רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף עא עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ואי בחבסא נפל לא צריכא דנפל בליליא וליחזינהו לצפרא דפנינהו ולשיוליה למאן דפנינהו דפנינהו בני רשות הרבים ואזלי להו וליחזי ברשותא דמאן יתבא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה לא צריכא דנקט ברשותא דתרוייהו אי נמי ברה"ר ואי בעית אימא שותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי אע"ג דפנינהו חד לרשותיה לא הויא חזקה:

אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן:

ואידך מאי קאמר אי דא"ל אין פשיטא ואי לא א"ל אין אמאי נוטלן לא צריכא דאמר ליה חמשין מינייהו אית לך ואידך חמשין לא ידענא דהוה ליה מתחייב שבועה ואינו יכול לישבע כדרבה דאמר האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם הילכך נוטלן ועולות לו מחשבון שלמות:

מתני' הבית והעלייה (של שנים) נפחתה העלייה ואין בעה"ב רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון את המעזיבה:

גמ' וכמה נפחתה רב אמר כרובה ושמואל אמר בארבעה רב אמר ברובה אבל בארבעה אדם דר חציו למעלה וחציו למטה ושמואל אמר בארבעה אין אדם דר חציו למעלה וחציו למטה והלכתא כשמואל:

מתניתין בשוכר ומשכיר היא ודוקא דא"ל עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה בית לעלייה כי הא דרבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד שאמר לחברו דלית זו שעל גבי הפרסק הזה אני משכיר לך ונעקר הפרסק ממקומו ובא מעשה לפני ר' חייא ואמר חייב אתה להעמיד לו הפרסק כל זמן שהדלית קיימת ומשום הכי יורד בעל העלייה ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה וכשהוא דר שניהן הן דרין דא"ל אדעתא דאפוקן לא אגרי לך אבל א"ל עלייה זו אני משכיר לך ונפל אינו חייב לתקן ואף אינו יורד למטה ואי אמר עלייה סתם ונפל חייב להשכיר לו עלייה אחרת:

רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה וכו' במאי קא מיפלגי בחיזוקי תקרה קא מיפלגי רבנן סברי

נימוקי יוסף

דנפיל בליליא. ולא ידענו אם נפלו בחבטא או בחבסא הלכך לא ידעינן רוב השבורות או רוב השלמות של מי הם ולפיכך חולקין וסיפא ה"ק ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר כלומר אם ידוע היאך נפלו שמין אלו הראויות להשתבר:

וליחזינהו למחר. אם הם למעלה זו על זו ולא נפלו למרחוק ידוע שבחבסא נפול ורוב השבורות של אותו שלמטה ואם הן רחוקות להלן ידוע שנפלו בחבטא ורוב השבורות של אותו שלמעלה:

לא קפדי [אהדדי]. למיקני רשות דידיה דאפקורי מפקר כל חד וחד רשותיה לגביה חבריה להניח שם חפציו הלכך כי נמי [יתבן] ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך המוציא מחבירו דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לאו עלייהו קפידא לאושולי דוכתא כתב רבינו חננאל ז"ל דמהא שמעינן דמילתא דידיעא לתרי שותפי בשותפות אע"ג דאיתיה ברשותא דחד מינייהו לא יכול למטען החזקתי דקי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ולפי זה אפי' טען ברי ואמר לקוח הוא בידי לא מהימן דכיון דשותפי כי האי גונא לא קפדי אהדדי ה"ל כאלו איתיה לההוא מידי ברשותא דתרוייהו וכ"כ הריא"ף ז"ל בריש בבא בתרא והראב"ד ז"ל מוסיף בה דברים דלא מיבעי אי אמר לקוח הוא בידי דעקר ליה לשותפותא לגמרי דלא מהימן אלא אפילו מודה ליה דאית ליה בגויה ריבעא או תילתא לאו כל כמיניה דכיון דסתם שותפות למחצה לא מהימן לגרועי מפלגא מידי תדע דהא הכא אע"ג דידעינן דשותפין [נינהו] בהנך אבנים לא ידעינן דתהוי יד שניהם שוה דהא אפשר שזה ראוי ליטול כל השלמות משום דבחבטא נפל א"נ איפכא אפ"ה לא מהניא ליה חזקתיה לומר בחבטא נפל ושלמות שלי ואפילו בדטעין הכי בברי דכיון דמידי דשותפו' הוא ולא ידיע אי דמר אי דמר חולקים ולזה הסכים הרשב"א ז"ל דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי הוי לה חצרו של זה ושל זה כחצר של שניהם או כסימטא ומאי אולמיה דהאי מהאי וכן דעת הרנב"ר ז"ל ומיהו כל ה"מ דוקא כגון דאיכא עד וראה אבל לא ראה מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר חזרתי ולקחתי ממך. כן כתב ה"ר יוסף הלוי מיג"ש:

דה"ל מחויב שבועה. דאורייתא משום הודאת מקצת ואינו יכול לישבע ומשום הכי קתני שחבירו נוטלן כתב הרנב"ר ז"ל דמהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא ה"ל למידק אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם:

גרסי' בגמרא ועולות לו מן החשבון סבר רבא למימר לחשבון שבורות [אלמא כיון דאמר איני יודע ריע טפי] א"ל אביי אדרבה האי ריע טפי מדהני ידיע טפי לא ידע תו לא אית ליה והנך כולהו דהאיך נינהו אלא אמר אביי עולות לו לחשבון שלמות מאי נפקא לן מינה נפקא מיניה למלבנא רויחא אי נמי לטינא דמעבד:

לחשבון שבורות שכנגדו אף הוא יטול שבורות כנגדן וזה יטול את אלו כפי חשבון לחשבון שלימות שכנגדו אף הוא יטול שלמות כנגדן:

למלבנא רויחא. יש לבנים עשויות במלבן שהוא רחב מחבירו אי נמי לטינא דמעבד יש טיט שעושין ממנו לבנים שמעובד ומגובל יפה מחבירו:

מתני' של שנים. רש"י והרי"ף ז"ל ורוב האחרונים ז"ל [ל"ג של שנים] ופירשו הך מתניתין בשוכר ומשכיר וכתב הרנב"ר ז"ל שכן עיקר דדינא דשותפין הא תני לה בסמוך דתנן ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות וכו' ותרתי בשותפין למה לי אלא הא ודאי בשוכר ומשכיר הוא ומשום דדמיא לשותפי עריב לה בהדייהו ואחרים דקדקו עוד מדאמר ר' יוסי עליון נותן מעזיבה ואמרי' בגמרא טעמא משום אשוויי גומות [הוא ועליון בעי אשוויי] ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרינן פרק השואל (דף קא:) דעל השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט הוא אבל בשותפות ודאי תחתון נותן את הכל וראיה לדבר ממתני' דלעיל דתנן דשניהם חולקין בשוה בעצים ובאבנים ובעפר [והיינו משום] דעליון נותן [תקרה עליונה של עלייה] ומעזיבה [שלה ותחתון נותן תקרה ומעזיבה של תחתון ואלו היה העליון נותן מעזיבה] בתקרה של התחתונה היה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו [כשיעור אותה מעזיבה משום דעליון נותן לו תקרה עליונה ומעזיבה כנגד תקרה ומעזיבה של תחתון] אלא ודאי מדתנן חולקין שמע מינה כדכתיבנא:

ואין בעל הבית רוצה. משכיר:

מעזיבה. טיח הטיט שנותנין על התקרה ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים בספר עזרא ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

גמ' בארבעה. כיון שנפחתה בארבעה טפחים יורד ודר בבית לגמרי ואע"פ דהשתא אינו מחוסר אלא מקום כלי אחד לא כייפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה:

אידך מזלך גרמה. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק חמישי מהלכות שכירות שמחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות:

לוגר לו וכו'. אם יש לו למה אנו כופין את המשכיר (לקלטו) [לדור] עמו בבית וזה לשון הרנב"ר ז"ל בחידושיו אי אית ליה עלייה וקנו מיניה אי נמי קביל מיניה אגרא על כרחיה לוגר ליה עלייה אחריתי [אע"ג] דכיון דלית ליה לא מצי לאשתעבודי שאין אדם מקנה שאינה שלו אלא אם כן שעבד נכסיו לבנותה לו בפירוש אפילו הכי שוכר לא מיחייב באגריה אי לא מוגר ליה עלייה אחריתי עכ"ל:

שעל גבי בית זה. דשעבדיה לבית לגבי עלייה דאי לא שעבדיה למה ליה למימר שע"ג בית זה הא קא חזי לה דהא עלייה זו קאמר ליה שכל שרואה או עומד או נשען זה על גבי זה ואמר לו זה שעל גב זה אני משכיר לך לא לחנם הזכירו אלא כדי לשעבדו:

דלית. גפן מודלת טריא"ה בלע"ז:

פרסק. אילן שפירותיו אפרסקין:

ואיכא למידק והא לא דמו אהדדי דגבי בית ועלייה נפחת העלייה והבית קיים ואפילו הכי אמרינן דחייב להעמיד לו עליה ואילו גבי דלית כי ה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיהא חייב להעמיד לו דלית תירץ הרשב"א ז"ל דדומים הם לגמרי שהבית הוא שנתקלקל דהיינו תקרה כיון שעל התחתון ליתן את התקרה ועלייה קיימא דהיינו כותלי' ואוירא ותקרת הבית לעלייה כפרסק לדלית ולפי זה שמעינן שאם נפלו כותלי העלייה אפילו כי תקרת הבית קיים אינו חייב להעמיד לו עלייה שהרי הכל תלוי בדלית והשתא הדלית נעקר וכן נראה דנפחתה דוקא והיינו דנקט לה לעיל דרך נפילה והכא נקט שנפחתה הלכך בשוכר ומשכיר דוקא נפחתה דכל שנתקלקלה עלייתו מחמת ביתו שעבד לו ביתו שהפסד זה בא לו מחמתו: