עיקר תוי"ט על סוטה ג
משנה סוטה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) ירושלמי ואין הדבר כיעור, ומניח מפה ואינו חוצץ, ומביא כהן זקן. ואפילו תימא כהן ילד, שאין יצה"ר מצוי לשעה. תוספ':
(ב) (על המשנה) מקריב. גמרא, הא אקרבה, ה"ק כו', ובהשקאה גופה פליגי ר"ש ורבנן:
(ג) (על הברטנורא) לאו דוקא נקט דקרא אתא לרשומן ניכר, דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן ארשומו ניכר דלאו מיחוי הוא כו', אלא עיקר קרא אם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשירה, כדדריש ר"ש והשקה. תוספ':
(ד) (על המשנה) איני כו'. ואע"פ שאינה אומרת טמאה אני שאין כופין אותה לשתות. הר"מ:
(ה) (על המשנה) נגנזת. דכל כתבי הקודש שאינן לקרוא בהן נגנזין שלא יתבזו. רש"י:
(ו) (על הברטנורא) והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאימר לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות כו':
(ז) (על המשנה) מערערים. לשון ערער תתערער. שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ:
(ח) (על הברטנורא) רש"י. ונראה שנתכוונו להעמיד המשנה כר"ע דסבר דאומרת איני שותה כי אומרת מחמת בעתותא הוא דמערערין, והכא מחמת בעתותא אנן קיימינן. וא"נ לר"י דסבר דלעולם. מערערין, וטעמא מפרשים אליביה דלעולם אע"פ שאין אנו רואין בעתותא יש לנו לחוש דלמא מחמת בעתותא:
(ט) (על הברטנורא) אימא סיפא אם יש לה זכות תולה והא ר"ש סבר דאין זכות תולה. ומשני בזכות כרבנן ס"ל:
(י) (על הברטנורא) דמחמת בעיתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור. ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ"ד דנדה. שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמרא:
(יא) (על הברטנורא) וטעמא שהוא נקרא מחנה לויה. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) לפי סעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית ושער נקנור עצמו אע"פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כו' וקדושת עזרה ר"ל עזרת ישראל. ומשם ואילך שהוא מחנה שכינה:
(יג) (על הברטנורא) אלא מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט:
(יד) (על המשנה) שנה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. דכתיב וחטיך בצדקה פרוק וגו' הן תהוה ארכה לשלותך. וכתיב כולא מטה על נבוכדנצר מלכא וגו' לקצת ירחין תרי עשר. גמרא:
(טו) (על המשנה) ב' שנים כו'. ירושלמי. שנה אתת מנבוכדנצר. ב' שנים מאמנון. ויהי לשנתים ימים. ג' שנים מאחאב וישבו שלש שנים אין מלחמה:
(טז) (על המשנה) תדע כו'. תראה ותלמוד בפרשת סוטה, דילפינן ונקתה ונזרעה זרע. ונקתה ע"י זכיות כדי הריון תשעה חדשים, וי"א יותר כדמפרש בגמרא:
(יז) (על הברטנורא) כאלו כתיב בטי"ת. מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים, וטפלה של תנור. כי התי"ו והטי"ת מתחלפין במוצא דטלנ"ת. והר"מ פירש תפלות דברי הבאי ודברי משלים. מלשון היאכל תפל בלי מלח, שענינו דבר חסר וגרוע:
(יח) (על הברטנורא) ורבנן כלומר בן עזאי, מבעיא ליה לכדר"י בר"ח דאמר אין ד"ת מתקיימין אלא בידי מי שמעמיד עצמו ערום עליה. פירש"י שפירש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל"א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד ללמוד מכל אדם:
(יט) (על הברטנורא) לשון הר"מ, החכמים קורין עצמם פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. הם מיחלים לשכר העוה"ב ו, למדות המעולות:
(כ) (על המשנה) מבלי כו'. או מכלי עולם. שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם. הר"מ. ורצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד:
(כא) (על המשנה) מתנוונה. פליני בה רב יוסף ס"ל דלתנא קמא מתנוונה נמי לא ורב ששת סובר דת"ק נמי ס"ל דתולה אבל מתנונה וכו'. ופ. רש"י ו, לא פליגי עליה דרבי. אלא בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד. ועתוי"ט:
(כב) (על המשנה) עדים כו'. בא עליה ואע"ג דבהני אגלי מלתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש גזירה שמא יאמרו מוציאים מכלי שרת לחולין. גמרא. ת"ח:
(כג) (על הברטנורא) שלא בדקדוק כתב כן, דקריבה היינו על המזבח, ואלו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים, כמ"ש הר"ב לעיל מ"ג. אלא כתנאי, וכו"ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב לא תקטירו ממנו כו'. כל שממנו כו'. דר"א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן. כדאיתא בגמרא:
(כד) (על הברטנורא) לאו דוקא דה"ה חובה. ועתוי"ט:
(כה) (על הברטנורא) כדדרשינן בקדושין דף ע"ז:
(כו) (על הברטנורא) ולשון ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין:
(כז) (על הברטנורא) ואע"ג דמבני אהרן ממעטינן ולא בנות אהרן, טרח קרא וכתב זכר לרבות בעלי מומין למחלוקת, כמו שכתב הר"ב בריש פרק י"ב דזבחים:
(כח) (על המשנה) מה בין כו'. שייר ש טובא הנך דסוף פ"ק דקידושין וכן הא דאין אשה מפירה נדרי בתה:
(כט) (על הברטנורא) עיין פירושו פ"ד דנזיר מ"ו כו'. ונ"ל דפירוש לכשיגדל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י"ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו וממילא א"צ להשלים עוד נזירותו. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) בתו. לאמה כשהיא קטנה. רש"י:
(לא) (על המשנה) בתה. דכתיב כי ימכור איש את בתו. גמרא:
(לב) (על הברטנורא) לאו לאפוקי נערה, דבהדיא תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. אלא לאפוקי בוגרת:
(לג) (על המשנה) מקדשת. מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה, ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת. תוספ':
(לד) (על הברטנורא) אותו לגופיה איצטריך דבלא כסותו ועיקר טעמא משום בזיונא. ועתוי"ט: