - זרע שחור שקורין לו נייל"ו בלע"ז ו. ורגילים לתת אותו בלחם, שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב:

בית שמאי מטהרין - דלא חשיב אוכל:

ובית הלל מטמאין - כיון דרגילין לתת אותו באוכלים חשיב אוכל:

וכן למעשרות - כמו שנחלקו בטומאה כן נחלקו למעשרות, שהמטמאו טומאת אוכלים מחייבו במעשרות:

פירוש תוספות יום טוב

רבי ישמעאל אומר. ונ"א גרס ר"ש אומר וכן היא הגירסא בסוף פ"ג דידים וע"ש:

מי חטאת וכו' וב"ה מטמאין. דלא כסתמא דמתני' ד' פרק בתרא דמסכת פרה וע"ש ובמשנה ה':

הקצח ב"ש מטהרין וכו'. שנויה ג"כ במתני' ו' פ"ג דעוקצים:

הקצח. פי' הר"ב זרע שחור. שקורין לו נייל"ו בלע"ז [וכ"כ בפ"ג דעוקצים משנה ו'. ועוד בסוף פ"ק דטבול יום] וזה לשון הערוך והפיץ קצח וכמון יזרוק. פירוש קצח דומה לכמון. אלא שהקצח שחור ובלע"ז נייל"ו ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכונה וכתיב (ישעיה כ"ח) והפיץ קצח וכמון יזרוק. ואני שמעתי כי הוא אלקרוביי"א והיא

) אלכמו"ן. אלא שהכמון ארוך ממנו מעט. והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוה אוכל או לאו. כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד [דף מ'] הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה. כדתניא ברישא דברייתא. קצח אחד מששים מסמני המות. אלא שהטעם יפה ללב. דאמר רבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב. ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל וכו'. וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל וכו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ה) (על המשנה) מטמאין. דלא כסתמא דמ"ד פי"ב דפרה. ועיין שם ובמ"ה:

(ו) (על הברטנורא) והר"א מפרש בדרך אחר. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר"ש אומר שלשה דברים וכו':    כך צ"ל. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

קהלת אינה מטמאה:    פ"ג דמסכת ידים היא שנויה בשם ר"ש:

מי חטאת:    פ' בתרא דמס' פרה סתם לן תנא כבית שמאי:

הקצח וכו':    בפ' בתרא דמס' עוקצין היא שנויה ולא הוזכר שם ר"ש:

תפארת ישראל

יכין

קהלת אינו מטמא את הידים:    [ידים ספ"ג]. דחכמים גזרו על כתבי קודש שיטמאו הידים [ועי' יבקש דעת סי' נ"ה], אבל קהלת ס"ל דאינו בכלל כתבי קודש:

מי חטאת שעשו מצותן:    שהוזו על אדם וכלים הטמאים, וחזרו ונטפו ממנו:

ובית הלל מטמאין:    דלא כסתמא דמתניתין [פרה פי"ב מ"ד] ולי"א ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ר"ל דצריך לגרוס להיפך יתיישב שפיר [ועי' הר"ב רפ"ג דיבמות ורבינו תוי"ט חולין פ"ח מ"א ד"ה וב"ה]:

הקצח:    [עוקצין פ"ג מ"ו]. ור"ל [קיממעל] שחור:

בית שמאי מטהרין:    ר"ל אינו מקבל טומאה, מדאינו ראוי לאכילה לעצמו:

ובית הלל מטמאין:    מדטעמו בלחם, וגם מועיל לרפואה, חשיב אוכל:

וכן למעשרות:    לב"ש פטור ממעשר ולב"ה חייב:

בועז

פירושים נוספים