רמב"ם על זבחים ז

זבחים פרק זעריכה

משנה אעריכה

כבר נתבאר לך בפרק שלפני זה שחטאת העוף למטה ועולת העוף למעלה. ונתבאר לך גם כן הפרש שיש בין מליקת חטאת ומליקת עולה, ומעשה חטאת היאך הוא ומעשה עולה היאך הוא.

ומה שאמר בתחילה כמעשה חטאת לשם חטאת כשרה - רוצה לומר אפילו שינה בסדר מליקתה.

ושאר ההלכה מבואר:

משנה בעריכה

מה שאמר גם כמעשה עולה לשם עולה כשרה - ואפילו שינה בסדר מליקתה.

וכבר זכרנו לך שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת, ולפיכך מפני שעשה העולה לשם חטאת כשרה.

אבל אם עשה אותה כמעשה חטאת, או במקום חטאת רוצה לומר למטן, אינה עולה, אבל תהיה אז חטאת פסולה, רוצה לומר שהיא כמו חטאת שאירע בה פסול במעשה או במחשבה שהיא פסולה בלי ספק כמו שזכרנו, לפי שאינה פסולה העולה הזאת במחשבה עד שנאמר כשרה ולא עלתה לבעלים, אבל פסלה במעשה:

משנה געריכה

מן העיקרים שבידינו שנבלת העוף טהור, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא לא אדם ולא בגדים, אבל היא מטמאה בבית הבליעה בלבד, רוצה לומר מי שאכל ממנה כזית כשהגיע לבית הבליעה יטמא ויהיה טמא, ואם נגע בבגדים מטמאן וזהו עניין "מטמא בגדים", כמו נושא הנבלה מאלו מכלל אבות הטומאות המקובלות כמו שנבאר בתחילת כלים. ועוד יתבאר עיקר כל זה, והרמז שנאמר על זה בתורה בתחילת מסכת טהרות, ושמור העיקר הזה.

וידוע שאם יפסד זבח החולין בשום עניין מהעניינים המפסידים הזבח יהיה הזבח נבלה, וכן אם הפסיד המליקה כגון שמלק בסכין והדומה לו כפי מה שיתבאר בתחילת חולין שזה נבלה. אבל אם מלק מליקה כשרה אז תהיה כמו הזבח הכשר בחולין שהתיר רחמנא אכילתו לכהן, רוצה לומר חטאת העוף. לפיכך אמר בכאן, שאלו השינוין כולן שזכרנו לך בחטאת העוף, אם מלקה שלא לשמה או שינה מקומה, אף על פי שהוא פוסל אותה לא הוציאה מכלל הטהרה שתהא כמו נבלת העוף ותטמא כזית בבית הבליעה ויהיה האוכל ממנה מטמא בגדים, רק היא טהורה. ואין מותר לאכלה מפני ההפסד שאירע בה. והאוכל ממנה שווה פרוטה חייב מעילה, כמו שחייב כל הנהנה מן ההקדש לפי שהיא קדש.

ואין ראוי לאכילה זולתי חטאת העוף שעשאה למטן כמעשה החטאת לשם חטאת, שהיא כשרה ומותרת באכילה, אף על פי ששינה במליקתה ולא מלקה כמו שאמרנו בסדר מליקת חטאת של עוף בפרק שלפני זה, לפי שאותו הסדר למצווה, ואם שינה לא הפסיד כלום:

משנה דעריכה

דבריהן ומחלוקת שלהן אינו אלא בשינוי מקום ושינוי שם.

אין צריך בהבנת עניין זה זולתי שתזכור הדברים שהזהרתיך לשמרם, והם שחטאת העוף כשהיא כשרה היא נאכלת כולה כמו שנתבאר בתורה, וכמו שנזכר אין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים, לפיכך אין בה מעילה.

וכבר נתבאר בפרק הזה, שאם עשאה לשם עולה אסור לאוכלה ומועלין בה. וידוע שהעולה כליל לאישים ואפילו היא כשרה, והאוכל ממנה שום דבר חייב מעילה.

וכבר זכרנו בפרק החמישי שקדשי קדשים שחיטתן בצפון, וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום. וידוע שקדשים קלים יאכלו לבעלים או לכהנים כמו שנתבאר בחמישי, לפיכך אין בהם מעילה, אבל יש בהם איסור והיתר, לפי שהאימורין מהן אסורים ואין ראוי לאכלם לשום אדם, והנותר הוא שמותר לכהנים או לישראל או לשניהם. ועוד יתבאר בפרק ראשון ממעילה בסדר הזה, מתי מועלין באימורי קדשים קלים ומתי אין מועלין בהם. ושם יתבאר שקדשי קדשים שחיטתן בדרום אפילו הפסיד בהן המחשבה מועלין בהן, ואין בזה מחלוקת.

והלכה כרבי יהושע:

משנה העריכה

כל הפסולין - הן המנויין בתחילת פרק שני זר אונן טבול יום מחוסר כפורים וכו'.

ודברה תורה בעולת בהמה "זכר תמים"(ויקרא א, ג), ואמרו בסיפרא "בעולת העוף תמות, וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעוף, יכול שיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגלה, תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף".

וכבר ביארנו בשני מקדושין חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה אבל אינם מטמאין, לפי שעיקר תורתנו שאין כל דבר אסור באכילה או בהנאה מטמא, ואין כל טמא אסור באכילה.

והמליקה אינה כשרה אלא בקדשים בפנים, אבל כל זמן שמלק בחוץ או מלק חולין אפילו בפנים היא נבלה בלי ספק, לפי שאין הפרש בין המליקה ובין הנוחר והמעקר שאין נופל עליהם שם זבח כלל, אלא שהוא מעשה יחדו השם על השחיטה בקדשים בפנים בלבד.

ודבר תורה גדול בני היונה וקטן התורים אינן ראויין לקרבן, לפי שנאמר תדיר "שני תורים או שני בני יונה"(ויקרא א, יד). ולא סיים כל זה אלא בקדשים, לא בחולין.

ועניין מה שאמר לא היה פסולה בקדש - שאינה ראויה לקרבן לא מצד הפסד המחשבה ולא מצד המתעסק ולא מצד אכילת שינוי מקום, שבאלו הדברים נפסדים הזבחים מצד מעלת הקדש וגדולתו, אלא מחמת שהן בעצמן נפסדים קודם שיגיע לפסלות ההקדש, ואז נמלקה היא נבלה, או אם מלק בסכין שהיא נבלה, או אם מלק בחוץ, כמו שזכרנו טעם כל זה:

משנה ועריכה

טריפת העוף, עוד יתבאר עניינה בשלישי מחולין.

וידוע שהקדשים אם נמצא מהן שום דבר טריפה אסור באכילה והקרבה, שאנו אומרים עליו "הקריבהו נא לפחתך"(מלאכי א, ח).

וידוע שהטריפה אינה מטמאה. ודבר תורה בנבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ומשא, ונבלת עוף הטהור כבר זכרנו שאינה מטמאה לא במגע ובמשא. ועוד יתבארו עיקרי כל זה בטהרות במקומותיו.

ורבי מאיר משווה בין השחיטה והמליקה ואומר, כמו שמותר לישראל לאכול שחוטה כן מותר לכהן לאכול מליקה, ולמד העוף מן הבהמה בקל וחומר כמו שאתה רואה, דין הדבר שלמדנו רוצה לומר נבלת העוף, שהבהמה אין מוציאה מידי טומאה אלא שחיטה, והעוף מוציאו שחיטה ומליקה.

ואמר רבי יוסי, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, הואיל ולמדנו אותו מן הבהמה יהיה כמותה, כמו שנתבאר.

והכל מסכימים שכל דבר שאנו למדין דינו בקל וחומר, נאמר בו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וזה אחד מעיקרי היקישות התלמוד, ויש לו רמז בתורה כמו שבארנו בשני מן קמא.

וכשחלק רבי יוסי על רבי מאיר בדיו לבא מן הדין להיות כנדון שאין עליו חולק, בא רבי מאיר ולמד זה בהיקש ממה שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף"(ויקרא יא, מו), ואמר מה בהמה דבר המתירה באכילה מטהר טריפתה מטומאתה, אף העוף דבר המתירו באכילה מטהר טריפתו מטומאתו. ואז אין חולקין עליו בדיו לבא מן הדין, לפי שלמד אותו בהיקש לא בקל וחומר. ורבי יוסי מוציא ההיקש הזה לדין אחר.

ולא יאות כפי כוונתנו לזכור כל הטענות, כפי מה שאמרנו בתחילת החבור.

והלכה כרבי יוסי: