רי"ף על הש"ס/קידושין/דף טז עמוד ב

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא אבל בהא איסורא לית בה כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה: נערה אין קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה א"ר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

תניא רבי יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר (שמות, יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד מכאן ששלוחו של אדם כמותו:

ולדבר עבירה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו דקי"ל אין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין:

אמר רב נחמן אמר שמואל

 

רבנו ניסים (הר"ן)

דאפילו לכתחלה בשלוחו אבל מסיפא איכא למילף דלעולם מצוה בו יותר מבשלוחו דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו ומשל הוא שהנשים אומרות על בעל כל שהוא טוב לשבת עם גופים שנים מלשבת אלמנה דטן היינו גוף ודו שנים ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה דאע"ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וכי תימא וה"נ גבי דידה איכא איסורא כי יהיב קדושיה לשלוחה ולא חזי לה אין ה"נ ומיהו מתני' בדידה קאמר שהיא מתקדשת בה ובשלוחה הלכך האי דתנא בה למצוה אשמעי' דאיסורא בדידה ליכא אבל רישא דאיירי בדידיה תנא בו משום איסורא:

כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא:    מדקתני כשהיא נערה דייק לה מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו נערה:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל:    דאע"ג דניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כדאמרינן לעיל התם הוא בגדולה דכיון דשוייה שליח מדעתה סברה וקבלה ולא חיישינן לאימלוכי אבל בקטנה דשלא מדעתה איכא למיחש שמא לכשתגדיל לא תתרצה בו:

תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו וכו' והלא אינו שוחט אלא אחד:    דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין פרק השוחט (דף כט א) ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם ישחטו והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם ושלוחו של אדם כמותו. מיהו בגמ' מסקינן [בדף מא ב] דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח. כלומר שהכהנים שלוחים הם ואדרבה ע"י שליח דוקא ולא ע"י הבעלים אלא דבגרושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאיתא בגמ' ומבינייהו דהני היינו מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה דדיינינן הכי ומה קדשים שהם קדש ישנן בשליח שאר מילי כגון תרומה שהיא חול לא כל שכן מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שישנן ע"י עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה וכ"ש שאר מילי שהן חול גמור והא דאמרינן בפרק איזהו נשך (דף עא ב) מכדי שליחות בכל התורה כולה מנא לן מתרומה מה התם בני ברית [אף הכא בני ברית] דמשמע דשליחות מתרומה אתיא לאו דווקא דודאי עיקר שליחות בכל התורה מבינייהו אתיא והתם הכי קאמרינן דמתרומה נפקא שליחות בכל התורה דאינו בעובדי כוכבים דילפינן מתרומה דמה התם בני ברית דוקא דכתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן מיניה מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אף בכל התורה כן והרי"ף ז"ל כתב הא דר' יהושע בן קרחה משום דתני בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו ומיהו [לאו] דוקא דמינה בלחוד לא ילפינן הכי אלא מביני' דידיה וגירושין כדכתיבנא:

ולדבר עבירה לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו:    שיתחייב שולחו ולא השליח דאמרי' דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין הלכך אינו כשלוחו אלא כעושה מאליו מיהו בגמרא אמרינן דבמעילה ושליחות יד אמרינן שלוחו של אדם כמותו אע"ג דדבר עבירה נינהו דהא במעילה אמרינן שליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל כלומר שמי שהיו אצלו מעות של הקדש וטעה כסבור שהן חולין ומסרן לשליח ליקח בהן חלוק ולקחו בעל הבית מעל ומביא קרבן מעילה ויהיב טעמא בגמ' משום דמעילה ילפא חטא חטא מתרומה ובשליחות יד נמי מדתניא מה ת"ל על כל דבר פשע [שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע] ולא ילפינן מינייהו דנימא בכל התורה כולה דיש שליח אפי' לדבר עבירה משום דהוו להו מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין:

גרסי' בגמ' [דף מב א] אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ:    כלומר שהיה כל אחד מן הנשיאים שליח שבטו:

ופרכינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו:    כלומר וכי הזוכין להם בתורת שלוחים זכו והלא אין לקטן שליחות דגבי ושלח ושלחה דילפינן שליחות מיניה איש כתיב ביה כי יקח איש (דברים כד) ומיניה ילפינן (בב"מ דף עא א) שאין הקטן עושה שליח אלא כי הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שזוכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד וגו'. כלומר דהתם לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לו שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמי וכיון דנחלת הארץ זכות הוא להם הויא חלוקתן חלוקה. ואמרי' עלה תו ותסברא דזכות היא והא חובה היא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא כדרבא א"ר נחמן מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות לחוב אמאי אלא לחוב על מנת לזכות ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה. כלומר דהכא לא מדין זכייה [הוא דהא הכא לאו זכייה] גמורה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא מדין אפטרופסות הוא שיש לב"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים וחלוקתן גלוי מילתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך ולחוב על מנת לזכות אפרש לפנינו בס"ד. ודאמרי' מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשיא אחד בענין זה קאמר ורבה בר רב הונא אמר רב נמי דקאמר מנין שזכין לאדם שלא בפניו בכי האי גוונא קאמר. ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכייה לאו מטעם שליחות היא דהא אמרינן מעיקרא ותסברא דהא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא א"ר מנין שזכין לאדם כלומר ולא תפשוט מהכא שליחות דזכייה לאו מדין שליחות הוא ומוכחינן מהכא שאע"פ שאין שליחות לקטן אחרים זוכין בשבילו מן התורה דלא אשכחן דאימעיט אלא מדין שליחות והיינו דלא אקשינן הכא והא קטנים לאו בני זכייה נינהו כדפרכינן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו וליתא מדאמרינן בפ' איזהו נשך (דף עא ב) רבינא אמר דנהי דשליחות לעובד כוכבים לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן הכא נמי לא שנא ולא היא קטן אתי לידי שליחות עובד כוכבים לא אתי לידי שליחות וש"מ דאין זכייה לקטן אלא מדבריהם ומשמע נמי מינה דכל מי שאין לו שליחות אין לו זכייה וקטן משום דאתי לכלל שליחות תקנו ליה רבנן זכייה ומיהו לא תקינו ליה שליחות דמשום דשליחות מילתא אלימתא היא דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי משלח למהדר ביה לא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי וכ"ת מ"מ קשיא שמעתין איכא למימר דאין ה"נ דלמאי דקא ס"ד השתא דרב מוכח מהאי קרא דזכין לאדם שלא בפניו זכין לקטן מדאורייתא ולא מדין שליחות ומשום הכי לא פרכינן והא קטן לאו בר זכייה הוא דלפום פשטיה דרב ודאי זכין לו מדאורייתא ולית לן שום [אוכחתא] דנפריך עליה והא קטן לאו בר זכייה הוא אבל מכיון דאקשינן ותסברא דהא זכות הוא הא חובה הוא [דאיכא] דניחא ליה בהר כו' ואוקימנא כדרבא אמר ר"נ דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם לא תפשוט מינה שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו וזכין לו לקטן מדאורייתא דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מילתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל [בעלמא] אין זכייה לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכי תימא אכתי קשיא מדאמרינן בפירקא קמא דמכילתין [דף כג ב] עבד כנעני לר"ש בן אלעזר מהו שיעשה שליח לקבל גטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה מה אשה משוי שליח אף עבד נמי משוי שליח או דילמא עבד דאיהו לא מצי מקבל גיטיה שליח נמי לא מצי משוי. כלומר דלר"ש בן אלעזר כיון דס"ל שאין העבד יכול לקבל גיטו מיד רבו כדאיתא לעיל שליח נמי לא מצי משוי ואעפ"כ אחרים זוכין בגט בשבילו כדתנן [דף כב ב] בשטר על ידי אחרים אלמא דזכייה ע"י אחרים לאו מטעם שליחות הוא דהא אפילו למאי דמספקי שלא תהא שליחות לעבד יש לו זכייה ע"י אחרים יש לי לומר דלא דמי דאין ודאי דכל מי שאין לו יד למנות שליח אף אחרים אין זוכין בשבילו מדאורייתא כהא דקטן אבל עבד מה שאינו יכול לקבל גיטו לר"ש בן אלעזר ומספקינן לדידיה נמי דלא לימצי לשוויי שליח לאו משום שאין לו יד דהא הו"ל גיטו וידו באין כאחד כדתנן בפרק הזורק (דף עז א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת ופרכינן עלה חצר מה שקנתה אשה קנה בעלה ופרקה רבא משום דגיטה וחצרה באין כאחד וגבי עבד נמי הוה לן למימר דגיטו וידו באין כאחד ומשום הכי פרכינן לעיל בגמ' בפרק קמא (דף כג א) והא קי"ל דגיטו וידו באין כאחד אלא דטעם דר"ש בר"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינה שלו. כלומר של בעל דאשה אין גופה קנוי לבעל אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינה שלו כלומר של אדון ועבד גופו קנוי לאדון [הלכך בעינן יד אחרים] וכיון שמה שאין העבד עושה שליח אינו מטעם שלא תהא לו יד