רמב"ם על כלאים א

כלאים פרק אעריכה

משנה אעריכה

זונין - מין ממיני החיטה. וישתנה בארץ בתבניתו וטבעו, ועל כן נקרא "זונין", מענין היציאה מדרך היושר, כמו "לבם הזונה"(יחזקאל ו, ט).

ושבולת שועל - הוא השעורים המדברית.

וכוסמין - מין ממיני החיטה, והוא החיטה המדברית.

ושיפון - מין ממיני החיטים המדבריים. וצורת שניהם שווה, רוצה לומר, צורת כוסמין ושיפון, ומפני זה אינן כלאים זה בזה.

הפול - ידוע.

והספיר - נקרא בלשון ערב "מאש".

והפורקדן - נקרא בלשון ערב "גלבאן", ובלע"ז "ישש".

והטופח - גרגרים לבנים עגולים, קשים להשתבר. וטבעו קרוב לטבע השעורים, ויקראוהו הרופאים "קרטומן", וכבר פירשנוהו באשר הקדמנו.

ופול הלבן - ידוע.

והשעועית - נקראת בלשון ערבי "לוביא".

ומה שאמר אינם כלאים זה בזה - רוצה לומר, כל אחד מהם, עם הדומה לו:

משנה בעריכה

הקישות - הם הקשואין הירוקין. ונקראין "אלפקון".

והמלפפון - הם קשואים לבנים. ונקראים בלשון ערב "כיאר".

חזרת וחזרת גלים - החסא הגנית, והחסא ההררית.

עולשין ועולשי שדה - נקרא "אל הנדבא", הפרדסי והמדברי.

כרישין וכרישי שדה - הכרתי, הגני והמדברי.

כסבר וכסבר שדה - גני ומדברי.

חרדל וחרדל מצרי - חרדל המדינה, והמצרי.

דלעת המצרית - ידוע.

והרמוצה - "רמוצה" הוא תואר לדלעת. רוצה לומר, דלעת רמוצה, והוא מין ממיני הדלועין. וטעמו מר, ואין ראוי לאוכלו עד שיטמנהו באפר חם. ושם האפר החם, שיש בו שארית מן האש, "רמץ", ועל כן נקראת זו הדלעת, "רמוצה".

ומה שאמר בכאן החרוב, אינם החרובין, אבל הוא מין מן הפול המצרי, ושמו "חרוב", וכן פירש התלמוד.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה געריכה

הלפת - ידוע.

הנפוץ - הוא הצנון שבארץ הצבי, והוא דומה ללפת.

כרוב - ידוע.

תרובתור - הוא כרוב מדברי, שקלחיו דקין, וכן פירשוהו בתלמוד.

תרדין - נקראים בערבי "סלק".

לעונין - נקראין בערבי "קטף", ובלע"ז "ארמולש".

השום - ידוע.

השומנית - שום מדברי, וראשו גוף אחד גס, ואינם חלקים מחוברים כמו האחרים. והרופאים מכניסין אותו בצורכי הרפואות.

בצל - ידוע.

ובצלצול - בצל המדברי. ואולי "בצלצול" שם לבצל הקטן, וכן פירשוהו אחד מן המפרשים.

והתורמוס - הוא בלשון ערב כן, ובלע"ז "פיישול".

ופלסלוס - תורמוס מדברי.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה דעריכה

אגסים - נקראים בלשון ערב "אגוץ", וההמון קורין לה "ברקוק", ובלע"ז "אדמורייגס" או "אנפרשיגס".

וקרוסתומלין - הם בלשון ערב "כמתהי", וההמון יקראו להם "אגאץ", ובלע"ז "פיראש".

ופרישים - הם חבושין, בלע"ז "קורונץ".

ועוזרדין - נקראין "עזרור", ובלע"ז "שורבש".

וחוזרד - נקרא "אלעזרן".

פרסקין - בערבי "אלפוך", ובלע"ז "פרישגש".

שקדים - בערבי "אללוז", ובלע"ז "אמינלס". והפרסקין, כשהן קטנים בתחילת צאתם, דומין לשקדים; וכשיהיו נגמרין בסופן נקראין בערבי "ענאב".

רימין - נקרא "אלנבק" וכבר פירשנו אותו [פירוש משנה א', דמאי].

ואמרו בתלמוד, יש מהן שהלכו בהן אחר הפרי, ויש מהן שהלכו אחר העלין, רוצה לומר, אם הם דומים לפרי או לעלים, לא יחשבוהו כלאים:

משנה העריכה

נפוץ - פרשנוהו.

לפסן - צמח שטעמו כטעם הלפת, ירום על פני הארץ כשיעור אמה, והרופאים קורין אותו "לפסין".

ומה שאמר עם המצרית - חסר השם המתואר, וירצה לומר דלעת המצרית, ועם דלעת הרמוצה:

משנה ועריכה

זאב - ידוע.

כלב הכופרי - הוא כלב הציד, מיוחס לכפר.

שועל - ידוע.

צבאים - עופרים.

יעלים - בערבי "אלמעול".

פרד - בערבי "אלבגאל".

הערוד - החמור המדברי:

משנה זעריכה

אין מרכיבין אילן כשישתנו המינין, וכן ירק בירק.

ואין הלכה כר' יהודה:

משנה חעריכה

פיגם - נקרא בלשון ישמעאל ערב "סדאב", ובלע"ז "רודא".

קדה - מין האילנות, ויש לו ריח טוב. תרגום "וקדה"(שמות ל, כד) "וקציעתא". ואומר" "מור ואהלות, קציעות כל בגדותיך"(תהילים מה, ט).

וסדן של שקמה - גוף אילן השיקמה, וכבר פירשנוהו במסכת דמאי.

וחצוב - צמח שיש לו שרשים יורדים בעומק הארץ, במישור אינם נוטים לכאן ולכאן, ובהם תיחם יהושע חלקי השבטים, ועל כן נקרא "חצוב".

שיהא מקירו - כדי שיקרר אותו, ויישר מזג הצמח ההוא, שהוא חם.

אבטיח - בלע"ז "אלכטין".

וחלמית - מין מהירקות, ולא נודע לנו פירושו. ויש אומרים שהוא העשב הנקרא "קטמיה" בלשון ערב, ובלע"ז "מלוין":

משנה טעריכה

משום כלאים - הוא מה שאמר הכתוב: "שדך לא תזרע כלאים"(ויקרא יט, יט).

משום שביעית - הוא מה שאמר הכתוב: "שדך לא תזרע"(ויקרא כה, ד) בשנה השביעית.

ולא משום מעשרות - שלא יתחייב כשיעקור אותם, מעשר, שהכתוב אומר: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ"(ויקרא כז, ל), וזה אינו צומח בארץ.

ונטלים בשבת - מפני שאינם צמח מחובר בקרקע, ואף על פי שינענע העפר בשעת עקירתם, שהעיקר אצלנו באלו העניינים: "טלטול מן הצד - לאו שמיה טלטול".

ורבי יהודה מצריך לזרוע שני מינים, עם אחד משני מינים, או עם מין שלישי, ואז יתחייב מלקות מן התורה על הזרע ההוא. והביא ראיה עליו מן כלאי הכרם, שאמר הכתוב: "לא תזרע כרמך כלאים"(דברים כב, ט), והכלאים זולתי הכרם, וכן בזרעים, צריך שיהיה כלאים לבד הדבר שנזרע בו כלאים.

ואין הלכה כרבי יהודה. אבל כלאי הכרם נפסקה הלכה עליו, שאינו חייב, עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואז יהיה חייב מלקות: