משנה חלה א ח

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק א · משנה ח | >>

עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה, חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח.

אם אין הרועים אוכלין ממנה, אינה חייבת בחלה, ואין מערבין בה, ואין משתתפין בה, ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

בין כך ובין כך, מטמאה טומאת אוכלין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

עִסַּת הַכְּלָבִים,

בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה,

חַיֶּבֶת בַּחַלָּה,

וּמְעָרְבִין בָּהּ,

וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ,

וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ,

וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ,

וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב,

וְיוֹצֵא בָּהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה,

אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה,

וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ,

וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ,

וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ,

וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ,

וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב,

וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

עיסת הכלבים -

בזמן שהרועים, אוכלין ממנה -

חייבת בחלה,

ומערבין בה,

ומשתתפין בה,

ומברכין עליה,

ומזמנין עליה,

ונעשית ביום טוב,

ויוצא בה אדם ידי חובתו - בפסח.

אם אין הרועים, אוכלין ממנה -

אינה חייבת בחלה,

ואין מערבין בה,

ואין משתתפין בה,

ואין מברכין עליה,

ואין מזמנין עליה,

ואינה נעשית ביום טוב,

ואין אדם יוצא בה ידי חובתו - בפסח.

בין כך, ובין כך -

מיטמא - טומאת אוכלין.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

עיסת הכלבים - הוא שלשין אותה ב"מורסנה" ודומה לו, ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות, ושלא יאכל ממנה שום אדם.

אינה חייבת בחלה - למאמר השם יתברך "באכלכם מלחם הארץ"(במדבר טו, יד).

ואין עושין בה ערובי תחומין ולא שיתופי מבואות - לפי שאלו הערובין אינן נעשין אלא מן הדברים שהכוונה בהם שיאכלום בעליהן, כמו שיתבאר בערובין, כי זה הוא כוונת העירוב.

וכמו כן אין מברכין עליה ואין מזמנין עליה - לפי שהן כמו הקטניות.

ואינה נעשית ביום טוב - למה שאמר השם יתברך ביום טוב "הוא לבדו יעשה לכם"(שמות יב, טז), ואמר "לכם" ולא לכלבים.

ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח - לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה, כמו שבארנו במה שקדם. ואם חשב בעת הלישה בין על אכילת הכלבים ובין על אכילת בני אדם, נתחייבה אותה עיסה במה שהיא חייבת כל עיסה, ואין הפרש ביניהם.

בין כך ובין כך מטמא טומאת אוכלים - לפי שהעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מיוחד למאכל אדם יטמא טומאת אוכלין, ואין צריך מחשבה רוצה לומר שאינו צריך שיחשוב עליו למאכל אדם, אלא כיון שהיא מיוחד מטמא, עד שיפסל מלאכול הכלב כמו שיתבאר בפרק שמיני מטהרות (משנה ו). ובלי ספק כי זו העיסה היא מחמשת המינים, וכל מין ומין מהם מיוחד לאכילת אדם בלא ספק:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

עיסת כלבים מפרש בירושלמי (שם) כל שעירב בה מורסן ופעמים שמתערב כל כך דלא חזיא לרועי':

חייבת בחלה. דכי חזיא לרועים לחם קרינא ביה:

ומערבין בה. עירובי חצירות להוציא מבתים לחצר:

ומשתתפין בה. שיתופי מבוי שב' חצרות פתוחות לו וכל חצר שבגמרא לפני הבתים הן ויוצאין דרך חצר למבוי ומן המבוי לרשות הרבים:

ומברכין עליה. המוציא:

ומזמנין. ברכת הזימון:

ונאפת ביום טוב. משום חלק הרועים ומוקי לה בפ"ב דביצה (דף כא:) כגון דאית ליה נבילה דודאי אפשר לפייסן בנבילה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים ובירושלמי (שם) מוקי לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר בפ' ב' דביצה (דף טז.) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא:

ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. בליל ראשון שהוא חובה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ושאר הימים אינו חובה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ:

אינה חייבת בחלה. בספרי זוטא דריש לה מדכתב עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

עיסת כלבים - נעשית מקמח, ומורסן הרבה מעורב בה:

בזמן שהרועים אוכלים ממנה - שלא נתערב בה מורסן כל כך:

חייבת בחלה - דכיון דחזיא לרועים לחם קרינן בה:

ומערבין בה - ערובי חצרות, להוציא מן הבתים לחצר ^ט:

ומשתתפין בה - שתופי מבואות, להוציא מן החצרות למבוי:

ומברכין עליה - ברכת המוציא:

ומזמנין עליה - שלשה שאכלו ממנה כאחת חייבים לזמן:

ונאפית ביום טוב - משום חלק רועים:

ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח - לילה ראשונה שחייב לאכול כזית מצה:

אינה חייבת בחלה - דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם שלכם חייבת ולא של חיה ^י:

מטמאה טומאת אוכלין - כיון דעל ידי הדחק נאכלת לאדם, מטמאה, עד שתפסל מלאכול לכלב:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ומערבין בה. פירש הר"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר"ש. גם רש"י פירש כן בפ"ב דביצה דף כא. והרמב"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ"ג דעירובין ופ"ז מ"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך:

ומשתתפין בה. עיין מ"ש בסוף פ"ק דדמאי וה"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש"מ דאף לחצירות:

[אינה חייבת בחלה. פי' הר"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת"ק דסוף פ"ח דכלאים והר"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר"מ דאמר שהוא מין חיה [צ"ל בהמה]]:

[מטמאה טומאת אוכלין. פי' הר"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ט) (על הברטנורא) והר"מ מפרש ערובי תחומין ומשמע לכאורה דאתי למעט ע"ח שאין מערבין אלא בפת. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. תוי"ט:

(י) (על הברטנורא) וכלב מין חיה כדברי ת"ק ספ"ח דכלאים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

עיסת הכלבים וכו': ומפ' בירוש' ר' חייא רבא אמר דאפילו עשאן גלוסקין שצורתן מוכחת דלאדם היא כיון דיחדן לבהמה אינה חייבת בחלה כדדייק לישנא דמתני' בזמן שהרועים וכו' ולא קתני ראוי' לרועים חייבת ושאינה ראוי' פטורה וסיפא דקתני ואם אין הרועים אוכלין ממנה מפ' לה איהו בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ולשון הרמב"ן ז"ל על פי זה הירושלמי שאפי' אם היא סלת נקי' אם עשאה לשם הכלבים פטורה ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשוי' כצורת לחם הא לאו הכי חייבת ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל עיסת כלבים נעשית מקמח ומורסן וכו'. וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אלא לדברי רשב"ל דלר' יוחנן פטורים אפי' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ור"י פירשה באופן אחר וע"ש בירושלמי ע"כ:

ומערבין בה: פי' הרמב"ם ז"ל עירובי תחומין ע"כ אבל נראה דלא אתי למעוטי עירובי חצרות אלא נ"ל דס"ל דבכלל שתוף מבואות הוי ערובי חצרות אע"ג דשתופי מבואות לא בעינן להו פת:

ונעשית ביום טוב: נאפית משום חלק הרועים פי' דכיון דמזונותם עליו אמרי' דכל פתא ופתא חזיא לרועים ואע"ג דאפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפיי' טרחינן במלאכה יתירה בזמן שהרועין אוכלין ממנה וי"ס דגרסי ונאפית ואינה נאפית ושם בפ' שני דביצה מוקי לה כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים ובירוש' מוקי לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ה"ר שמשון ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל שם פ' שני דביצה דף רפ"ח ע"א גם עיין במה שכתב עליו בית יוסף בטור א"ח סוף סימן תקי"ב. ושם בע"ב פסק הרב אלפס ז"ל דלא כר' עקי' דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע אלא כר' יוסי הגלילי דאמר דכמו דממעטינן מלכם עובדי כוכבים ה"נ ממעטינן כלבים וכל נפש בהמה אפי' שמזונותם עליך מדסתם לן תנא הכא במתני' כותי' דר' יוסי הגלילי ואינה נעשית בי"ט כדכתיב לכם וכדכתיבנא. ומצאתי כתוב שם פ' שני דביצה דף ר"ץ בספר מלחמת ה' וז"ל ועוד שאין אנו גורסי' במשנה ונאפית אלא ונעשית בי"ט ואינה נעשית בי"ט וכן בנוסחי משניות הספרדיות בכולן ובנוסחת הירושלמי שלא עבר עלי' קולמוסן של מגיהי ספרים וכל מקום ששנו חכמים בלשון הזה עיקר גלגולה ולישתה הוא הנקרא עשיי' כענין ששנינו העושה עיסתו קבין ותנן נמי גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' הא למדנו ללוש לכלבים אסור בזמן שאין הכלבים אוכלין ממנה ונוסחי דגמ' דגרסי ונאפית אורחא דלישנא נקיט והוא גופי' לישה ועריכה נמי בכלל כענין ששנינו ואין אופין גריצין שפירושו אין עושין וכן בכל מקום והכי נמי סוגיא דתלמודא בכמה דוכתי לשנויי לישנא דמתני' ולא קפדי אלא אעיקר דינא ומיהו ודאי שמעי' מינה דמתני' נמי ר' יוסי הגלילי היא ומש"ה קים להו לאביי ור' יוסף דהלכתא כותי' וכדפסק רבינו ז"ל ומינה לא תזוז ע"כ: