רמב"ם על סוטה ג

<< · רמב"ם · על סוטה · ג · >>

סוטה פרק געריכה

משנה אעריכה

נאמר בקרבן שלמים "ידיו תביאנה"(ויקרא ז, ל), ונאמר בסוטה "ולקח הכהן מיד האשה"(במדבר ה, כה), לפיכך כמו שיש בשלמים תנופה בבעלים ובכהן, כמו כן במנחת סוטה:

משנה בעריכה

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה געריכה

( ראה משנה ב' )


משנה דעריכה

מה שאמר אין מספקת לשתות וכו' - הוא דברי רבי עקיבא לפי שהוא סובר גם כן מקריב מנחתה ואחר כך משקה כמו שאומר רבי שמעון. ואינה הלכה.

ומה שאמר יש לה זכות - רוצה לומר זכות תורה, ואף על פי שהיא אינה מצווה בכך, לפי שאין מצות תלמוד תורה אלא על האנשים שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם"(דברים יא, יט), בניכם ולא בנותיכם.

ואמרו מלמדה תפלות - הוא דברי הבאי ודברי משלים.

ועניין מאמר רבי יהושע הוא, שהאשה רוצה באיש זנאי מאנשי השקר ואפילו שאינו נותן לה אלא קב בכל יום למזונותיה, יותר מאדם חסיד פרוש מן העבירות ואפילו שנותן לה תשעה קבין בכל יום.

חסיד שוטה - אמרו בתלמוד שעניין זה הוא המרבה בניוול ומדקדק על עצמו עד שהוא כבד בעיני בני אדם, ויעשה מעשים שאינם מחוייבים כאילו הוא שוטה בחסידותו. ואמר בגמרא שבת ירושלמי מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

ורשע ערום - אנשי התחבולה.

וזה שהחכמים קוראין עצמן פרושין - להיותם מופרשין מבני אדם שיש להם חסרונות והמידות הפחותיות והרדיפה אחר תאות העולם, והם מיחלין לשכר העולם הבא ולמידות המעלות. ויש מבני אדם שמתפארים, ומראין לבני אדם שהוא פרוש מן המעשים המגונים ומן המידות הפחותיות והוא מתבודד בהן בעצמו, ואמנם נפרש מהם לכוונה מכוונות העולם. וכן אמרו רבותינו ע"ה שבעה פרושים הם, ומנו בהם כל מי שיתפאר ביהדות לסיבה מסיבות העולם, כגון כדי שיכבדוהו העם או בשביל שלא יאבד הבורא ממונו ויפסיד ענייניו, ואין אצלם פרוש אמיתי אלא עובד מאהבה כמו אברהם אבינו. והששה הם גרועין, והם מוסיפין בחיוב ומפליגין בחניפות כדי שיגנבו דעת הבריות, וכינו התוספת שלהם והכבדות שנוהגין בתורה בלשון "מכות" ואמרו מכות פרושין.

ומה שאמר מבלי עולם או מכלי עולם - שאלו הדברים מפסידין מציאות האדם.

ומדהה - לפי לשונם הוא הגוון החסר שאינו בתכלית הלובן, ואין לו זוהר ולא בריקות, וזה הרבה במסכת נגעים. ועניין אומרו בכאן מדהה, שאתה מחשיך אורם ותסיר זהרם מעיני בני אדם.

ומתנוונת - שתחלה בחולי השחפת ונעשית כחושה.

וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים, שאין אומרים שם הלכה כפלוני.

ואין הלכה כבן עזאי:

משנה העריכה

( ראה משנה ד' )

משנה ועריכה

מנחת סוטה אמנם מביא בעלה, וכשהיה בעלה כהן חייב בשריפת זאת המנחה כולה, לפי שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה"(ויקרא ו, טז):

משנה זעריכה

נאמר בתורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"(ויקרא ו, טז) ובא בקבלה כהן ולא כהנת.

ונאמר "ולא יחלל זרעו בעמיו"(ויקרא כא, טו) זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל. ועניין אינו מתחלל שאינו נעשה חלל לעולם, אבל הוא פסול כל זמן שהוא עומד עם זאת האשה שעשאה חללה, כגון כהן שנשא גרושה כיון שבא עליה נעשית חללה כמו שנבאר במסכת קידושין (פרק ד הלכה ו') בין שהיתה כהנת ולויה או ישראלית.

ומה שאמר בכאן כהנת מתחללת - אין עניינו שכהנת בלבד תהיה חללה, ואמנם עניינו שהיא מתחללת בכלל מי שתתחלל, וכשהיתה זאת האשה חללה תעמוד חללה לעולם, בין שמת בעלה או גרשה. וזה הכהן כל זמן שהוא עמה הוא פסול לעבודה, ואם גרשה ונדר שלא ישא אשה בעבירה כמו שיתבאר בפרק שביעי מבכורות (הלכה ז') חוזר לכשרותו. ולשון ספרא "להחלו" בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין.

וכתוב בתורה "אמור אל הכהנים בני אהרן"(ויקרא כא, א) ולא בנות אהרן, אבל קדשי הקדשים, והם החטאת והאשם כמו שקרא אותם התורה קדשי קדשים, מבואר בתורה "כל זכר בכהנים יאכלנה"(ויקרא ו, כב):

משנה חעריכה

כתיב בתורה "והצרוע אשר בו הנגע יכבס בגדיו"(ויקרא יג, מה) וגו', ואמר "איש צרוע הוא"(ויקרא יג, מד) וגו', לפיכך לא יהיה דין פריעה ופרימה אלא באיש צרוע.

ואמנם אלו השני דינין שייחד האנשים בהם ולא הנשים בעניין הנזירות היא הלכה למשה מסיני, אין רמז להם בלשון התורה, וכבר בארנו זה בסוף פרק רביעי מנזיר.

ונאמר בתורה כשמשיא האב את בתו "ואמר אבי הנערה אל הזקנים"(דברים כב, טז) וגו', ואמר "וכי ימכור איש את בתו לאמה"(שמות כא, ז). ואמר "וסקלתם אותו באבנים" ובא בקבלה אותו ולא כסותו, הא אותה בכסותה. ואמר "ותלית אותו על עץ"(דברים כא, כב), ובא בקבלה אותו ולא אותה. וכמו כן נאמר בגנב "ונמכר בגניבתו"(שמות כב, ב):