משנה עדיות ה א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ה · משנה א | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

רבי יהודה אומר, ששה דברים מקולי א בית שמאי ומחומרי בית הלל.

דם נבלות — בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.

ביצת הנבלה — אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק, מותרת. ואם לאו, אסורה, כדברי בית שמאי.

ובית הלל אוסרין.

ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה, מפני שגדלה באיסורב.

דם נכרית ודם טהרה של מצורעת — בית שמאי מטהרין.

ובית הלל אומרים, כרוקה וכמימי רגליה.

אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה, כדברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים, אין אוכלים [ אלא ] בטובה.

החמת — בית שמאי אומרים, צרורה עומדת.

ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה.

משנה מנוקדת

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שִׁשָּׁה דְּבָרִים,

מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי,
וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל.
דַּם נְבֵלוֹת,
בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין,
וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.
בֵּיצַת הַנְּבֵלָה,
אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָּהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק – מֻתֶּרֶת,
וְאִם לָאו – אֲסוּרָה,
כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;
וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין.
וּמוֹדִים בְּבֵיצַת טְרֵפָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה,
מִפְּנֵי שֶׁגָּדְלָה בְּאִסּוּר.
דַּם נָכְרִית וְדַם טָהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת,
בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.
אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה,
כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אֵין אוֹכְלִים אֶלָּא בְּטוֹבָה.
הַחֵמֶת,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צְרוּרָה עוֹמֶדֶת;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה:

נוסח הרמב"ם

רבי יהודה אומר שישה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבילות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין ביצת הנבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור דם נוכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרין כרוקה וכמימי רגליה אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי ובית הלל אומרין אין אוכלין בטובה החמת בית שמאי אומרין צרורה עומדת ובית הלל אומרין אף על פי שאינה צרורה.

פירוש הרמב"ם

ביצת הנבלה הוא שישחוט עוף ויפסול אותו בשחיטתו וימצא בו ביצה אם היא שלימה ונתקשה קליפתה כגון הביצים שנמכרים בשוק היא מותרת באכילה ואם יש בקליפתה רכות ואפי' דבר מועט היא אסורה לפי שהוא מכלל בני מעיה אבל ביצת עוף טריפה היא אסורה מטעם שזכר.

ועיקר הוא בידינו שהנכרים אין מטמאין לא בנדה ולא בזיבה לפי שנאמר בזב דבר אל בני ישראל בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הנכרים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם והם זבין מדרבנן ב"ש מטהרים דם הנכרית על עיקר דין תורה ונותנין הגזרה דרבנן ברוקה ומימי רגליה שהוא מצוי תמיד שיהא כרוק הזב ומימי רגליו ובזה ידוע שהוא מדרבנן בהיות דמה טהור לפי שאילו היתה זבה מן התורה הכל היה טמא והיה דמה כדם זבה, וב"ה אומרים זה שהשוינו דמה עם רוקה ומימי רגליה ואסרנו הכל בטומאה אחת מודה שהוא מדרבנן. וענין כרוקה וכמימי רגליה שהוא יטמא לח ולא יטמא יבש ואין כך דם הנדה אמתית שהוא מן התורה לפי שהוא מטמא לח ויבש כמו שנתבאר בפ' ז' מנדה:

ודם טהרה של מצורעת הוא הדם שתראה האשה המצורעת אחר ז' לזכר וי"ד של נקבה ועוד יבא פירוש זה בפ' שמיני מנדה:

ופירוש בטובה בטובתו כאילו עשה לו צרכו או עשה לו עמו חסד ומניח אותו לאכול מפירות ארצו כמו שנתבאר בפרק ד' משביעית:

וחמת כלי מעור ששמין בו מימיהן הולכי דרכים ואומרים ב"ש שזה החמת שנקב [צ"ל מקצתו. יעב"ץ.] (מצדו) [וצררו וכ"ה בדפו"י] צריך שיקמט העור ויתקשה על המקום הצרור כמו שמנהג כשיעמוד זמן ארוך שיארע לו והוא אמרו צרורה גזור מן הצוררים ויהיה הקשר בזה כל כך חזק. יעב"ץ. שיחזיק זה החמת הדבר שמשימין בו ותעמוד בו ובכן תהיה החמת מקבלת טומאה כמו שהיתה מתחלה. ובה"א כיון שקשרה תקבל טומאה ואף על פי שאינה צרורה ולא נקמט העור ולא נתקשה מקום הקשירה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

רבי יהודה אומר - דם נבילות בית שמאי מטהרין. לגמרי, דלא חשיב כנבילה:

ביצת נבילה - כגון שנתנבלה בשחיטה. ונמצאו בה ביצים לאחר שחיטה:

אם כיוצא בה נמכרת בשוק - שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק:

ואם לאו - שאינה נגמרת:

אמורה - דכבני מעיה היא חשובה:

דם נכרית בית שמאי מטהרים - דכתיב בפרשת זב (ויקרא טו) דברו אל בני ישראל, בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הנכרים מטמאים בזיבה, ורבנן גזור עלייהו שיהיו כזבים לכל דבריהן. בית שמאי מברי, כי גזור רבנן ברוקה ומימי רגליה שהן מצויין תדיר, אבל דם הזיבה שאין מצוי כל כך לא גזרו בה רבנן, עבדו רבנן היכרא ולא טמאו דם זיבה של נכרית כדי שידעו דטומאת הנכרי דרבנן היא, כי היכי דלא נשרפו עלה תרומה וקדשים:

כרוקה וכמימי רגליה - דם הנכרית מטמא כרוקה וכמימי רגליה, דהיינו לח ולא יבש. וזו ההיכרא בלבד עשו לה, שאם היתה טומאה דאורייתא היה הדם מטמא לח ויבש, עכשיו שאין מטמא אלא לח מכירים דטומאה דרבנן היא:

ודם טהרה של מצורעת - דם טוהר שראתה המצורעת שילדה, לאחר שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:

בטובה - שהאוכל מחזיק טובה לבעל הפירות שהאכילהו מפירותיו:

ושלא בטובה - שאינו מחזיק לו טובה:

אין אוכלים בטובה - שאסור להחזיק טובה לבעלים, דרחמנא אפקרינהו:

החמת - כמין נאד של עור שניקב וצררו:

צרורה עומדת - אינה מקבלת טומאה אלא אם כן היא צרורה, כלומר שהיתה קשורה ונקמט העור ונתקשה על המקום הצרור עד שהוא עומד מאליו ומחזיק מה שמשימין בתוכו:

אע"פ שאינה צרורה - שלא נקמט העור מאליו ולא נתקשה על מקום הקשר, הואיל וקשרו ומחזיק, הרי זה מקבל טומאה:

פירוש תוספות יום טוב

רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי ב"ש וכו'. לאו דאיכא הני ותו לא. אלא כשנכנסו לכרם ביבנה. והעידו כל אחד על אותו שבידו. העיד ר' יהודה על אלו. רש"י פ"ח דשבת דף ע"ז. והראב"ד כתב וז"ל נ"ל כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב"ש ולחומרי ב"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו פ"ד. כי התנא ששנה הפרק ההוא ס"ל בהנך דהאי פרקא דב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ומיהו אע"ג דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתני' הלכתא נינהו. ע"כ:

ובית הלל מטמאין. כדפי' הר"ב בר"פ בתרא. וע"ש:

מפני שגדילה באיסור. משום דביצה כגופה דמי ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו בביצה שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה. דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדילה באסור הא מפרקינן לה בגמ' [דחולין דף נ"ח]. אימא שגמרה דטרפה אינה יולדת [כמ"ש הר"ב בספ"ו דתמורה] הר"ן פ"ג דחולין אפיסקא דנשתברו רגליה דאלו כשרות בעוף:

דם נכרית. נשנה במ"ג פ"ד דנדה וע"ש:

ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה. והר"ב העתיק אין אוכלים בטובה וכן היא הגירסא בס"א וכן במ"ב פ"ד דשביעית. אבל הראב"ד גורס כגירסת הספר ומפרש וז"ל. ונ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר. דכתי' (שמות כ"ג) ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם. ע"כ. ועיין בפרק ד' דע"ז מ"ג:

החמת ב"ש אומרים צרורה עומדת. כר"מ דמתני' פכ"ו דכלים. וכולהו תנאי דהתם דלא כר' יהודה דאינהו ס"ל ב"ה לקולא. הראב"ד. והיינו נמי דהר"ב והרמב"ם שם. וכן בחבורו ספכ"ד מהלכות כלים. פסקו כת"ק דהתם ולא כב"ה דהכא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) ששה כו'. לאו דאיכא הני ותו לא, אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד על אותו שבידו העיד רבי יהודה על אלו. רש"י. והר"א כתב דסתמא דפ"ד פליג אהד פרקא דיחידאי הוא ומ"מ הנהו דאשכחי בהו סתמי, הלכתא ננהו:

(ב) (על המשנה) באיסור. משום דביצה כגופה דמי. ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה, דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדלה באיסור, הא מפרקינן לה בגמרא, אימא שנגמרה, דטריפה אינה יולדת. הר"ן:

(ג) (על ה) והר"א גורס כגירסת הספר. וז"ל, נ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע, כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו. אבל מן התורה ודאי מותר כו':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' יהודה אומר וכו':    בא להוסיף על כ"ד קולי ב"ש וחומרי ב"ה שהוא קבל עוד ששה אחרים ור' יוסי לא בא להוסיף על דברי ר' יהודה ולא ר"ש על דברי ר' יוסי ור' יהודה אלא כל אחד מוסיף על הכ"ד ופליג אדחבריה. ואיתה למילתיה דר' יהודה ברפ"ח דשבת דף ע"ז ופי' שם רש"י ז"ל ר"י אומר ששה דברים מקולי ב"ש וכו' לאו דאיכא הני ותו לא אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד על אותן שבידו העיד ר' יהודה על אלו:

ב"ש מטהרין:    דאינו כבשר לטמא כנבלה בכזית ולא תורת משקין לטומאה קלה ולי נראה דהאי דב"ש מטהרין מטומאת נבלות לחודה קאמר שלא יטמא ארם אבל טומאה קלה יש בו ע"כ. ואיתה נמי בפ' המנחות דף ק"ד וירושלמי דשקלים פ"ג דף מ"ז:

דם נבלות:    בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"א) ותני התם עלה א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ור' יוסי בר' יהודה מפרש דברי אביו. ובשבת שם ר"פ המוציא אמר רב יוסף דר' נתן נמי ס"ל כר' יוסי בר' יהודה אלא דאביי דחי ליה התם:

ביצת הנבלה:    תוס' פ"ק דביצה דף ו' ור"פ הפרה דף מ"ז ור"פ אלו טרפות (חולין דף נ"ח) וירושלמי פ"ק דביצה:

כיוצא בה נמכרת בשוק:    תוס' פ' אע"פ דף ס':

ומודים בביצת טריפה:    פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח.) וביד פ"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' י'. וכתב שם הרב המגיד וזה מבואר שהוא סבור שביצת נבלה אסורה ע"כ ומצאתי מוגה עליו שזה הפך ממה שפסק בפירוש המשנה כנראה ע"כ. ובטור י"ד סימן פ"ו. ומפרש שם שביצת נבלה אין איסורה מן התורה דהא ודאי נגמרה מחיים שאי אפשר שתגמר לאחר מיתה אלא מדרבנן הוא שהיא אסורה ואפילו נתערב באלף לא בטיל משום דקיי"ל דבריה לא בטלה אפילו באיסור דרבנן הלכך אם יש ספק אם היא ביצת נבלה או ביצת שחוטה מותרת אפילו בלא תערובות דהוי ס' דרבנן ולקולא ואע"ג דכשנתערבה ביצת נבלה באחרות כולן אסורות שאני התם דאיתחזק בהו איסורא אבל הכא תולין לומר שאין כאן איסור כלל ומותרת אבל ספק אם היא של טרפה או של שחוטה אסורה משום דהוי ספקא דאורייתא ולחומרא. ודם טַהְרַה כך מצאתי שנקד הר"ר יהוסף ההא בשבא:

דם נכרית ודם טהרה של מצורעת:    שנויה בפ"ד דמסכת נדה ולא נזכר שם ר' יהודה:

אוכלין פירות שביעית בטובה:    שיתן לבעל השדה חִנוֹת וחסד דהיינו בטובה תרגום חסד טיבו:

ה"ג ובה"א אין אוכלין בטובה:    וכתב הרא"ש ז"ל טעמא דאי מחזיק לו טובה נראה כמוכרן לו וכאילו נותן לו דמים וגירסא זו עיקר והכי משמעא מתניתין דשביעית פ"ד וכן כתב ר"י ז"ל וז"ל וב"ה לחומרא דאין אוכלין אלא שלא בטובה והכי נמי העיד ר' יהודה במשנת עדויות ע"כ. אבל לפי פירוש הראב"ד ז"ל שאכתוב בס"ד בפ' ר' ישמעאל דע"ז סי' ג' גרסינן אין אוכלין אלא בטובה ומ"מ הוא עצמו ז"ל כתב ג"כ בפירוש תורת כהנים דהגירסא העיקרית היא כדאיתא בשביעית:

החמת וכו':    בפ' עשרים דמסכת כלים מייתי רבינו שמשון ז"ל פלוגתא דר' יהודה ורבנן בתוספתא דכלים דרבנן סברי ב"ה לקולא. והא לך פי' הראב"ד ז"ל כוליה פירקין דלעיל והא פירקא נמי לא ישנו במסכת עדויות אלא מפני ד' דברים שהעיד עקביא בן מהללאל ואחד מהם דם הירוק שהוא מוסיף על ב"ש וב"ה במראה דמים א"נ משום דם נבלות דר' יהודה תני לה לחומרא ובפ' בתרא דעדויות חלק עליו ר' יהושע בן בתירא שהעיד שהוא דם טהור:

ביצה נבלה ב"ה אוסרים:    אי קשיא לך הא דתניא השוחט את התרנגולת ונמצאו בה בצים גמורות מותרות לאכלם בחלב אלמא לאו כגופה דמי לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהני ביצים נינהו לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא:

החמת בש"א אומרים וכו':    שנינו בכלים פכ"ו כל חמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביין ר' מאיר אומר צרור שעה טהורות צרור עולם טמאות ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות פי' עד שיתפור ותניא בתוספ' דכלים החמת בש"א מלאה עומדת ובה"א מלאה וצרורה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר חלוף הדברים מכל זה לא מצינו מטמא אותה בשאינה צרורה מעתה יש לנו לפרש משנת עדויות דב"ש סברי בעינן צרור ועומד כר"מ דאמר צרור עולם טמאות וב"ה סברי אע"פ שאינה צרורה כלומר אע"פ שאינה צרורה עומדת אלא אפי' צרור שעה טמאות וכולהו תנאי דבכלים דלא כר' יהודה דאינהו ס"ל ב"ה לקולא ומתרוייהו שמעינן דבעינן שתהא נפוחה אלא מר ס"ל בעינן נפוחה בצרור עומד ומ"ס נפוחה בצרור שעה ות"ק דברייתא הוא ר' יהודה דעדויות וששה דברים דמתניתין היינו דקא חשיב דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בתרתי ובתוספתא דעדויות לא קתני אלא חמשה וקחשיב להנך תרתי בחדא עכ"ל [הראב"ד] ז"ל. ופירש הר"ר שמשון ז"ל בפ' עשרים דכלים מלאה ועומדת סתם דמלאה למעוטי חמת חלילים ע"כ. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל החמת נראה לפרש בחמת של ערביים קא מיירי דאי לאו של ערביים דכ"ע דטהורות כדתנן בפכ"ו דכלים. צרורה עומדת מפרש בתוספתא שאם ימלאוה מים היא מעמדת הצרור שקשרו הבקוע שיש בה דלא שאני להו לב"ש בין ערביים לעלמא:

אע"פ שאינה צרורה:    כלומר אע"פ שאין צרורה עומדת אי נמי כשימלאוה מים לא תשאר צרורה שכובד המים דוחה הקשר ממנה ונמצאת אינה צרורה וטעמא דערביים עצלים ודרכן בכך ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל:    מלבד הנך דפרקן דלעיל:

בית שמאי מטהרין:    לגמרי, דאינו כנבילה:

ובית הלל מטמאין:    ברביעית, ולא בכזית כבשר [כריש פ"ח] #א):

ביצת הנבלה:    שמצא בה ביצה, או שילדתו אחר שנתנבלה:

אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק:    שקליפתה קשה:

מותרת:    אפילו לאכלה:

אסורה:    דהו"ל כגופה:

בית הלל אוסרין:    אפילו קליפתה קשה, ואפילו מתה מיד כשנתנבלה או אפילו נתנבלה בשחיטה, דלא נגמרה באיסור אפ"ה אסור מדרבנן:

מפני שגדילה באיסור:    דביצת טריפה אסור מדאורייתא [ש"ך י"ד פ"ו סי' ק"ח]. ואפילו ילדה או שחטה מיד שנטרפה, גזרינן אטו שתהיה אז מעורה בגידין שאסורה מדאורייתא [שם] וביצים שילדה תרנגולת ואח"כ נשחטה ונמצאת טריפה. אז בהוגלד פה המכה, אסורים הביצים שילדה תוך ג"י. ובלא הוגלד, אמרינן השתא אנקב, ומותרות. אבל ביותרת אבר, כל הביצים שילדה מעולם אסורות [י"ד פ"א]. ואף דבכשירה ששחטה ומצא בה ביצה, כשהקליפה קשה, מותר לכתחילה לאכלה בחלב. ובקליפה רכה ונגמר החלבון והחלמון, רק בדיעבד מותר בחלב כשאינן מעורות בגידין. אבל במעורות, או כשהחלמון לבד נגמר אפילו אינן מעורות אסור אפילו בדיעבד [כש"ך י"ד פ"ז סי' ק"ט]. אלמא כשנגמר החלמון והחלבון לא אמרינן דהו"ל כגופה. י"ל התם דבשר עוף גופה בחלב רק מדרבנן, להכי לא גזרו רבנן בביצה [שס]. מיהו אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה, מותר [י"ד פ"ו ש"ך כ']. [אבל ולד של בהמה טריפה אסור, ואע"ג דרוב טריפות אינן יולדות [כש"ך נ"ז סי קמ"ה], עכ"פ לרפ"ח שם כוונת הש"ס טריפה רק אינה מתעברת, א"כ משכח"ל כשנתעברה קודם שנטרפה וילדה אח"כ. ואף דראיית רפ"ח מש"ס דקאמר אי הדרה טענה #ב), לפע"ד אינה מכרעת, דס"ס רצה למעוטי רק דטריפה כשהיתה מעוברת מקודם אפשר שתלד אח"כ, אבל לעולם דלברר שהיא כשירה צריך תרתי, בעי שתתעבר ותלד, וכדמשמע טפי פשטותא דלישנא טריפה אינה יולדת, ואהך קאמר הש"ס אי הדרה טמנה, ר"ל אם חזרה ונתעברה אותה שילדה אחר שנטרפה. עכ"פ בין כך וכך אפשר שטריפה וודאית שנתעברה מקודם תלד אח"כ. לא דמי לאפדוח מביצת טריפה ואסור, דדוקא אפרוח מביצה, שנולד בתר שנתהווה הביצה כפפרא בעלמא, להכי שרי [כש"ך י"ד פ"ו הנ"ל], משא"כ בולד בהמה גדל באיסור]:

דם נכרית:    [נדה פ"ד מ"ג]:

ודם טהרה של מצורעת:    מצורעת שילדה, וכל יולדת שטבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה, דמה דם טוהר הוא:

בית שמאי מטהרין:    בנכרית משום דאף דרוקה ומימי רגליה טמאים מדרבנן, עכ"פ בזיבתה שאינו מעין מדאינו מתעגל ומתאסף כרוק ומימי רגלים קידם שיצא, רק נוטף ויוצא ראשון ראשון להכי לא גזרו. דעבדו בה היכירה, שעי"ז ידעו ששאר מעיינותיה טמאין רק מדרבנן, ולא לשרפו על מגען תרומה וקדשים. ובמצורעת שמעיינותיה טמאין מדאורייתא, דם לאו מעין הוא כלעיל:

ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה:    שמטמאין לח ולא יבש. ובהך היכירא סגי שידעו שטומאת נכרית רק מדרבנן, דהרי בשאר זבה הדם מטמא לח ויבש. ובמצורעת ס"ל דרחמנא רבייה דלעמא רק לח ולא יבש, כשאר מעיינות מצורע:

ושלא בטובה:    [שביעית פ"ד מ"ב]. ור"ל אפילו מחזיק לו טובה לבעל השדה על שהרשהו לכנוס וללקיט הפירות, אפ"ה שרי, ולא מחזי כאוכל משמור. וגם שלא בטובה שרי ול"ג שיכנס בשאר שנים לתוך שדה חבירו שלא ברשות:

ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה:    [לגי' אין אוכלים בטובה] דמחזי כאוכל משמור. ולגרסת "אלא בטובה", ר"ל דאסרו לו לכנוס בשדה שלא מדעת ב"ב כדי שלא ירגיל א"ע כן בשאר שנים:

החמת:    [כלים פכ"ו מ"ד]. והוא [שלויך], שניקבה ונטהרה עי"ז מטומאתה, וחזר וקשר הנקב:

בית שמאי אומרים צרורה עומדת:    ר"ל אם צרורה כל כך עד שכשיתיר הקשר, אפ"ה יעמוד הנקב סתום ומכווץ, אז מקבלת טומאה:

ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה:    ר"ל אף שלא נקמט העור ע"י הקשר כל כך, עד שכשיתיר הקשר ישאר סתם, אפ"ה מדנשאר עכ"פ סתום ע"י הקשר, מקבל טומאה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים