רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף עב עמוד ב

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שומעין לו:

גמ' מדקתני הילך יציאותיך מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא קני אמאי כיון דא"ל הגיעוך תקנה לו חצרו מדר' יוסי בר' חנינא דאמר ר' יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו התם דעתיה למיתן ליה הכא דעתיה לדחוייה ומשום הכי לא קני עד דמפני ליה באנפיה:

מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש אמר לו תן לי שכרי אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואם משקיבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו:

המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנים לבינים וגובלים טיט ברשות הרבים אבל לא ללבינים הבונה ברשות הרבים המביא אבנים מביא והבונה בונה ואם הזיק משלם מה שהזיק רבי שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום:

גמ' תניא כל אלו שאמרו מותרים לקלקל ברה"ר אם הזיקו חייבין לשלם ור' יהודה פוטר אמר אביי רשב"ג ורבי יהודה ור"ש כולהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם ר' יהודה הא דאמרן רשב"ג מאי היא דתנן אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום ר"ש מאי היא דתנן היה מעמידו בעלייה עד שתהא מעזיבה תחתיו שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר"ש אומר לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם וכל כה"ג שיטה היא ולית הלכתא כחד מינייהו תנו רבנן החצב שמסר לסתת הסתת חייב הסתת שמסר לחמר החמר חייב החמר שמסר לכתף הכתף חייב הכתף שמסר לבנאי הבנאי חייב הבנאי שמסר לאדריכל האדריכל חייב וכולם שהעלוה על גבי הדימוס ונפלה והזיקה בקבלנות כולן חייבים בשכירות האחרון חייב וכולן

נימוקי יוסף

גמ' מי שהיה כותלו כו' הא לא פנינהו. ואסיקנא טעמא משום דאמרינן דחויי הוא דקא מדחי ליה עד דמפני ליה באפיה. דכיון דאית ליה למחויי כי פנינהו בפניו ולא מיחה מוכחא מילתא דלאו לדחויי איכוין אבל פנינהו שלא בפניו שומעין לו וכן כתבו כל המפרשי' ז"ל והרשב"א ז"ל דקדק מדלא תנא בסיפא גבי פועל הכי ש"מ דלא בעי פנינהו אלא ברישא בלחוד ואע"ג דאפשר לומר דה"נ לאחר שהוליכן בפניו לביתו קאמר ואשמעי' בקמייתא וה"ה הכא נראה לו עיקר דברישא בלחוד הוא דקאמר וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתו שעדיין יש שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחה ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו הלכך ה"ל כאילו פנינהו לאלתר באפיה וגמר ומקני והרנב"ר ז"ל כתב שאינו מחוור דמדעביד תלמודא צריכותא מהני מתניתא שמע מיניה שוו דיני אהדדי דאי לא הא כל חדא וחדא למילתא איצטריכא אלא ודאי אפי' בפועל נמי כל היכא דלא פנינהו דחויי קא מדחי ליה ויש שלמדו מכאן דמי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו ואמר לו הלה יהא משכון שלך דלא קני ליה דדחויי קא מדחי ליה. אמר המחבר בקושיית הרנב"ר ז"ל אפשר לי לומר דכיון שהצריכותא מרישא היא אפילו [תימא] דסיפא דכל חדא איצטריכא לא ס"ל לתלמודא למימ' תנא רישא אגב סיפא כדי לישתוק מהצריכותא ועוד שהדעת נותן שכיון שזה נתנו והלה קבלו שיהיה הענין קיים אם לא שנראה טעם שסמך על איזה ענין דאם לא כן לשמעינן מתני' בפועל שאינו ברור כ"כ הטעם שיסמוך בו דעתו כי הכא בבעל הכותל דחזינן סמיכת דעתו יותר מפורש מפני שאין דרך לפנות האבנים מיד וכל שכן בבעל הכותל ומיהו כיון שהרשב"א ז"ל אמר ג"כ [שאפשר] כדעת הרנב"ר ז"ל דשוי דינא וכן אותם שלמדו דין משכון מהכא הך סברא נמי אית להו דלפי דעת הרשב"א ז"ל שנראה לו עיקר אם חזר בעל המשכון אחרי כן על משכונו אין שומעין לו לפסוק הדין כך ונוכל לומר טעם בדבר עוד שאין לנו להוציא זכות שיש לו לבעל המשכון על משכונו מספק ועוד שסברא היא שלא יהיה קנוי לזה מה שהוא של חבירו עד שיודע הדבר שגמר בלבו להקנותו ולפיכך נאמר הכא דלא דמי להא דרבי יוסי ברבי חנינא כנ"ל ע"כ:

מתני' המוציא מוציא וכו'. כלומר אינו רשאי להשהותן שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרה"ר והנושאה משם יהא מזומן לישאנה לשדה ולגנה לזבל ובשעת הוצאת זבלים איירי דאילו שלא בשעת הוצאת זבלים אינו רשאי להוציא כלל:

אין שורין וכו'. מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד:

ואין לובנים לבינים. לפי שמשהה אותם ליבשן ששוטח הטיט בקרקע חלק בעובי הלבינים וחורץ לו חריצות של שתי וערב כמדת הלבינים ומניחם שם עד שיתיבשו:

גובלין. לתתו מיד בבנין:

המביא וכו'. מקבלן מיד המביא ובונה:

מתקן. מזמן ברה"ר ואינו חייב בנזקיו:

גמ' כל אלו. כל אותן נזקין דברים שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברה"ר ולהשליכם שם כגון זבלים לרבי יהודה דאמר מוציא זבלו לרה"ר בשעת הוצאת זבלים וצוברו כל ל' יום וכגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהם בימות הגשמים דברשות קא עבדי בבבא קמא (דף ל.):

ורבי יהודה פוטר. ולית הלכתא כרבי יהודה משום דקיימא בשיטה כרשב"ג ורבי שמעון דכולהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם וקי"ל כתנא דמתני' דאמר אם הזיק משלם מה שהזיק:

ת"ר החוצב. אבן מן ההר לעקרה מחיבורה:

סתת. הוא המרבעה והמחליקה:

חמר. נושאה מן ההר שהסתת סותתה שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להוליך לאומן:

אדריכל. הוא אבי אומנין שמדקדק בהנחת אבנים לסדרה על מושבה בשוה שלא תמוט ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס:

חייב. זה שהיה בידו חייב בנזקיה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר הוא חייב לשלם ואע"ג דמוקמינן לה לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אינו חייב אלא מי שהיתה מסורה לו כיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכי דמתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב"ק [דף פה:] פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון:

וכולן. אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומי שהניח אבן על הדימוס הוא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גיריה דיליה כולן יחד חייבין שכולן שותפין בדבר ועליהם המלאכה לעשות וקבלו אחריות הנזק יחד:

האחרון חייב. אדריכל שהניחה:

בשכירות. האחרון חייב:

בקבלנות. כולן חייבים היכא דלא נפלה מיד אחד מהם ועל כולם לשמור שתהא מיושבת יפה: