רמב"ם על ברכות ב
ברכות פרק ב
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה ברכות ב רמבם
זמן המקרא - הוא אחד מזמני קריאת שמע הקצובים בפרק הקודם לזה.
ומה שאמר: אם כוון לבו יצא - רוצה לומר אם ישים ליבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא, שאפשר לשמור הניקוד ולא יתכוון לקריאת הפרשה.
ומה שאמר יצא - רוצה לומר, יצא ידי חובתו.
ובפרקים - הם קריאת שמע, ונבארם אחרי זאת.
ודברי רבי מאיר, בפרקים שואל מפני הכבוד, וקל וחומר להשיב שלום למי שישאל בשלומו. וכמו כן מה שאמר באמצע שואל, יתחיל הוא לתת שלום, וקל וחומר להשיב שלום.
ופירוש מפני הכבוד הוא, לתת שלום או להשיב שלום על איש ראוי לכבדו, כגון אביו או רבו או חכם ממנו.
ומפני היראה, איש שהוא מפחד ממנו, כגון אנס או מוסר או גוי.
והלכה כרבי יהודה:
עניין דברו אינו נוהג אלא ביום - כי המצווה האמורה בפרשת "ויאמר", והיא מצוות ציצית, אינה מחוייבת אלא ביום, כמו שביארנו קודם זה.
והלכה כרבי יהודה:
דקדוק האותיות - הוא להישמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטוף התנועות הראויות למהרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשנית הסמוכה אליה, בהיות האות מסוף המילה והיא בעצמה ראש המילה הבאה אחריה, כגון "ואבדתם מהרה", "בכל לבבך" וכדומה לו. והדברים האלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מלמד שילמדם פה אל פה.
ולמפרע - פירושו הפוך, והוא שיקרא פסוק, ואחר כן שלפניו, ואחריו השלישי שלפניו.
ופירוש טעה - שגה וחטא.
ועניין דברו יחזור למקום שטעה - על הדרך שזכרו בתוספתא הוא שאמר, טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק, חוזר לפרק ראשון; באמצע הפרק, חוזר לתחילת הפרק; בין כתיבה לכתיבה, חוזר לכתיבה ראשונה.
ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי יהודה, שאמרו לא יצא:
אומנין - עושי מלאכה. ומנהג בוני הקירות בעפר להציב שני לוחות, ומשליכים העפר באמצע, וירקעו אותו בכלי עץ יד עד יאחז תבנית הקיר ויקשר, ואחר כך מסירין הלוחות ההם מן הבניין אשר בנו, וזה המעשה נקרא אצל בני אדם היום בלשון ערב "טאפיה". והלוח האחד מאלו השניים אשר בם יבנה ויכונן הקיר, קורים אותו נדבך, וזהו פירוש המילה על אמיתתה.
ועניין מה שאמר בראש הנדבך - רוצה לומר בראש הקיר, בשעה שיהיו עושי המלאכה רוקעים וכותשים בין הלוחות הנקראין "נדבכין".
ומה שאסר להם שלא יתפללו שם, מפני טרדת הלב.
וקרית שמע לא תצטרך לכוונת הלב אלא פסוק ראשון בלבד:
האדם לא יפטר מקרית שמע, אלא בהיות לבו טרוד בדבר מצווה, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. ואם ישא בתולה, פטור מקרית שמע בעוד שלא יבעלנה, מפני טרדת ליבו, שמא לא ימצאנה בתולה, והוא שיהא בעניין ההוא מתעסק במצווה, רוצה לומר מצוות פריה ורביה.
אבל אם נשא אלמנה, חייב בקרית שמע, שאף על פי שהוא טרוד במצווה, אין לו טרדת מחשבה. וכן אם יעמוד ימים לבתולה ולא יבעלנה, אין לו אז טרדת הלב, שכבר עברה ממנו טרדת הנישואין. וזהו עניין שאמר אם לא עשה מעשה, רוצה לומר, אם לא בעלה, ועמד עד לאחר שבת, שנשאה לפניו, כבר עברה טרדת ליבו.
וזה המעשה שעשה רבן גמליאל, חומרא שהחמיר על עצמו:
זו הרחיצה היתה במים חמין, מפני שאבֵל אסור לרחוץ במים חמין.
ופירוש אסטנס - קר הגוף, גזור ממילת "צינת שלג", ואף על פי שנכתב בסמ"ך, וזה נמצא הרבה בלשונות:
כל זה מבואר:
עניין דברי רבן שמעון הוא אומר, כי כשיקרא, יביטו אליו בני אדם בעין הידור וכבוד, ושהוא חסיד מדקדק במצוות, ואפשר שיהיה מעשהו לפנים ולא לשם שמים.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
משנה ברכות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב