רמב"ם על בבא קמא י
<< · רמב"ם · על בבא קמא · י
בבא קמא פרק י
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה בבא קמא י רמבם
זו המשנה היא בנויה על שני עיקרין:
- האחד - מטלטלי, לבעל חוב לא משתעבדי.
- השני - מלוה על פה, אינו גובה מן היורשים.
ושני העיקרים האלה, אין הלכה כן.
אבל מן העיקרים שנדון עליהם עכשיו, מטלטלי לבעל חוב משעבדי, מלוה על פה גובה מן היורשין. והראוי על הגזלן לשלם הוא מלוה על פה, לפיכך הגוזל ומאכיל לבניו חייבים לשלם באיזה פנים שיהיה, נתייאשו הבעלים או לא נתייאשו, בין שהניח מקרקעי או מטלטלי מנכסיו, יקח על על פנים כל מה שגזל. ואם לא הניח אביהם שום דבר, אם נתייאשו הבעלים אינם חייבין לשלם, ואם אכלו מה שאכלו לפני יאוש חייבין לשלם.
ואם היה המוכס גוי, או מוכס ישראל אלא שאין לו קצבה, אלא שלקח רשות מן המלך שיוכל להוסיף על המכס איזה שיעור שירצה על הקצבה שקצב לו המלך אותו, שהוא גזלן בכל זה, אין ראוי לפרוט דבר ממה שיש לפניו מן המעות, לפי שהוא בחזקת גזלן ואותן המעות כולם גזילה. וכמו כן לא יקחו צדקה מאותו המוכס מן המעות שלפניו.
אבל אם פרט מהמעות שיש לו בביתו, או נטלו ממנו צדקה כשהוא בשוק ואין תיבה לפניו, זה הוא מותר, וזהו טעם מה שאמר מתוך ביתו או מן השוק.
וכמו כן אין פורטין ממה שלפני גבאי צדקה, משום חשד שלא יחשדו אותו שהוא מנכסי הצדקה שיש עליו חוב, כשיראה אותו שיתן מעות מי שלא ראה כשלקח הדינר. וכבר נתבאר לך מדבריו, כי כשיהיה ממוכסי ישראל ואין מוסיף על כל מה שחקק לו המלך ולא יגרע אינו גזלן, כי מן העיקרים שלנו דינא דמלכותא דינא:
אין אשה וקטן נאמנין בדין זה אלא כשהוא מסיח לפי תומו, כמו שבארנו בגוי לעדות אשה במסכת יבמות.
ונחיל - נקרא עדת דבורים הנקבצים על המלך שלהם, כמו שזה מפורסם וידוע.
ואין הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה:
זה הדין, כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותן הדברים שהוא טוען עליהם שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר, ואין צריך שנבאר שצריך שני עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו, לפי שזה מבואר.
אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו, לא ידונו לו זה הדין, אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבוקר קירו חתור, ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם, באותה שעה ידונו לו דין זה כמו שכתבנו.
וכבר בארנו פעמים, כי בכל מקום שאמרו במשנה שבועה היא שבועה בתורה:
אילו השמיענו הדין בחבית של יין בלבד, היינו אומרים כגון זה הוא שכשפירש עליו נותן לו דמי יינו, אבל חמורו וחמור חבירו שאינו עושה מעשה בידו לא.
ואם השמיענו הדין בחמורו וחמור חבירו, היינו אומרים בזה הוא שאין לו אלא שכרו כשלא פירש עליו לפי שאינו עושה מעשה בידיו, אבל יינו ודבש חבירו אפילו לא פירש נותן דמי יינו לפי שהתעסק באיסוף הדבש בידו.
לפיכך הודיענו שהדין בשני המעשים אחד, ושלא נאמר בזה משטה אני בך, לפי שבשבילו הניח ממונו ונתעסק בשלו לאסוף מה שאבד, ולפיכך אם פירש עליו נותן לו דמי חמורו ודמי יינו:
השמיענו בהלכה זו, כשתהיה מכה טבעית כוללת, או אינה כוללת כמו ששטפה בנהר או נשקעה או ירדו עליה אבני אלגביש, שדינם דין מכת מדינה. ולא יוכל לומר לו הרעה הזו באה בעונותיך וכאילו אתה הוא הסיבה, כדי שיהא חייב לשלם אבל יאמר לו הרי שלך לפניך:
תקנה היא זו לבעל הממון, ולפיכך אם אמר בעל הממון לאשר הוא בידו תן לי מה שיש לי אצלך בכאן במדבר, יש לו לפרעו ממונו:
יהיה חייב לשלם כשטוענו חבירו טענת בריא, ואומר גזלת אותי והלויתי אותך.
אבל אם היה חבירו גם כן מסופק ואמר איני יודע אם הלויתי אותך ואם לא הלויתי, והוא אמר הלויתני ודאי אבל איני יודע אם החזרתי או אם לא החזרתי, אינו חייב לשלם. אבל אם בא לצאת ידי שמים יתן לו כמה שהודה שהלוהו.
ומה שאמר פטור - ואפילו טענו חבירו טענת בריא ויאמר הוא איני יודע, פטור ואינו חייב אלא שבועת היסת שהוא אינו יודע באמת שיש לו אצלו ממון:
אמרו ומנו את הצאן והיא שלמה, פטור מלשלם וכל העניין הראשון והוא כשגנב וידע בעל הצאן שגנב לו.
אבל אם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו אינו פוטרו אלא אם כן יחזיר וידעו הבעלים שיחזור, לפי שלמד זה הטלה דרך אחר זולתי דרך הצאן, ולכך צריך להודיע הבעלים כדי שישמרוהו כאשר יוכל, ואז יפטר מאחריותו:
אלו הדברים שהזהיר שלא לקנותן, לפי שחזקתן גניבה בידם:
כבר התבאר בשבת כי המוכין - הם חתיכות צמר קטנים, שממלאים בהם הכסתות והכרים וכיוצא בהם.
וכובס - הוא שמלבן את הצמר.
וסורק - הוא הסורקו והמנפצו.
וכדי לתפור - הוא כמו אורך מחט.
ומעצד - כלי הנגר שמחליק בו, או כיוצא בו.
וכשיל - הוא כלי הנגר שמתקן בו העץ.
ונסורת - הוא העץ, שחיקת העצים, כשנוסרין העצים לעשות מהן לוחות:
- סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בבא קמא
משנה בבא קמא, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב