רמב"ם על דמאי ד

<< · רמב"ם · על דמאי · ד · >>

דמאי פרק דעריכה

משנה אעריכה

אמרו בתלמוד, שהטעם בעניין שהוא נאמן בשבת, לפי שאימת שבת עליו, רוצה לומר שעמי הארץ, הוא חמור בעיניהם לעשות עבירה ביום שבת, מפני כבוד היום, לפיכך לא ישקר:

וחשכה מוצאי שבת - רוצה לומר, ליל ראשון אחר צאת הכוכבים. אבל בין השמשות במוצאי שבת, אוכל על פיו, מפני שלא נגמר היום.

ומה שאמר בכאן "מעשר" - רוצה לומר תרומת מעשר ומעשר שני, המחויבים לדמאי, כמו שבארנו.

והעיקר בידינו: שתרומת מעשר של דמאי, אעפ"י שהוא ספק, כשתתערב בפירות מתוקנין - נדמעו. ודין המדומע יתבאר לך.

אחר זה אמר, שאם יפריש עם הארץ תרומת מעשר של דמאי לפנינו, ואחר כך חזרה למקומה, ונתערב הכל - נעשה הכל מדומע. וכשנשאלהו אחר כך, ואמר: "חזרתי והפרשתי אותו, והוצאתיהו, והתקנתי זה שהיה מדומע", אומר ר' שמעון שזורי, שהוא נאמן אפילו בחול. כי הוא אומר, כשם שאימת שבת על עם הארץ, כך אימת מדומע עליו, ולא יתיר לנפשו, אכילתו אחרי אשר נתערבה בו תרומה, ויתקנהו. וחכמים אינם מודים לזה, ואומרים שאינו נאמן בחול בשום פנים, ואפילו במדומע.

והלכה כר' שמעון שזורי:

משנה בעריכה

המדיר את חבירו - רוצה לומר, הנשבע על חבירו.

ושבת ראשונה - השבת הראשונה שיקראהו לאכול עמו. והתירו זה מפני דרכי שלום.

וזה שאמר אע"פ שנודר הימנו הנייה - רוצה לומר, אף על פי שזכר לו בכלל שבועתו, שלא יהנה ממנו אם לא יאכל אצלו, שצריך לו לעשות כן לחזק החברה, ולהרחיק האיבה שתפול ביניהם אם לא יאכל עמו, אף על פי כן אינו רשאי לאכול עמו , עד שיעשר הוא בעצמו, או יעשרו לפניו:

משנה געריכה

כבר בארנו, שדמאי אינו חייב להוציא ממנו מעשר עני, בשנים שמפרישין מעשר עני במקום מעשר שני, וזהו בשנה השלישית מן השמיטה, והששית, כמו שיתבאר. ובאלו השנים, אינם מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד.

לפיכך אומר ר' אליעזר, אחר שלא יפרישו מעשר עני, לא יקרא לו שם.

וחכמים אומרים: יקרא לו שם. והוא, שיאמר אחר שיפריש תרומת מעשר, עשירית מה שנשאר הוא מעשר עני, ולא יפרישהו. ודעת חכמים בזה, כדי שיתקיים מעשר שני המחויב לדמאי, וידע שצריך על כל פנים להוציאו אחר תרומת מעשר, לפי שמעשר עני הוא במקום מעשר שני, כמו שיתבאר.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה דעריכה

עניין קרא שם - שיאמר תרומת מעשר, המחוייבת לזה הצבור מן התאנים, תהיה בזה הצד, וסימן עליו, אך לא הפרישה מכלל התאנים. על כן אמר: "אף אל פי שהם ידועים, לא יטלם בשבת".

וביארו בתלמוד, שעניין מה שאמר לא יטלם - הוא לא יתנם, וכאילו אמר "לא יטלם לנתינה", מפני שאסור לתת המתנות בשבת.

ופירוש למודין - רגילין.

ומה שאמר בלבד שיודיעם - שיאמר להם: "זה שאני מאכיל אתכם, הוא תרומת מעשר, או מעשר עני". שאם לא יודיעם, יחשבו שמאכילם דרך נדבה, ויהיה כמי שמאכיל תרומה ומעשרות לאורחיו, או עשה מהן צרכיו:

משנה העריכה

מה שאמר נאמן - רוצה לומר, אינו נאמן על המעשרות, לפי שהוא המעשר.

אבל פירוש "נאמן", הוא איש נאמן על טומאה וטהרה, שאינו מאכיל - לא אסור, ולא טמא.

והטעם שהוא נאמן באומרו "מפלוני קח לי", כי בוודאי אינו לוקח מאחר, לפי שהוא מתיירא שמא ישאל האיש ההוא, ויאמר לו, אם בא אליך פלוני אם לא:

משנה ועריכה

העיקר אצלנו: "אין אדם חוטא ולא לו".

ולפיכך לא ישלחהו לאיש שאינו נאמן, מפני שאין לו הנאה בזה, הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו, מפני שהוא גר, ואינו מכיר אנשי המדינה:

משנה זעריכה

מתוקן - ידוע. רוצה לומר, כבר הוציא ממנו המעשרות.

אינו נאמן - ואעפ"י שהוא מהנה לזולתו, מפני שאנו חושדין שהם גומלים זה לזה, והסכימו ביניהם, במה שהביאו למדינה.

ורבי יהודה אומר: שהם נאמנים בזה העניין, כדי שיביאו הפירות למדינות, ויהיה נמצא בהם הפירות והמשקין ושאר המאכלים לרוב.

ואין הלכה כרבי יהודה: