רמב"ם על מעשר שני ב

מעשר שני פרק בעריכה

משנה אעריכה

התורה אמרה שיהיה מעשר שני לאכול, שנאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים יד, כו), אבל שיהיה מותר לסוך בו הוא דבר נסמך לאמרו יתברך במעשר "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו, יד), ואמרו "אם להביא לו ארון ותכריכין? דבר שאסור לחי הוא, לחי אסור למת לא כל שכן, אלא איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת? זו סיכה".

לאכול דבר שדרכו לאכול - יש בו שני עניינים. האחד שאין מטריחין אותו דבר שלקחו במעות מעשר שני אם נפסד ואינו ראוי לאכול, כגון לאכול הפת המעופש או יין שנפסד טעמו. והעניין האחר שאין לו לאכול דבר ממעשר שני שלא כדרכו, כגון האוכל ירקות בלי שלוקות או הפירות מבושלות וכיוצא בזה.

ואסור לפטם ולרקוח השמן בעיקרים ומרקחות, לפי שמפסידין טעמו וימעט באכילתו. ולזה הטעם אסור לקנות במעות מעשר שני שמן מפוטם.

קפלוטות - החציר הנעשה בארץ הצבי.

והמשל באמרו השבח לפי חשבון - שיהיו פירות מעשר שני שוות סלע, והחולין שנתערבו עמהם או נתבשלו עמהם שוות שלושה סלעים, וכשיתבשל הכל או נתערב ישוה הכל חמישה סלעים, נמצא שהסלע הנוסף יש בו למעשר שני הרביע, ולפיכך חשבון אותן הפירות בסלע ורביע סלע, וחושבין ממעות מעשר שני סלע ורביע סלע יעלה, ועל הדרך זה תחשוב.

ואמרו עיסה של מעשר שני שאפאה - רוצה לומר בעצים של חולין.

השבח לשני - רוצה בו שלא יחשוב השבח.

ואמר כל ששבחו ניכר - הוא שיוסיף אותו הדבר שהשביח במשקל המעשר וכמותו, לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד. ולפיכך אילו רקחו תבשיל של מעשר שני בדבר שיש לו דמים יקרים, ויוסיף אותו הרקוח בדמיו, חושבין אותו התוספת ממעות מעשר שני, לפי שלא הוסיף בכמות התבשיל דבר:

משנה בעריכה

רבי שמעון אינו חולק על דברי הקודם לפי שמעשר שני ניתן לסיכה, כמו שסבר מי שלא הבין דברי רבי שמעון ומחלוקתו. כי אין מחלוקת שמעשר שני ניתן לסיכה, ולא היה רבי שמעון חולק על זה העיקר, לפי שפרט ואמר בירושלים, אבל היה אומר רבי שמעון "אין סכין מעשר שני", או היה אומר "מעשר שני לא ניתן לסיכה", או מה שיביא לזו הכוונה. ואין הדבר כן אלא שדברי רבי שמעון כמו שאגיד לך, והוא שהוא אומר אסור לאדם שיאמר לחברו בירושלים, שהוא מקום מיוחד להוצאת מעשר שני, שימשח אותו בשמן של מעשר שני, ושתמשח יד המושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו, וזה אינו מותר, רוצה לומר שישתכר אדם ממעות מעשר שני.

וחכמים מתירין זה, כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו, ואין מקפידים בזה.

ואמרו לרבי שמעון אם הקל בתרומה חמורה - עניינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה, רצה לומר שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו, ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן, אינו דין שנתיר זה במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים. ועוד שנאמר שאנו לא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן, וכן אמרו בתלמוד "מה הקלו בתרומה, כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה, ומביא ישראל ומעגילן על גבי מעיו ואינו חושש".

ואמר להם רבי שמעון, כי אם הקל בתרומה לפי שהוא מקל בתלתן ובכרשינין של תרומה, ולא נקל במעשר שני לפי שהוא החמיר בו בתלתן וכרשינין. והוא יבואר בהלכה שאחרי זאת עניין הכרשינין והתלתן, והיאך החמירו בהם במעשר שני.

והלכה כחכמים:

משנה געריכה

תאכל צמחונים - עניינו שיאכלו כשהן לחים כמו ירקות, ואין מותר לו להניחם שיתייבשו, כי אם נתייבשו לא יהיו ראויות לאכילה.

ובתרומה אסור לו להניחם עד שיגדילו.

בית שמאי אומרים, כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה - עניינו שכל מה שמסתפקין ממאכל או שתיה וזולתו צריך להיות בטהרה, כדי שלא תטמא ולא תהיה ראויה אלא לשריפה. וכבר ידעת כי התרומה אסור לגרום לה טומאה, כי מותר לרחוץ גופו בה בטומאה, לפי שהיא כבר נפסדת ואינה ראויה לאכילה.

ובית הלל מתירים שיסתפק ממנו בטומאה איזה הסתפקות שירצה, אף על פי שיביא אותה לשריפה, לפי שאיננה מאכל שנקפיד על שריפתה, חוץ משרייתה רוצה לומר להשרותה במשקין, שאסור לטמא אותה בידים לזה השיעור, לפי שכששורין אותם הוכשרו לטומאה, ונמצא שנטמא אותם בידים:

משנה דעריכה

הכרשינין - הם נקראין בערבי "כרסנא", ואינם מאכל אדם. וגם כן הקפיד עליהם שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני, קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם, ומותר להוציאם מירושלים אחר שיגיעו לשם לפי שאינם פירות, כי פירות מעשר שני כיון שהגיעו לירושלים אסור להוציאם כמו שיתבאר לקמן.

ורבי טרפון אומר, אין פודין קדשים להאכילן לכלבים והמעשר קודש, ולפיכך אומר שיתחלק לעיסות עד שיתן ממנה לכל עיסה פחות מכביצה, זה השיעור שאינו מטמא טומאת אוכלין, כמו שבארנו בפ' חמישי (מ"א) מתרומות.

ואמרם מאכילין בטומאה - עניינו שמותר להאכילו בטומאה לבהמה כיון שהוא מאכל בהמה, ומותר לו שיטמא אותה בידים, ואותן הידים אף על פי שאין יודעים להם טומאה הם פוסלים את התרומה, כמו שיתבאר בסוף זבים (פ"ה משנה יב)

וכל מה שתשמע בזה העניין "יעשו או יאכלו בטומאה", רוצה בו הידים שהם פוסלים את התרומה, וכל מה שיחייב בכאן שיעשה בטהרה, רוצה בו שיטול ידיו ואז יתעסק בהם כמו כל אוכל תרומה.

שמאי אומר יאכלו צריד - עניינו שלא ישרו אותם ולא יהיו מוכנים לטומאה, ומאכילין אותם לבהמה בטומאה, אבל דינם שיאכלו כתושים, והדבר הטחון העב נקרא "צריד". ואומר שמאי שכותשין אותן, ואין שורין אותן, ומאכילין אותן לבהמות כשהן כתושין שמא יטמאו.

ואין הלכה כשמאי, ולא כרבי עקיבא, והלכה כחכמים:

משנה העריכה

עד שישלים - עניינו עד שישלים מנין הזהב של מעשר שני, והשאר חולין, ואם נאבד מהם דבר, משל חולין נאבד.

והנבללין לפי חשבון - כיצד כגון שיהיו מעות מעשר שני מאה סלעים, ושל חולין מאתים, ובלל וערב השלוש סלעים ונתפזרו, ונאבד מהם בדבר הדמיון שלשים סלעים, נאמר שאותן שלשים סלעים שנאבדו יהיו עשרים של חולין ועשרה ממעשר שני לפי חשבון הממון, ועל זה הדרך תעשה היקש. ופירוש "הנבללין" "המעורבים", "כי שם בלל ה'" (בראשית יא, ט). ובכלל זה צריך תנאי, והוא שיאמר "אם אלו המעות שנשארו מעות מעשר שני, הרי אלו שבידי תמורתם, והם מחוללין על אלו":

משנה ועריכה

הסלע הוא מכסף, והמעות מנחושת מפותח.

ואומר בכאן שכשנתערבו שני סלעים, שיביא חלופי סלע אחת ממעות סלע של מעשר שני, ויהיה הכל חולין, ואחר כך יקח את היפה שבשני הסלעים ויחלל עליו המעות, ויחזור אותו הסלע מעשר שני, ויצאו המעות לחולין.

ואמרו מדוחק - עניינו ידוע, תרגום "לחץ" "דוחקא", והכוונה שלא יעשה זה אלא בשעת הדוחק.

לא שיתקיים כן - עניינו לא שיניח הנחושת מעשר ויוציא בו הכסף לחולין, אלא שחוזר ומחללן על הכסף, כמו שעשינו באלו השני סלעים:

משנה זעריכה

ב"ש אומרים, אסור לאדם להחליף סלעי המעשר ולעשותן דינר זהב, וזה גזרה שמא לא ימצא להחליף ויתבטל מעלות ירושלים.

ובית הלל לא גזרי שמא ישהה עליותיו.

והביא רבי עקיבא מעשה לאמת בו דעת בית הלל, והוא נכון:

משנה חעריכה

בית שמאי מתירין להחליף כל הסלע במעות של נחושת, אף על פי שאינו מוציא אותן כולן בבת אחת, וזה חוץ לירושלים.

ושקל - הוא חצי הסלע.

ומה שחלק רבי מאיר על חכמים הוא כמו שאמשול לך, כגון שהיה אצלנו מפירות מעשר שני מה ששווה חצי דינר, אסור לו ליקח אותן הפירות עם דינר וחצי דינר ממעות מעשר שני, ויאמר "אלו הפירות, עם זה הדינר וחצי של כסף, מחוללין על שקל זה".

וחכמים מתירין. והלכה כחכמים.

אבל אם יש בפירות שווה דינר או יותר, הכל מודים שאינן מחוללין עם הכסף על המעות:

משנה טעריכה

סלע - הוא שני שקלים.

ודינר הוא רביע הסלע, כי הסלע ארבעה דינר.

ורביעתו - הוא רביע השקל, והוא חצי דינר.

האספרי - קבוץ "אספר", והוא המעה בלשון יון, ואיני יודע כמה אספרים יש בסלע.

וכשרוצה אדם בירושלים להחליף הסלע ולהחזיר מעות, ליקח בו מה שירצה, מתירין בית שמאי לעשותו כולו מעות.

ובית הלל אומרים, חציו מעות וחציו כסף, רוצים בזה מן החצי, בחצי בלבד יחליף אותו במעות של נחושת.

הדנין לפני חכמים - הם שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון המצרי וחנניה, אומרים שיחליף אותו רביע סלע ברביע סלע.

ורבי עקיבא אומר, שמינית סלע בשמינית סלע בלבד יחליף של נחושת.

ושמאי אומר יניח הסלע בחנות, כלומר יתן אותו אל בעל החנות, ויוציא אותו על יד עד שישלים הסלע.

והלכה כבית הלל בלבד:

משנה יעריכה

הטמאים אסורים לאכול מעשר שני לפי שהוא קודש.

וצריך אתה לדעת איך תהיה טומאתן, ואז תדע איך תהיה צורת שתייתם. והוא שהם אם היו טמאים בשאר מיני הטומאות מלבד זיבות, אפשר שיהיה המשקה אותם טמא, ובתנאי שלא יגע ביין, ויהיה הכוס מחרס, כי העיקר אצלנו כלי חרם אינו מטמא מגבו, כמו שיתבאר במקומות ממה שאנו עתידין לבאר. אבל אם היו טמאין בזיבות, אין להם רשות להשקות הטהורים כי הזב מטמא כל מה שיטלטל, ולפיכך צריך שיהיה המשקה אותם טהור, והדבר שישתו הטהורים יהיה מעשר שני, וכאילו קנאו בזה הסלע של מעשר שני, ויצא הסלע לחולין כדין מעות מעשר שני שהוציאם במאכלות: