רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף עב עמוד א

הלכות רב אלפס

אין שומעין לו בא לסכך בארזים שומעין לו בשקמים אין שומעין לו לרבות בחלונות אין שומעין לו למעט בחלונות שומעין לו להגביה אין שומעין לו למעט שומעין לו עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין בכפיסים אין שומעין לו בלבנים שומעין לו בא לסכך בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו לרבות בחלונות שומעין לו למעט בחלונות אין שומעין לו להגביה אין שומעין לו למעט שומעין לו אין לו לבנות לא לזה ולא לזה מאי תנא אין לו לבעל העלייה בקרקע כלום תניא ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים והעליון נוטל שליש אחרים אומר התחתון נוטל שלשה חלקים והעליון רביע אמר רבא נקוט הא דר' נתן בידך דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא קא סבר כמה מפסדא עלייה בבית תילתא הילכך אית ליה תילתא וכן הלכתא:

מתני' וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין:

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב:

גמ' וכמה נפחתה רב אמר ברובו ושמואל אמר בארבעה רב אמר ברובו אבל בארבעה אדם זורע חציו למעלה וחציו למטה ושמואל אמר בארבעה אין אדם זורע חציו למעלה וחציו למטה והלכתא כשמואל:

נתנו לו זמן לסתור את הכותל וכו':

וכמה זמן אמר רבי יוחנן זמן ב"ד שלשים יום:

נימוקי יוסף

בגויל וכו'. אם היתה מתחלה באבני גזית ובא לשנותה כשנפלה לאבני גויל שומעין לו מפני שמחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח כדאמרן ריש פירקא קמא דבבא בתרא [דף ב.] וכן מפרש כותל כפיסים רוחב ארבעה טפחים ושל לבנים שלשה נמצא דלתחתון כל דבר שמרחיב עובי הבנין ומחזקו שומעין לו אם ממעט חזקו אין שומעין לו שעליון מונעו וטוענו למחר יפול:

ארזים. משאן כבד ומתקיימין יותר משקמים א"כ לתחתון שומעין בארזים ולא בשקמים וההפך לעליון וכן מיעוט החלונות מרבה כובד משא ומרבה חוזק בבנין וההפך רבוי החלונות הלכך לתחתון שומעין למעט ולעליון שומעין להרבות:

ולהגביה אין שומעין כו'. שניהם שוין לענין זה מפני שהנמוך יותר חזק מן הגבוה הא דאסיקנא הכא דלהכביד אין שומעין איכא למידק דהא אמרינן פרק השותפין (דף ו.) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי ואמרי' בפ' המוכר את הבית (דף סג:) בסתמא לא קני עומקא ורומא מאי ניהו שאם רצה [מוכר] לבנות עלייה על גביו בונה ותירץ הראב"ד ז"ל דהכא מדינא התם במנהגא דבמקום שנהגו להכביד ושלא להקפיד בונין ואין ממחים בידם וכדתניא בתוספתא [ריש פ' יא] בית לאחד ועלייה לאחד ורצה בעל העלייה לבנות דיוטא על גבה מקום שנהגו לעשות שנים ושלשה עושה הכל כמנהג המדינה וכתב הרשב"א ז"ל דודאי [דינו של הראב"ד ז"ל] אמת הוא במקום שנהגו אין ממחים בידו מיהו ההיא דאחזיק להורדי בכל מקום הוא דההיא בשהחור רחב לקבל כשורי הוא ומשום דכיון דאחזיק אחזיק לכל מילי דמקבל להו החור הא להרחיב חור קטן של הורדי עד שיקבל כשורי לא וההיא נמי דפרק המוכר את הבית (שם) [לאו על גביו ממש קאי אלא לבנות עמודים מבחוץ ויבנה על גביהן עלייה אם ירצה דהא עיקרא דמילתא התם לאשמועינן דלא מכר אויר שעל גביהן כיון שלא כתב ליה רומא ואם תמצא לומר שבונה על גבה ממש] היינו משום דכל שלא כתב לו עומקא ורומא הרי הוא כמשיירו בפירוש לבנות על גבי הבית וכן לא אמרו כאן אלא בבית לאחד ועלייה לאחר דאין לבעל העלייה בבית אלא שעבוד בלבד ואם שעבדו לו לשעבוד מועט לא שעבדו לו לשעבוד מרובה אבל כותל שבין שתי חצרות שהמקום והאבנים של שניהם כל אחד ואחד בונה ומגביה ומכביד בכל מקום כמה שירצה ובלבד שלא יהיה כותל רעועה וכדרך שאדם בונה אותו בשלו וזהו ששנינו (ב"ב דף ה.) כותל חצר שנפל עד ארבע אמות מחייבים אותו לבנותו למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו אלמא לבנות עם חבירו אין מחייבין הא לעכב על חבירו אינו יכול ותדע לך שאם אתה אומר כן פשיטא [השתא] עכובי מעכב על ידו שלא לחייבו לבנות עמו צריכא למימר ועוד שהרי בכל משנתנו שנו שם מקום שנהגו וכאן שנו סתם ש"מ דדינא קתני ואפילו במקום שאין מנהג ידוע וטעמא משום דהתם בשלו הוא בונה דלאותן זה וזה חלק במקום ובאבנים אלא שאם רצה כל אחד לבנות ולהגביה עושה ואין ממחין בידו עכ"ל:

אין לו לזה ולא לזה לבנות. שעניים הם ובעל הבית רוצה לזרוע במקום בית ואומר לבעל העלייה אין לך בקרקע כלום כל זמן שאינך רוצה לבנות שאין לך זכות אלא באויר ומיהו אם בעל העלייה רוצה למכור חלקו הרשות בידו וכן אם בעה"ב רוצה למכור הבית ימכור שבעל העלייה יבנה לכשירצה על מה שבנה לוקח:

דדיינא הוא. אב ב"ד היה כדאמרינן בהוריות בפרק בתרא (דף יג:):

כמה מפסידה. שליש יומי קיומא. היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה:

מתני' בית הבד. לעצור זיתים:

וגנה אחת על גביו. שחקק אדם בסלע תחתיו כמין כפה והיתה גנתו למעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גנה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעותיו של עליון:

כיפין. ארחו"ש בלע"ז והעליון יתן עליהן עפר ויזרע:

פטור מלשלם. דמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא וא"כ מיירי דוקא שבנאו כראוי אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת הזועות מחמת הרוח מחמת הגשמים אם בנאו כדרכה פטור ואם לאו חייב וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה בשעת נפילה משום דכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה לו שהות לסלקם אנוס הוא ואפילו בשהיה לו שהות משכחת לה דפטור במפקיר נזקיו דקיימא לן (ב"ק דף כט:) מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אבל בשנתנו לו זמן ונפל לאחר זמן חייב לשלם בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה בשעת נפילה דפושע הוא. לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב:

גמ' בד' טפחים. והלכתא כשמואל. ואע"ג דפליגי לעיל (דף קטז:) רב ושמואל גבי בית ועלייה צריכא דהייתי יכול לחלק בין ענין זריעה לענין דירה וקמ"ל דאף בענין זריעה לא עבידי אינשי לזרוע חציו למעלה וחציו למטה:

כתבו בתוספות שאין ב"ד נותנין זמן אלא לפי הענין דההיא (דנפלה) [דנשברה] כדו ולא סלקה לא יהבינן לזה ל' יום לפי שבקל יכול לסלקו. מהא שמעינן דסתם זמן ב"ד ל' יום הוא הלכך מלוה שבא לגבות חובו בב"ד שצריך תחלה דלתבעיה ללוה כדאיתא בפרק גט פשוט (דף קעד.) אם בקש לוה מב"ד שיתנו לו זמן כדי שיפרע נותנין לו זמן ל' יום ואע"ג דחסריה ממונא ותנן בפרק החובל (דף צא.) מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובאת לפני ר"ע וחייבו וכו' אמר לו תן לי זמן ונתן לו ואקשינן בגמרא ומי יהבינן זמן לחבלות ומתרצינן הני מילי בחבלא דחסריה ממונא אבל לבשת דלא חסריה ממונא יהבינן זמן והכא נמי בבע"ח הא חסריה לא קשיא דחובל דאזקיה בידים שאני אבל הלואה דמדעתא דנפשיה נותנין זמן וכן דעת הגאונים ז"ל ודברי הרי"ף ז"ל מכוון בתשובתו דבכל מלוה קובעין זמן ואפילו במלוה שהיה לה זמן קבוע והגיע זמן ולא פרעו וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ור"ח ז"ל כתב דמלוה שיש לו זמן קבוע והגיע הזמן ולא פרעו אין נותנין לו זמן אחר והביא ראיה מדאמר אביי פרק כל שעה (דף לא.) דכיון דמטא זימנא למגבא ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דברשות מלוה הוה קאי ואי עדיין יהבינן ליה זמן היכי אמרינן דברשות מלוה הוה קאי:

מתני' ונפל. לתוך גנתו של חבירו:

הגיעוך. יהיו שלך ובנה אותה לעצמך:

אין שומעין לו. אם אין זה רוצה שיקנה לו דבר הפקר או דבר מתנה:

בתבן ובקש. ללקוט לו משלו או מן ההפקר:

טול מה שעשית. מה שלקטת יהיה שלך:

אין שומעין לו. אע"ג דשוה כסף ככסף ואמרי' נמי בעלמא (דף קיח:) ממארי רשותך פארי אפרע משום דהתם אמרינן בבע"ח משום דאי לית ליה זוזי יהיב ליה קרקע או מטלטלין אבל בשכיר שנשכר על דעת לקבל זוזי לעתותי ערב בשכרו אמרינן ליה זיל וטרח וזבין וראיה דבבע"ח היכא דלית ליה זוזי יהיב ליה מטלטלי ואי לית ליה מטלטלי יכול ליתן לו קרקע דאמרינן בפרק הכותב (דף פו.) ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי דמסיק ביה חבריה זוזי ואית ליה ארעא ולית ליה זוזי אמרינן ליה זיל טרח וזבין א"ל ההוא תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן אלמא דאי לאו הכי לא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואי לית ליה זוזי דמצי יהיב ליה מטלטלין בפרק המוכר (דף צב:) איתא דאמרינן ואי לית ליה זוזי לשקול תורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי אפרע [ואי אית] ליה קרקע ומטלטלין ולית ליה זוזי כתבו הגאונים ז"ל דיהיב ליה מטלטלין ודין נזקין אינו כן דאפילו אית ליה זוזי מצי יהיב כל מאן דבעי דאפילו סובין כל מידי דמטלטלי איקרי מיטב אלא דאי מגבי ליה ארעא יהב ליה בעידית דמיטב שדהו כתיב וכבר כתבתי כן בכתובות בס"ד:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט