רמב"ם על דמאי ג

<< · רמב"ם · על דמאי · ג · >>

דמאי פרק געריכה

משנה אעריכה

מותר לעניים אכילת דמאי, כדי להקל עלינו הצדקה.

ואכסניא - הם האורחים. ונעשה זה לחיזוק מצוות האכסניא בדתינו, כדי להקל על בעלי האכסניא.

ומה שאמר והרוצה לתקן, יתקן - רוצה לומר, מי שירצה לתקן הדבר שנגעו לו, ולהוציא מתנות הדמאי ממנו, יעשה. ואולי יקשה עליך ותאמר, אחר שהתרנו לעניים אכילת דמאי, מפני מה נאמר בלוקחי הצדקה: "הרוצה לתקן, יתקן", והוא עני? וזה לא יקשה עליך, כי מה בך שהתרנו לעניים דמאי, והוא כשינתן להם אכילה אחת, בשביל הטעם שזכרנו, אבל כשיחלקו עליהם הקופה, ונפל לכל אחד מהם חלק טוב, ובא ברשותו, נתחייב להוציא ממנה חיובי דמאי. הלא תראה שאמרו: "מאכילין את העניים", ולא אמר: "אוכלין עניים".

והלכה כחכמים, ואין הלכה כרבן גמליאל:

משנה בעריכה

לחזום - לכרות, או לקצור, או לארות עלי הירקות, וישליכם כדי להקל משאו. לא ישליכם, עד שיוציא מהם מעשר, כדי שלא יתן מכשול לעניים אחרים.

והלוקח ירק מן השוק - הוא כשיקנה הירקות אגודות אגודות, בדמים ידועים.

ונטל האגודות, לקנות מהן מה שצריך לו, ואחר כך נמלך והחזירם למוכר - אין לו להחזיר הירקות שלקח, עד שיוציא מהם מעשר, ויתן לו דמיו. כי אחרי שבאו לידו, כבר זכה בהם, ואעפ"י שלא מנה האגודות, לא חסר לו אלא הספירה. ודבר זה אינו מפסיד המכירה, וזהו מה שאמר שאינו מחוסר אלא מנין.

היה עומד ולוקח - רוצה לומר, שקנה ולא נטל אותם בידו, אבל היה המוכר מונה ומייחד אותם לקונה. ועוד יתבאר זה במקומו, שאין המטלטלין נקנין בנתינת ממון, אבל עיקר זכותם - במשיכה.

ופירוש נמלך - חזר בעצמו. תרגום "איעצך" - "אמלכינך" (שמות יח, יט).

וטוען - הוא המשוי. וזאת המלה בלשון הקודש "טענו את בעירכם" (בראשית מה, יז), אבל "לחזום" היא מלה שאינה מצויה באשר נמצא בידינו מלשון הקודש, ולא נמצא לה חבר בתרגום:

משנה געריכה

להצניע - לשמור, ולגנוז. וזאת המלה מצויה בלשון הקודש, "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח).

ואם נטלן בשביל שלא יאבדו - פטור מלעשר, לפי שאינו נוטל אותם לעצמו, אלא הוא כמו שיציל מיד הגויים ומיד הדליקה, לזולתו.

ור' יוסי מתיר בודאי - רוצה לומר, כי הוא מותר לו לשלוח טבל, ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל. ואינו חושש ר' יוסי, שמא אם נתיר לו זה, ישלח לו ולא יודיענו.

ואין הלכה כר' יוסי:

משנה דעריכה

כבר בארנו במסכת ברכות, כי כל מה שתראה במשנה הפרש בין כותי לנכרי, היה כן בזמן שעבר.

ומה שאמר בחזקתן למעשרות ולשביעית - רוצה לומר, שאין לו לחשוד אותן שהחליף אותם, אבל הם כאשר היו בתחילה.

ואם יוליכן לטוחן נכרי - הם דמאי. וזה לפי שהטוחן, יתקבצו אליו קופות של חיטה, ואפשר שיחליפם בפירות ישראל אחר, שהם מחויבות במעשרות, ועל כן יהיו דמאי.

וכשיפקיד פירות אצל הנכרי, נאמר שהחליפם בשלו, ועל כן הם כפירותיו, רוצה לומר כפירות הנכרי, ואינם מחויבין כלום.

ור' שמעון אומר: אולי ישראל אחר הפקיד אצלו, והחליפם בהם, ויהיו גם כן דמאי.

ואין הלכה כר' שמעון:

משנה העריכה

אין אנו אחראין לרמאים - רוצה לומר, אין עלינו אחריות הרמאין, שנאמר שלא יתן לה אלא דבר מעושר, כדי שאם תחליפהו לא יהיה לה בו מכשול, ותאכילהו מעושר.

פונדקית - היא בעלת הפונדק. ומנהג הסוחרים לתת לה הקמח והבשר והתבשיל, כל אחד מאכלו ולחמו.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ועריכה

המתקלקל - הפסד ונשחת. רוצה לומר, כשישחת לה תבשיל או לחם, תקח היא זה הנישחת לעצמה, ותחליפנו באחר טוב ממנו.

ור' יהודה אינו חולק על מה שהוקדם, אבל הוא מבאר טעם הדבר, והראיה לך על זה מה שאמר ["אמר] ר' יהודה", ולא אמר "ר' יהודה אומר". ויהיה תקון דבר המשנה כך: "מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל. אמר ר' יהודה: מה טעם? מפני שהאשה רוצה בתקנת בתה, ובושה מחתנה, ועל כן החליפה לו מה שנשחת, כדי לתקן ענייני בתה".

ור' יהודה חולק במה שאמר בכאן, על דברי ר' יוסי שהקדמנו. כי ר' יהודה אומר: מעשר זה שהוא נותן לה, כי הוא שומר שלא יגרום לה מכשול. ור' יוסי אומר: אין אנו אחראים לרמאין. ולפיכך אמר, שר' יהודה מודה לר' יוסי בפירות שביעית - רוצה לומר, שמותר לו לתתן לחמותו שתבשלם לו, ולא נחוש שיגרום לה מכשול, שמא תקחם ותחליף הנישחת, ותאכלם שלא בקדושת שביעית. שאינה, לדעת ר' יהודה, חשודה שתחליף פירות שביעית, מפני שהוא דבר חמור, והיו נזהרים בו מאד, לפיכך אין לנו לחוש, שתאכיל לאנשי ביתה פירות שביעית שלא בקדושת שביעית. אבל נאמר, מה שנתן לה מפירות שביעית תחזיר, ואפילו יהיה נפסד.

והלכה כרבי יהודה בשני המאמרים, שחכמים מודים לו: