נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק י

דף ע עמוד בעריכה

הבית והעלייה. כגון שני אחים שחלקו אחד נטל בית ואחד נטל עלייה שעל גביו והאבני' של חומת הבית מן תקרת הבית התחתונה שהיא קרקע של עלייה ולמעלה של עליון והימנה ולמטה של תחתון:

שניהם חולקין. מפרש בתוספתא בד"א בזמן שהיו שניהם שוים אבל היה אחד מהם גדול ואחד מהם קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו וכן אפילו אין שניהם שוין אלא שכל אחד אומר שלי היה גבוה נמי חולקין כיון שאין לנו עדים של מי היה גבוה דא"א בענין אחר וא"ת מאי קמ"ל דבשניהם שוין יחלוקו פשיטא הא קמ"ל דחולקין בשבורות ובשלמות ולא נאמר כיון שרוב הכתלים נופלים בחבטה הא נמי בחבטה נפל ועליונות נשברו אלא כיון שאפשר דבחבסה נפל חולקים [בשבורות ושלמות:ורואין אלו אבנים ראויות להשתבר. כלומר ואם ידוע היאך נפלה שמין אלו ראויות להשתבר]. אבל בידוע שאחד גדול ואחד קטן אותו שחלקו מרובה נוטל יותר מן השבורות ולא אמרינן ממון המוטל בספק הוא וחולקין [דאי בחבטה כולהו שבורות דמר ואי בחבסה כולהו שבורות דמר ודין הוא שיחלוקו] אף על פי שחלקו של אחד מהם מרובה כדתניא בברייתא דפירקין ומייתי לה בירושלמי באלין אבנים ונגנבו מחצה לזה כלומר [דבאבנים דפירקין תנא בברייתא שאם נגנבו] חולקין בשוה אף על פי שהאחד גדול חלקו מחברו משום דהתם בכל אחת שנוטל איכא למיחש אם הן מן המרובות ובשעה שנוטל הספק שוה בכל אחת ואחת הלכך כל אחת הוא ממון המוטל בספק וחולקים אבל הכא אין הספק שוה שאם העליון מרובה אפילו נפל בחבטה יותר הן אותן שנשארו שלמות מאבנים שלו לפי שהן מרובות ממה שישארו משל תחתון אי נמי נפל בחבטה ומשום הכי קאמר ששמין זה הספק שאינו שוה וכל אחד מהם נוטל לפי שלו אבל מה שהן ראויין להשתבר בזה ובזה שהוא ספק שוה חולקין בשוה אע"פ שחלקו של אחד מהם מרובה וכן הוכיחו המפרשים ז"ל מן הירושלמי דשור שנגח ארבעה וחמשה דאמרינן התם תאני וכן שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו חולקין לפי דמים רבי יוסי בר בון בשם רב הונא סלקת מתניתא הנבללין והנחפנין לפי חשבון פירוש דכי קתני מתני' ואם בלל וחפן לפי חשבון לאו דבעינן להו לתרוייהו אלא בחדא מינייהו בלחוד סגי שאם בלל תחלה אע"פ שלא חפן אלא נטל אחד אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון הלכך מעות מעשר שני וחולין שנתפזרו ולקט אחד אחד לא אמרינן לפי חשבון כיון שמתחלה לא היו מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ליקח הרבה בבת אחת [ולפיכך תולין לומר כלפי של מעשר שני ומשום חומרא אבל בשנים] שהטילו לכיס כיון שהן מעורבין חולקין לפי חשבון ובאלין אבנים שנגנבו חולקין בשוה לפי שגסות הן ובשעת נטילה אינן נחפנות וגם לא נתערבו מתחלה כלל שמעינן מהכא דהא דאמרינן ממון המוטל בספק חולקין אפילו היכא שיש לאחד יותר ממה שיש לחבירו:

ורואין אלו אבנים כו'. אם יש אבנים שבורות שם שאבנים של לבנים היו וזה אומר שלמות שלי רואין אלו אבנים ראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון הכל לפי המפולת אם נחבט הבית מיסודו ונפל תחתיו החומה במקומה יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכך נפלה בית ואם נחבט הכותל להלן כמקל שהוא עומד זקוף ונפל שהעליונו של כותל נפל להלן הרבה העליונות נשברו שנפלו מגובה רב והתחתונות שנפלו ממקום נמוך שלמות:

מקצת אבניו. שלימות:

[נוטלן] ועולות לו מן החשבון וכו'. שחבירו יטול אחרות כנגדן ובגמ' מפרש מה יטול כנגדן שלמות או שבורות:

גמ' מכלל דאיכא וכו'. מפולת זה היאך נפלה אי בחבס' כבר פירשנו חבסא וחבטא:

דף עא עמוד אעריכה


דנפיל בליליא. ולא ידענו אם נפלו בחבטא או בחבסא הלכך לא ידעינן רוב השבורות או רוב השלמות של מי הם ולפיכך חולקין וסיפא ה"ק ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר כלומר אם ידוע היאך נפלו שמין אלו הראויות להשתבר:

וליחזינהו למחר. אם הם למעלה זו על זו ולא נפלו למרחוק ידוע שבחבסא נפול ורוב השבורות של אותו שלמטה ואם הן רחוקות להלן ידוע שנפלו בחבטא ורוב השבורות של אותו שלמעלה:

לא קפדי [אהדדי]. למיקני רשות דידיה דאפקורי מפקר כל חד וחד רשותיה לגביה חבריה להניח שם חפציו הלכך כי נמי [יתבן] ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך המוציא מחבירו דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לאו עלייהו קפידא לאושולי דוכתא כתב רבינו חננאל ז"ל דמהא שמעינן דמילתא דידיעא לתרי שותפי בשותפות אע"ג דאיתיה ברשותא דחד מינייהו לא יכול למטען החזקתי דקי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ולפי זה אפי' טען ברי ואמר לקוח הוא בידי לא מהימן דכיון דשותפי כי האי גונא לא קפדי אהדדי ה"ל כאלו איתיה לההוא מידי ברשותא דתרוייהו וכ"כ הריא"ף ז"ל בריש בבא בתרא והראב"ד ז"ל מוסיף בה דברים דלא מיבעי אי אמר לקוח הוא בידי דעקר ליה לשותפותא לגמרי דלא מהימן אלא אפילו מודה ליה דאית ליה בגויה ריבעא או תילתא לאו כל כמיניה דכיון דסתם שותפות למחצה לא מהימן לגרועי מפלגא מידי תדע דהא הכא אע"ג דידעינן דשותפין [נינהו] בהנך אבנים לא ידעינן דתהוי יד שניהם שוה דהא אפשר שזה ראוי ליטול כל השלמות משום דבחבטא נפל א"נ איפכא אפ"ה לא מהניא ליה חזקתיה לומר בחבטא נפל ושלמות שלי ואפילו בדטעין הכי בברי דכיון דמידי דשותפו' הוא ולא ידיע אי דמר אי דמר חולקים ולזה הסכים הרשב"א ז"ל דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי הוי לה חצרו של זה ושל זה כחצר של שניהם או כסימטא ומאי אולמיה דהאי מהאי וכן דעת הרנב"ר ז"ל ומיהו כל ה"מ דוקא כגון דאיכא עד וראה אבל לא ראה מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר חזרתי ולקחתי ממך. כן כתב ה"ר יוסף הלוי מיג"ש:

דה"ל מחויב שבועה. דאורייתא משום הודאת מקצת ואינו יכול לישבע ומשום הכי קתני שחבירו נוטלן כתב הרנב"ר ז"ל דמהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא ה"ל למידק אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם:

גרסי' בגמרא ועולות לו מן החשבון סבר רבא למימר לחשבון שבורות [אלמא כיון דאמר איני יודע ריע טפי] א"ל אביי אדרבה האי ריע טפי מדהני ידיע טפי לא ידע תו לא אית ליה והנך כולהו דהאיך נינהו אלא אמר אביי עולות לו לחשבון שלמות מאי נפקא לן מינה נפקא מיניה למלבנא רויחא אי נמי לטינא דמעבד:

לחשבון שבורות שכנגדו אף הוא יטול שבורות כנגדן וזה יטול את אלו כפי חשבון לחשבון שלימות שכנגדו אף הוא יטול שלמות כנגדן:

למלבנא רויחא. יש לבנים עשויות במלבן שהוא רחב מחבירו אי נמי לטינא דמעבד יש טיט שעושין ממנו לבנים שמעובד ומגובל יפה מחבירו:

מתני' של שנים. רש"י והרי"ף ז"ל ורוב האחרונים ז"ל [ל"ג של שנים] ופירשו הך מתניתין בשוכר ומשכיר וכתב הרנב"ר ז"ל שכן עיקר דדינא דשותפין הא תני לה בסמוך דתנן ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות וכו' ותרתי בשותפין למה לי אלא הא ודאי בשוכר ומשכיר הוא ומשום דדמיא לשותפי עריב לה בהדייהו ואחרים דקדקו עוד מדאמר ר' יוסי עליון נותן מעזיבה ואמרי' בגמרא טעמא משום אשוויי גומות [הוא ועליון בעי אשוויי] ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרינן פרק השואל (דף קא:) דעל השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט הוא אבל בשותפות ודאי תחתון נותן את הכל וראיה לדבר ממתני' דלעיל דתנן דשניהם חולקין בשוה בעצים ובאבנים ובעפר [והיינו משום] דעליון נותן [תקרה עליונה של עלייה] ומעזיבה [שלה ותחתון נותן תקרה ומעזיבה של תחתון ואלו היה העליון נותן מעזיבה] בתקרה של התחתונה היה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו [כשיעור אותה מעזיבה משום דעליון נותן לו תקרה עליונה ומעזיבה כנגד תקרה ומעזיבה של תחתון] אלא ודאי מדתנן חולקין שמע מינה כדכתיבנא:

ואין בעל הבית רוצה. משכיר:

מעזיבה. טיח הטיט שנותנין על התקרה ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים בספר עזרא ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

גמ' בארבעה. כיון שנפחתה בארבעה טפחים יורד ודר בבית לגמרי ואע"פ דהשתא אינו מחוסר אלא מקום כלי אחד לא כייפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה:

אידך מזלך גרמה. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק חמישי מהלכות שכירות שמחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות:

לוגר לו וכו'. אם יש לו למה אנו כופין את המשכיר (לקלטו) [לדור] עמו בבית וזה לשון הרנב"ר ז"ל בחידושיו אי אית ליה עלייה וקנו מיניה אי נמי קביל מיניה אגרא על כרחיה לוגר ליה עלייה אחריתי [אע"ג] דכיון דלית ליה לא מצי לאשתעבודי שאין אדם מקנה שאינה שלו אלא אם כן שעבד נכסיו לבנותה לו בפירוש אפילו הכי שוכר לא מיחייב באגריה אי לא מוגר ליה עלייה אחריתי עכ"ל:

שעל גבי בית זה. דשעבדיה לבית לגבי עלייה דאי לא שעבדיה למה ליה למימר שע"ג בית זה הא קא חזי לה דהא עלייה זו קאמר ליה שכל שרואה או עומד או נשען זה על גבי זה ואמר לו זה שעל גב זה אני משכיר לך לא לחנם הזכירו אלא כדי לשעבדו:

דלית. גפן מודלת טריא"ה בלע"ז:

פרסק. אילן שפירותיו אפרסקין:

ואיכא למידק והא לא דמו אהדדי דגבי בית ועלייה נפחת העלייה והבית קיים ואפילו הכי אמרינן דחייב להעמיד לו עליה ואילו גבי דלית כי ה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיהא חייב להעמיד לו דלית תירץ הרשב"א ז"ל דדומים הם לגמרי שהבית הוא שנתקלקל דהיינו תקרה כיון שעל התחתון ליתן את התקרה ועלייה קיימא דהיינו כותלי' ואוירא ותקרת הבית לעלייה כפרסק לדלית ולפי זה שמעינן שאם נפלו כותלי העלייה אפילו כי תקרת הבית קיים אינו חייב להעמיד לו עלייה שהרי הכל תלוי בדלית והשתא הדלית נעקר וכן נראה דנפחתה דוקא והיינו דנקט לה לעיל דרך נפילה והכא נקט שנפחתה הלכך בשוכר ומשכיר דוקא נפחתה דכל שנתקלקלה עלייתו מחמת ביתו שעבד לו ביתו שהפסד זה בא לו מחמתו:

דף עא עמוד בעריכה


לבדו דר. ובעה"ב יצא מביתו על כרחו ופסק הרי"ף ז"ל דשניהם דרים:

דרך פתחים. דרך פתח הבית כבעה"ב:

דרך (עלייה). דרך גגו לעלות מבחוץ דרך סולם קבוע לכניסת פתח העלייה ליכנס לעלייה הנפחתה ומשם ירד לביתו בסולם:

עלייה וירידה וכו'. אם קבלתי עלי לעלות דרך סולם וליכנס לפתח ולדור למעל' טורח עלייה וירידה לא קבלתי עלי:

אמר המחבר ונראה לי דמדנקט תלמודא בלשון אם תמצא לומר עלייה וירידה לא קבילית עלי שכן הדין וכן נראה דכיון שהמשכיר מעכב הדבר די לו צער לשוכר שלא יוכל לדור לבדו ע"כ:

שתי עליות וכו'. והוא שכר את העליונה:

פשיטא וכו'. דכל שכן דהא עדיפא ליה:

איפחת תחתונה. והוא שכר התחתונה וא"ת אי אמר ליה עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך פשיטא שידור בבית ואי א"ל עלייה זו שתחת עלייה זו אני משכיר לך פשיטא שידור בעלייה יש לומר דמיירי דא"ל עלייה שעל גבי בית זה ואפילו הכי מספקא ליה משום דגם העלייה העליונה בכלל בית זה וכל מה ששייר לעצמו קרא בית וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שכירות שהרי זה ספק אם ידור בעליונה או בבית לכתחלה לא ידור ואם דר אין מוציא אותו משם:

קנים וסנאין. לעשות תקרה כמין מחצלת:

סותני. שם חכם תלמידו של ר"ל:

לוחאים. מנסרים של ארז שקורים פלנק"ש בלע"ז:

חזוקי תקרה. שמאחר שהוא טח בטיט אין הנסרים נדין ממקומן וקי"ל כרבנן דהכא דכיון דבשוכר ומשכיר איירי מתני' החזוק תועלת בעל הבית הוא שהוא התחתון הלכך עליו לתקן התקרה עם המעזיבה:

בי תרי. בית של זה ועלייה של זה ולא בשוכר ומשכיר מיירי:

ויוסף הורד. ר' חייא בר יוסף אמר תחתון [האי הורד מתרגמינן איתחת]:

בפלוגתא דהתם בנזקין פ' לא יחפור (דף כה:) גבי אילן ובור דרבנן אמרי התם שבעל האילן מרחיק האילן מן הבור כדי שלא יזיק כותלי הבור ואם הבור קודם יקוץ ורבי יוסי אומר לא יקוץ שזה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו שאין המזיק צריך להרחיק את עצמו שהניזק הוא שצריך להרחיק את עצמו ואמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי הלכך הלכתא כרבי חייא בר יוסף דאמר תחתון מתקן דקאי כרבי יוסי דהלכתא כוותיה איני והא [אמר רב יוסף כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה [ר"י] בגירי דידיה הני מיא דפסקי והדר נפלי] וכו'. אדר' חייא בר יוסף פריך דאמר על התחתון לתקן ואוקימנא כרבי יוסי והא מודה רבי יוסי בגיריה דיליה אע"ג דאמר על הניזק להרחיק את עצמו הני מילי היכא דלאו אדם עצמו מזיק כגון בור ואילן שבשעת נטיעתו אינו מזיקו אבל השרשים גדלים ומתפשטין מאיליהן לאחר זמן אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך את המים על ראשו מודה הוא דהא לאו גרמא בנזקין הוא אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד:

[דפסקי והדר נפלי]. כלומר לא היתה מקום רחיצתו של ידיו של עליון על מקום נזקי התחתון אלא במקום אחר ומשם הן נמשכין והולכין עד שנופלין במקום שמזיקין הלכך לאו גיריה נינהו ושמעינן מינה דהיכא דליכא מעזיבה דגיריה נינהו עליון מתקן כרבי יוסי דאמר התחתון נותן את התקרה והעליון המעזיבה אבל בשוכר ומשכיר במתני' לית הלכתא כותיה וכדאמרן:

מתני' של שנים. בית של זה ועלייה של זה שחלקו כך בנחלת אביהם:

לבעל הבית לבנות. עד התקרה התחתונה ובעל העלייה יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג:

הרי בעל העליונה בונה וכו'. וא"ת ולמה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא סיפא יכפוהו לבנות כבר זה הקשו בירושל' [דמכילתין הלכה ד] דאמרינן התם שמענו שאין כופין כלומר ממתני' שמעינן הכי דקתני והוא אינו רוצה לבנות אלמא אין כופין [והא תני ר' חייא כופין ומתרצינן] בשאינו כלומר שהלך למדינת הים דבכי ה"ג אי אפשר לכפותו שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו ומ"מ שמעינן מינה דכל שישנו כופין אותו לבנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דהתם בירושלמי סברי לה כרב אחא שר הבירה (בכתובות דף פח.) דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה כדמוכח בפ' הכותב אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם דנפרעין מן התקנה כדי שלא יהא [כל אחד] ואחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים אי איתא דבישנו כופין אותו אפילו בשאינו נמי כופין אלא דסברא דגמרא דילן הוא שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העלייה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות בעל כרחו וכתב הרנב"ר ז"ל שאין דעת הרא"ה ז"ל ג"כ:

אף זה. שדר אם כן בעל עלייה זו כשהוא חוזר מעותיו לזה שהוא דר בתוך שלו ואי נמי זה לא חסר דהא בלאו הכי הא לא בני לה איהו זה מיהא מהני שאילולי בית זה אין לו מקום לדור שם וסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כרבית:

אלא בונה ויושב בבית דהוה ליה זה לא נהנה וזה אינו חסר הוא לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לדור לו וזה לא חסר דבלאו הכי לא חזיא ליה דהא לא בני לה וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם וכל שזה חסר אע"פ שזה אינו נהנה כתב רב אלפסי ז"ל בפרק כיצד הרגל שהוא חייב לפי' כתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור והביא עוד ראיה מדתנן בפ' המקבל (דף קד.) המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משמע דהא לאו הכי פטור וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן כתב הרנב"ר ז"ל:

גמ' תחתון שבא לשנות. בבנין החומה שעליו מן היסוד עד התקרה:

דף עב עמוד אעריכה


בגויל וכו'. אם היתה מתחלה באבני גזית ובא לשנותה כשנפלה לאבני גויל שומעין לו מפני שמחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח כדאמרן ריש פירקא קמא דבבא בתרא [דף ב.] וכן מפרש כותל כפיסים רוחב ארבעה טפחים ושל לבנים שלשה נמצא דלתחתון כל דבר שמרחיב עובי הבנין ומחזקו שומעין לו אם ממעט חזקו אין שומעין לו שעליון מונעו וטוענו למחר יפול:

ארזים. משאן כבד ומתקיימין יותר משקמים א"כ לתחתון שומעין בארזים ולא בשקמים וההפך לעליון וכן מיעוט החלונות מרבה כובד משא ומרבה חוזק בבנין וההפך רבוי החלונות הלכך לתחתון שומעין למעט ולעליון שומעין להרבות:

ולהגביה אין שומעין כו'. שניהם שוין לענין זה מפני שהנמוך יותר חזק מן הגבוה הא דאסיקנא הכא דלהכביד אין שומעין איכא למידק דהא אמרינן פרק השותפין (דף ו.) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי ואמרי' בפ' המוכר את הבית (דף סג:) בסתמא לא קני עומקא ורומא מאי ניהו שאם רצה [מוכר] לבנות עלייה על גביו בונה ותירץ הראב"ד ז"ל דהכא מדינא התם במנהגא דבמקום שנהגו להכביד ושלא להקפיד בונין ואין ממחים בידם וכדתניא בתוספתא [ריש פ' יא] בית לאחד ועלייה לאחד ורצה בעל העלייה לבנות דיוטא על גבה מקום שנהגו לעשות שנים ושלשה עושה הכל כמנהג המדינה וכתב הרשב"א ז"ל דודאי [דינו של הראב"ד ז"ל] אמת הוא במקום שנהגו אין ממחים בידו מיהו ההיא דאחזיק להורדי בכל מקום הוא דההיא בשהחור רחב לקבל כשורי הוא ומשום דכיון דאחזיק אחזיק לכל מילי דמקבל להו החור הא להרחיב חור קטן של הורדי עד שיקבל כשורי לא וההיא נמי דפרק המוכר את הבית (שם) [לאו על גביו ממש קאי אלא לבנות עמודים מבחוץ ויבנה על גביהן עלייה אם ירצה דהא עיקרא דמילתא התם לאשמועינן דלא מכר אויר שעל גביהן כיון שלא כתב ליה רומא ואם תמצא לומר שבונה על גבה ממש] היינו משום דכל שלא כתב לו עומקא ורומא הרי הוא כמשיירו בפירוש לבנות על גבי הבית וכן לא אמרו כאן אלא בבית לאחד ועלייה לאחר דאין לבעל העלייה בבית אלא שעבוד בלבד ואם שעבדו לו לשעבוד מועט לא שעבדו לו לשעבוד מרובה אבל כותל שבין שתי חצרות שהמקום והאבנים של שניהם כל אחד ואחד בונה ומגביה ומכביד בכל מקום כמה שירצה ובלבד שלא יהיה כותל רעועה וכדרך שאדם בונה אותו בשלו וזהו ששנינו (ב"ב דף ה.) כותל חצר שנפל עד ארבע אמות מחייבים אותו לבנותו למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו אלמא לבנות עם חבירו אין מחייבין הא לעכב על חבירו אינו יכול ותדע לך שאם אתה אומר כן פשיטא [השתא] עכובי מעכב על ידו שלא לחייבו לבנות עמו צריכא למימר ועוד שהרי בכל משנתנו שנו שם מקום שנהגו וכאן שנו סתם ש"מ דדינא קתני ואפילו במקום שאין מנהג ידוע וטעמא משום דהתם בשלו הוא בונה דלאותן זה וזה חלק במקום ובאבנים אלא שאם רצה כל אחד לבנות ולהגביה עושה ואין ממחין בידו עכ"ל:

אין לו לזה ולא לזה לבנות. שעניים הם ובעל הבית רוצה לזרוע במקום בית ואומר לבעל העלייה אין לך בקרקע כלום כל זמן שאינך רוצה לבנות שאין לך זכות אלא באויר ומיהו אם בעל העלייה רוצה למכור חלקו הרשות בידו וכן אם בעה"ב רוצה למכור הבית ימכור שבעל העלייה יבנה לכשירצה על מה שבנה לוקח:

דדיינא הוא. אב ב"ד היה כדאמרינן בהוריות בפרק בתרא (דף יג:):

כמה מפסידה. שליש יומי קיומא. היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה:

מתני' בית הבד. לעצור זיתים:

וגנה אחת על גביו. שחקק אדם בסלע תחתיו כמין כפה והיתה גנתו למעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גנה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעותיו של עליון:

כיפין. ארחו"ש בלע"ז והעליון יתן עליהן עפר ויזרע:

פטור מלשלם. דמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא וא"כ מיירי דוקא שבנאו כראוי אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת הזועות מחמת הרוח מחמת הגשמים אם בנאו כדרכה פטור ואם לאו חייב וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה בשעת נפילה משום דכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה לו שהות לסלקם אנוס הוא ואפילו בשהיה לו שהות משכחת לה דפטור במפקיר נזקיו דקיימא לן (ב"ק דף כט:) מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אבל בשנתנו לו זמן ונפל לאחר זמן חייב לשלם בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה בשעת נפילה דפושע הוא. לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב:

גמ' בד' טפחים. והלכתא כשמואל. ואע"ג דפליגי לעיל (דף קטז:) רב ושמואל גבי בית ועלייה צריכא דהייתי יכול לחלק בין ענין זריעה לענין דירה וקמ"ל דאף בענין זריעה לא עבידי אינשי לזרוע חציו למעלה וחציו למטה:

כתבו בתוספות שאין ב"ד נותנין זמן אלא לפי הענין דההיא (דנפלה) [דנשברה] כדו ולא סלקה לא יהבינן לזה ל' יום לפי שבקל יכול לסלקו. מהא שמעינן דסתם זמן ב"ד ל' יום הוא הלכך מלוה שבא לגבות חובו בב"ד שצריך תחלה דלתבעיה ללוה כדאיתא בפרק גט פשוט (דף קעד.) אם בקש לוה מב"ד שיתנו לו זמן כדי שיפרע נותנין לו זמן ל' יום ואע"ג דחסריה ממונא ותנן בפרק החובל (דף צא.) מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובאת לפני ר"ע וחייבו וכו' אמר לו תן לי זמן ונתן לו ואקשינן בגמרא ומי יהבינן זמן לחבלות ומתרצינן הני מילי בחבלא דחסריה ממונא אבל לבשת דלא חסריה ממונא יהבינן זמן והכא נמי בבע"ח הא חסריה לא קשיא דחובל דאזקיה בידים שאני אבל הלואה דמדעתא דנפשיה נותנין זמן וכן דעת הגאונים ז"ל ודברי הרי"ף ז"ל מכוון בתשובתו דבכל מלוה קובעין זמן ואפילו במלוה שהיה לה זמן קבוע והגיע זמן ולא פרעו וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ור"ח ז"ל כתב דמלוה שיש לו זמן קבוע והגיע הזמן ולא פרעו אין נותנין לו זמן אחר והביא ראיה מדאמר אביי פרק כל שעה (דף לא.) דכיון דמטא זימנא למגבא ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דברשות מלוה הוה קאי ואי עדיין יהבינן ליה זמן היכי אמרינן דברשות מלוה הוה קאי:

מתני' ונפל. לתוך גנתו של חבירו:

הגיעוך. יהיו שלך ובנה אותה לעצמך:

אין שומעין לו. אם אין זה רוצה שיקנה לו דבר הפקר או דבר מתנה:

בתבן ובקש. ללקוט לו משלו או מן ההפקר:

טול מה שעשית. מה שלקטת יהיה שלך:

אין שומעין לו. אע"ג דשוה כסף ככסף ואמרי' נמי בעלמא (דף קיח:) ממארי רשותך פארי אפרע משום דהתם אמרינן בבע"ח משום דאי לית ליה זוזי יהיב ליה קרקע או מטלטלין אבל בשכיר שנשכר על דעת לקבל זוזי לעתותי ערב בשכרו אמרינן ליה זיל וטרח וזבין וראיה דבבע"ח היכא דלית ליה זוזי יהיב ליה מטלטלי ואי לית ליה מטלטלי יכול ליתן לו קרקע דאמרינן בפרק הכותב (דף פו.) ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי דמסיק ביה חבריה זוזי ואית ליה ארעא ולית ליה זוזי אמרינן ליה זיל טרח וזבין א"ל ההוא תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן אלמא דאי לאו הכי לא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואי לית ליה זוזי דמצי יהיב ליה מטלטלין בפרק המוכר (דף צב:) איתא דאמרינן ואי לית ליה זוזי לשקול תורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי אפרע [ואי אית] ליה קרקע ומטלטלין ולית ליה זוזי כתבו הגאונים ז"ל דיהיב ליה מטלטלין ודין נזקין אינו כן דאפילו אית ליה זוזי מצי יהיב כל מאן דבעי דאפילו סובין כל מידי דמטלטלי איקרי מיטב אלא דאי מגבי ליה ארעא יהב ליה בעידית דמיטב שדהו כתיב וכבר כתבתי כן בכתובות בס"ד:

דף עב עמוד בעריכה


גמ' מי שהיה כותלו כו' הא לא פנינהו. ואסיקנא טעמא משום דאמרינן דחויי הוא דקא מדחי ליה עד דמפני ליה באפיה. דכיון דאית ליה למחויי כי פנינהו בפניו ולא מיחה מוכחא מילתא דלאו לדחויי איכוין אבל פנינהו שלא בפניו שומעין לו וכן כתבו כל המפרשי' ז"ל והרשב"א ז"ל דקדק מדלא תנא בסיפא גבי פועל הכי ש"מ דלא בעי פנינהו אלא ברישא בלחוד ואע"ג דאפשר לומר דה"נ לאחר שהוליכן בפניו לביתו קאמר ואשמעי' בקמייתא וה"ה הכא נראה לו עיקר דברישא בלחוד הוא דקאמר וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתו שעדיין יש שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחה ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו הלכך ה"ל כאילו פנינהו לאלתר באפיה וגמר ומקני והרנב"ר ז"ל כתב שאינו מחוור דמדעביד תלמודא צריכותא מהני מתניתא שמע מיניה שוו דיני אהדדי דאי לא הא כל חדא וחדא למילתא איצטריכא אלא ודאי אפי' בפועל נמי כל היכא דלא פנינהו דחויי קא מדחי ליה ויש שלמדו מכאן דמי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו ואמר לו הלה יהא משכון שלך דלא קני ליה דדחויי קא מדחי ליה. אמר המחבר בקושיית הרנב"ר ז"ל אפשר לי לומר דכיון שהצריכותא מרישא היא אפילו [תימא] דסיפא דכל חדא איצטריכא לא ס"ל לתלמודא למימ' תנא רישא אגב סיפא כדי לישתוק מהצריכותא ועוד שהדעת נותן שכיון שזה נתנו והלה קבלו שיהיה הענין קיים אם לא שנראה טעם שסמך על איזה ענין דאם לא כן לשמעינן מתני' בפועל שאינו ברור כ"כ הטעם שיסמוך בו דעתו כי הכא בבעל הכותל דחזינן סמיכת דעתו יותר מפורש מפני שאין דרך לפנות האבנים מיד וכל שכן בבעל הכותל ומיהו כיון שהרשב"א ז"ל אמר ג"כ [שאפשר] כדעת הרנב"ר ז"ל דשוי דינא וכן אותם שלמדו דין משכון מהכא הך סברא נמי אית להו דלפי דעת הרשב"א ז"ל שנראה לו עיקר אם חזר בעל המשכון אחרי כן על משכונו אין שומעין לו לפסוק הדין כך ונוכל לומר טעם בדבר עוד שאין לנו להוציא זכות שיש לו לבעל המשכון על משכונו מספק ועוד שסברא היא שלא יהיה קנוי לזה מה שהוא של חבירו עד שיודע הדבר שגמר בלבו להקנותו ולפיכך נאמר הכא דלא דמי להא דרבי יוסי ברבי חנינא כנ"ל ע"כ:

מתני' המוציא מוציא וכו'. כלומר אינו רשאי להשהותן שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרה"ר והנושאה משם יהא מזומן לישאנה לשדה ולגנה לזבל ובשעת הוצאת זבלים איירי דאילו שלא בשעת הוצאת זבלים אינו רשאי להוציא כלל:

אין שורין וכו'. מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד:

ואין לובנים לבינים. לפי שמשהה אותם ליבשן ששוטח הטיט בקרקע חלק בעובי הלבינים וחורץ לו חריצות של שתי וערב כמדת הלבינים ומניחם שם עד שיתיבשו:

גובלין. לתתו מיד בבנין:

המביא וכו'. מקבלן מיד המביא ובונה:

מתקן. מזמן ברה"ר ואינו חייב בנזקיו:

גמ' כל אלו. כל אותן נזקין דברים שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברה"ר ולהשליכם שם כגון זבלים לרבי יהודה דאמר מוציא זבלו לרה"ר בשעת הוצאת זבלים וצוברו כל ל' יום וכגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהם בימות הגשמים דברשות קא עבדי בבבא קמא (דף ל.):

ורבי יהודה פוטר. ולית הלכתא כרבי יהודה משום דקיימא בשיטה כרשב"ג ורבי שמעון דכולהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם וקי"ל כתנא דמתני' דאמר אם הזיק משלם מה שהזיק:

ת"ר החוצב. אבן מן ההר לעקרה מחיבורה:

סתת. הוא המרבעה והמחליקה:

חמר. נושאה מן ההר שהסתת סותתה שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להוליך לאומן:

אדריכל. הוא אבי אומנין שמדקדק בהנחת אבנים לסדרה על מושבה בשוה שלא תמוט ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס:

חייב. זה שהיה בידו חייב בנזקיה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר הוא חייב לשלם ואע"ג דמוקמינן לה לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אינו חייב אלא מי שהיתה מסורה לו כיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכי דמתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב"ק [דף פה:] פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון:

וכולן. אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומי שהניח אבן על הדימוס הוא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גיריה דיליה כולן יחד חייבין שכולן שותפין בדבר ועליהם המלאכה לעשות וקבלו אחריות הנזק יחד:

האחרון חייב. אדריכל שהניחה:

בשכירות. האחרון חייב:

בקבלנות. כולן חייבים היכא דלא נפלה מיד אחד מהם ועל כולם לשמור שתהא מיושבת יפה:

דף עג עמוד אעריכה


מתני' זו ע"ג זו. סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה וזו שאצלה קרקעיתה נמוך:

והירק בינתים בזקיפת הגבוה שזו גבוה מזו :

של עליון. יש שם שומים או בצלים של עליון הם שהרי עפרו הוא ומשלו יונק של תחתון. בשל אוירו היא מונחת.למלאות גנתו עפר. וישוה קרקעה לעליונה:

ששניהם יכולים למחות וכו'. שלא יהא ירק כאן עליון ליטול עפרו ותחתון למלאות גנתו:

מאין ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן:

כל שעליון יכול וכו'. כדאמר רבי מאיר הואיל ומעפרו הוא חי:

והשאר של תחתון. דעליון גופיה אפקורי מפקר ליה לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט:

גמ' שבור מלכא. פרש"י ז"ל שזהו מלך פרס ממש והיה בקי בדינין:

אמרוה קמיה. הא דרבי שמעון וקלסיה:

אפריון. חן שלנו כלומר יקבל חן מאתנו על דבר זה:

סליק פרק הבית והעלייה וסליקא לה מסכת בבא מציעא