רמב"ם על כלאים ב

כלאים פרק אעריכה

משנה אעריכה

הסאה כבר בארנו (רמב"ם על פאה, ח), שהיא ששה קבין, ורובע היא רביעית הקב.

והוא אומר, שכשיהיה בזרע, חלק מעשרים וארבעה ממנו מזרע אחר, אסור לו לזרוע אותו הזרע, עד שימעט זה הזרע האחר, או עד שיבור אותו מן החלק ההוא, או יוסיף על הזרע, עד שיהיה ערך הזרע האחר לזה הזרע, פחות מערך אחד אל שלשה ועשרים.

ומה שאמר רבי יוסי יבור - כגון שנתערב רובע שעורים, בסאה פחות רובע מן החיטה, שיהיה הכל סאה. ולא יספיק לו שילקוט מן השעורים מעט, עד שימעט הרובע, אלא שיבור כל שיעור שיש שם אחר, שיהיה הרובע ההוא ממין אחר, כמו שאמר מתערובת השעורים בחיטה; או משני מינין, כגון שיהיה קצת הרובע שעורים, וקצתו אפונים, ונתערב בחיטה. ואמר רבי שמעון - לא אמרו, אלא ממין אחד.

ומה שאמרו חכמים, כל שהוא כלאים בסאה, מצטרף לרובע - רוצה לומר, שאלו שני מינים או יותר, אם יהיה כל אחד מהן כלאים עם הסאה ההיא, וכשיתקבץ מכולם רובע בסאה, ימעט. אבל אם יתערב מן הזונין ושעורים רובע, בסאה פחות רובע מחיטים, אחר שהזונין אינם כלאים עם החיטים, לא יצטרפו לשעורים.

והלכה כחכמים, ואין הלכה כרבי יוסי.

ותצטרך לדעת כשתמצא צמח, ובו צמח אחר כלאים מתערב עמו - אם יהיה פחות מחלק מעשרים וארבעה מהכל, יניחוהו; ואם יהיה חלק מעשרים וארבעה או יותר, יעקרו הצמח האחר, ויעקרוהו וישליכוהו, לפי שדין "ימעט" מחויב לצמח גם כן, וזה עיקר הדין. אבל מפני שנהגו בני אדם שלא יזהרו בכלאים, ואינם חוששים למה שיעקרו להם מן הצמח, לפי שזהו ניכוש השדה, וכאשר ראו זה, התקינו שיהו מפקירין את כל השדה:

משנה בעריכה

הוא אומר שזה שאמר, כי רובע לסאה הוא שיהיה כלאים, ואסור לזרוע אותה עד שימעט מאותו הרובע, וזה יהיה, כשיתערבו מיני התבואה אלו באלו, או במיני הקטניות; או מיני הקטניות אלו באלו, או במיני התבואה.

ומיני התבואה הן: חיטים, ושעורים, וכוסמין, ושיבולת שועל, ושיפון.

וקטניות הם כמו: הפול, והלוביא, ואלמאש, ואלגלבאן, ואלכרסנה, והאפונים, וזולתם ממה שדומה לאלו הזרעים.

ומה שאמר זרעוני גנה שאינן נאכלים - רוצה לומר, כי הזרועים בעצמם לא יאכלו, כמו שיאכלו הפולים והאפונים וזולתם, כמו זרע הצנון, וזרע הכרפס, וזרע לפתות, וזרע שומר, וזולתם ממה שידמה להם מן הזרעים שאינן מזון.

וכשיפול חלק מעשרים וארבעה, ממה שיזרעו בבית סאה, ממנה בשיעור סאה, יתחייב למעט. וכן יצטרפו אלו הזרועים כולם, כדי שישלם מהם חלק מעשרים וארבעה ממה שיזרע בבית סאה.

ובית סאה, הוא מקום מן הארץ, מרובע חמישים אמה על חמישים, ויהיה מידת המקום, אלפים וחמש מאות. וכל מקום מן הארץ, שיש בו בחשבון התשבורת אלפים וחמש מאות, אחר שתהיה מרובעת, או עגולה, או משולשת, או על זולת תבנית זה, זאת נקראת "בית סאה".

ונופל לבית סאה, הוא שיעור הזרע שיזרעו בזה המקום, ואמר בתלמוד שהוא קב וחצי. אם כן, יהיה אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה, חלק מששה עשר מן הקב, והוא רביעית הרובע. ויאמר, כשיתערב מן זרעוני גנה שאינן נאכלין, ואפילו ממינין רבים מהם, רביעית רובע אחת, תהיה הסאה ההיא מתבואה, או קטנית, או מאחד זרעוני גנה שהוא צריך למעט.

וכל מקום שנאמר במשנה "באמת", היא הלכה למשה מסיני.

ודברי רבי שמעון חוזר על מה שאמר בתחילת הפרק: "לא אמרו, אלא ממין אחד". וביארו בתלמוד דעת רבי שמעון כפי מה שהוא אומר, כשם שאמרו שני מינין אין מצטרפין להחמיר, וזה על דעת שהוא אומר, שהרובע לא יצטרף משני מינין, כך אמרו שאין שני מינין מצטרפין להקל. וביארו בתלמוד זה, והוא שאמר, כגון שיתערב בעשרים ושנים קב וחצי קב מחיטה, חצי קב שעורים, ופחות מקב עדשים, ויהיה הכל קרוב לבית סאה על כן יאמר רבי שמעון, לא נאמר שני מינין מצטרפין להקל, כדי שנאמר שחצי קב שעורים, יצטרף אל עשרים ושנים וחצי חיטה, והוא מותר, ונחשוב בלבנו שהכול חיטה, ויהיה זה הפחות מרובע עדשים מעורב בסאה, ואינו חייב למעט, מפני שהוא פחות מרובע לסאה, ויהיה הצטרפות השעורים לחיטה להקל. ואמר רבי שמעון שאין לנו לומר כן, אבל נאמר שהשעורים לא יצטרפו לחיטה, וזה פחות מרובע עדשים שנפל בעשרים ושנים וחצי חיטה, ויתחייב למעט, מפני שערך פחות מרובע בכל שהוא לעשרים ושנים וחצי, גדול מערך רובע בית סאה. וזה עניין דברי רבי שמעון כמו שביארו בתלמוד.

ומה שאמר הפשתה בתבואה - אינו דברי רבי שמעון אבל דברי חכמים, והודיענו שזרע פשתן אינו מן הקטניות, אבל הוא כזרעוני גנה.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה געריכה

פירוש ימתין עד שתתליע - ינענע אותה עד שישחת מה שנכנס בארץ מן החיטה ויתעפש, ואז יכניס המחרשת בה ויהפוך אותה. כי כשישחת הזרע בארץ, והופכין אותו במחרשת, לא יצמח אחר כן.

ויופך - ויהפוך אחד. והם הבקיאים בלשון הקודש, אפשר שהיה אצלם זה הלשון, שהיו אומרים "הפוך והפך" ועיניינם אחד. וזה אינו חידוש בלשונינו, שהרי יאמר "ילך והלך", והם שני עיקרים משתנים, והעניין אחד, וכשיהיה הפועל העובר "הפך", יהיה הפועל העתיד ממנו "יופך ואופך".

וכמה יהא חורש? כתלמי הרביעה - מפני שחייבנו אותו להפך הארץ, אמר שלא יתחייב שיהפכנה כולה מענית אצל מענית, עד ישלים הכל להפוך אותה, אלא יחרוש אותה, כמו שהופכין אותה קודם המטר, כדי שירד המטר בה ויכנס בעומקה. וזה ההיפוך קל, ואין מעמיקין בו. ופירוש "תלם", הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ.

ואמר אבא שאול, שיהפוך אותה, עד שלא ישאר ממנה מקום שאינו הפוך, אלא פחות מחלק מכ"ד בשטח הארץ, והוא שיעור רובע לבית סאה, כמו שביארנו פעמים.

ואין הלכה כאבא שאול:

משנה דעריכה

זריעת הזרעונים, כמו התבואה וקטניות וזרעוני גנה, נקראת "זריעה"; ומטע האילנות, נקרא "נטיעה".

ומלת אשרש, ומשרש - גזור ממלת "שרש", גומם עד טפח. ועניינו לכרות השורש, ולעקור אותו. וכבר נמצא בספרי הנבואה: "ושרשך מארץ חיים"(תהילים נב, ז).

גומם עד פחות מטפח - יכרות השורשים, עד שלא ישתייר מהם בארץ אלא פחות מעומק טפח, ויזרע בארץ ההיא, ואחר כך יעמיק לעקור את הכל, עד שלא ישתייר כלום:

משנה העריכה

קנבוס - יש אומרים, שהוא הנקרא בלשון ערב "כרויא".

ולוף' - כבר פירשנוהו, שהוא מין ממיני הבצלים.

ואיני יודע, היאך אלו עושות לשלש שנים. והענין כבר ידוע שהוא צמח, כשיכרתו אותו וישארו שרשיו ,יצמחו אחר שלש שנים. לפיכך אמר שאף על פי שהדבר כן, אין חורשין עליו עד שיעקרו שרשיו.

ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו, ואחר כך יצמח פעם שנית ופעם שלישית, כגון העשב הנקרא "ניליג", וניליג היא "אינדי" בלע"ז, ו"פספסא" הוא הנקרא אספסתא בתלמוד. וזה הצמח, שיצמח בפעם שנייה, נקרא "ספיח", ועליו נאמר: "את ספיח קצירך"(ויקרא כה, ה); ומה שיצמח פעם שלישית, נקרא "שחיס", ועליו אמר הכתוב: "אכול השנה ספיח, ובשנה השנית שחיס"(ישעיה לז, ז).

ופירוש 'אסטיס - הוא ה"ניליג", והוא "אינדי" בלע"ז, שצובעין בו תכלת.

ותלתן - נקרא בערבי "חלבא" ובלע"ז "פנגריג".

ונכוש - הוא לנקות שורשי הצמח.

וכסוח - הוא כריתת קצות הענפים היוצאים מן הצמח, אשר אין צורך להם, כגון זמיר הכרמים. ותרגום "לא תזמור"(ויקרא כה, ד), "לא תכסח".

וטעם אלה הדינים, כי אותו הצמח המעורב ממינים רבים, כשיוודע שאין רצון בעל השדה, אין מחייבין עליו לעקור.

ומקום הגרנות - אין צורך לצמוח בהן כלום, אבל צריך להיותו חלק לדוש בו.

וכן התלתן - כשיזרענה למאכל אדם יזיקו לה העשבים. ויוודע שלמאכל אדם נזרעה, כשיזרענה מקומות מקומות עשויין בתיקון, ולא יזרענה זריעה שאינה מהודרת.

ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים, והניח קצת, הודיע בזה שרצונו להשאיר הנשאר, על כן יתחייב לעקור הכל, חוץ ממין אחד:

משנה ועריכה

משר משר - מקומות מקומות, והוא שיזרע מקום ארוך מן הארץ מכל המינין, על הצורה הזאת:






ויצטרך להריוח מן ריוח הארץ, בין כל מין ומין, כדי שלשה תלמים של פתיח כגון זה המצויר תחת הציור (האחר).

והארץ כשתמטר, יתבקעו בה בקיעים מתרחבים, ונקרא כל בקיע מהם, "תלם של פתיח", ועניינו חפירת הבקעים שנתפתחו בארץ.

ומלא העול השרוני - רוחב העול שחורשין בו בשרון, רוצה לומר שהוא רחב:

משנה זעריכה

תור - שם העדי שישימו הנשים באזניהם, כמו "תורי זהב נעשה לך"(שיר השירים א, יא), ותבניתו משולש כמו זה:






ועל כן יקרא הזוית המחודדת מכל תבנית, ראש תור. וענין מה שאמר, היה "ראש תור", הוא על דמות זאת הצורה:










אחר כן אמר, כשתהיה שדהו זרועה מחיטה, ושל חבירו מין אחר, מותר לו לזרוע בשדהו הזרועה חיטים, מן המין ההוא אשר בשדה חבירו. וזה עניין שאמר "לסמוך לו", ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו, מפני שהוא נראה סוף שדה חבירו, אחר שהוא ממינו.

אבל אם היתה שדהו ושדה חבירו זרועה חיטים, אסור לזרוע ביניהם, אלא שורה של פשתן בלבד. והטעם, שכל מי שיראהו ידע, שלא נזרע אלא להבחין בו השדה, אם יצליח לזרוע בו פשתן ואם לאו. שאין אדם זורע תלם אחד של פשתן, מפני שהוא מעט, ולא יצא ממנו שום תועלת. אבל אם יזרע תלם של מין אחר, ייראה שהוא כלאים, ונאמר שהוא לא זרעו אלא ליהנות ממנו, ולא היה צריך מהמין הזה אלא לזאת השורה.

ורבי שמעון אומר, אחד הפשתן ואחד כל המינין - אסור. מפני שאפשר שיאמרו עליו, שהוא לא היה צריך מן הפשתן, יותר מזה השיעור.

ואמר רבי יוסי, שאפילו באמצע שדהו, מותר לבדוק בתלם של פשתן - רוצה לומר, לבדוק ולנסות ולהבחין השדה. ואינו חושש רבי יוסי למראית העין, ואף על פי שהוא דומה [כ]כלאים, אמר שהוא מותר.

וחכמים חוששין למראית העין, מפני זה אסור להבחין את השדה בתלם של פשתן, אלא בסוף השדה.

ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי שמעון:

משנה חעריכה

חריע - בלשון ישמעאל "עצפור".

ואלו שני מינין מפסידין התבואה. וכבר הקדמנו שאין להזהר בעניין כלאים אלא בשדה שלו. וכשנראה "חרדל וחריע" סמוך לתבואה, נדע שבעל השדה זרעו, שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו, אבל היה מרחיקו.

ואם היה שדה ירקות, יהיה מותר, שאפשר לומר של אחר הן, שאלו שני מינין אינן מפסידין הירקות, והם סוף שדה אחר.

ומה שאמר סמוך לבור - רוצה לומר, שכשיהיה בין זה החרדל והתבואה, אחד מאלו המפרישין, יהיה מותר.

ואילן שהוא מיסך על הארץ - הוא שידבקו ענפיו, וידמה לאוהל:

משנה טעריכה

קרחת - חלק מן הארץ מרובע.

וכבר התבאר שרובע הוא חלק מעשרים וארבעה בסאה, ובארתי כמו כן, שבית סאה הוא חמישים אמה על חמישים אמה, אם כן יהיה בית רובע עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב.

ואמר רבי מאיר, כי כשהיו אלו המקומות מרובעות, מותר לו לזרוע מין בכל מקום בפני עצמו, מפני שהם נראים נבדלים אלו מאלו, בשביל שהם מרובעים. ומותר לו לזרוע שני מקומות מהם חרדל, אבל שלושה מקומות סמוכות אסור, מפני שנראים כשדה חרדל, ויהיו אותם המינים האחרים כלאים. ומה שאמר בחרדל, מפני שזה הצמח, אינו כמו החיטים והשעורים ושאר הקטניות שיזרעו מהן שדות רחבות, אבל יזרע מהם שיעור מועט, ושדה חרדל הגדול שלוש קרחות, ומפני זה יראה שדה חרדל. ואילו זרע שלש קרחות ממין אחד, לא היה נראה אותו המקום [שדה].

וחלקו חכמים על זה ואמרו, שאסור לו לזרוע קרחת מכל מין, אלא אם היו תשעה קרחות לבית סאה, וכל קרחת מהם בית רובע, שיהיו רחוקין זו מזו מרחק שווה, ויהיה בין כל קרחת וקרחת קרוב מקרחת אחת בלא זריעה. וביאור זה, שבית סאה חמישים על חמישים, ובית רובע עשר וחומש על עשר וחומש, ונשאר בין כל קרחת וקרחת תשע אמות ושלוש (חמישיות)[חומשין] וחצי חומש, וזה קרוב משיעור קרחת, וזה צורתו:

.










ואם ישים בבית סאה עשר קרחות אסור לו, מפני שהמרחק ביניהם אינו שווה, ויהיו קרובין אלו לאלו. וזהו עניין מה שאמר בתלמוד: "ר' מאיר אומר אפילו סמוכות, ורבנן סברי ובלבד שלא יהו סמוכות".

ואמר רבי אליעזר בן יעקב, ואפילו היתה שדהו בית כור, אסור לזרוע בו מין אחר, חוץ מקרחת אחת. ובית כור, הוא כמו בית סאה שלושים פעם, מפני שהכור שלושים סאה, על כן יהיה מידת בית כור חמשה ושבעים אלף. ואם תשים אותה מרובעת, יהיה בצלע שלה, מאתים ושלושה ושבעים ושש שביעיות בקירוב.

והלכה כחכמים:

משנה יעריכה

רוצה לומר, שכל מה שיהיה בבית רובע, הוא נכנס במידתו. וכבר אמרנו שמידת בית [רובע], עשר אמות על עשר אמות וחומש בקירוב.

ואכילת הגפן - רוצה לומר מה שיתפשטו על הארץ. ומלת "אוכלת", מליצה, רוצה לומר, מה שאכלה מן הארץ כשנתפשטו ענפיה.

תבואה בתבואה, בית רובע - רוצה לומר, לשום בין שני מיני תבואה בית רובע, ואז יזרע. ובין שני מיני ירקות, שהם כלאים זה בזה, ששה טפחים.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה יאעריכה

דלעת יונית - יש לה עלים ארוכים, ומתפשטין הרבה, ומסובכין. וכשיהיו נוטים על התבואה או ירק, נמשכו עליה ונסתבכו עמה, ונראים כלאים.

ואין הלכה כרבי מאיר: