רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יט עמוד א

הלכות רב אלפס

אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה בבבל ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בא"י.

גרסינן בפרק הגוזל עצים (בבא קמא קח.) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם ואחר כך הוכר הגנב קרנא לשומר כפל למי אביי אמר לבעל פקדון כיון דאטרחיה בשבועה לא מקניא ליה כפילא ורבא אמר למי שהפקדון אצלו כיון דשילם איקניא ליה כפילא וקיי"ל כרבא:

וגרסינן התם (בבא קמא קה:) אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וקנאו וחייב באונסיו ואוקימנא בדאיתיה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה בעידנא דכפריה אבל אי ליתיה בביתיה אי נמי לא הוה ידע ביה לא מיחייב באונסיה אלא עד דמשתבע דלא אפקיד גביה ולא מידי:

(דף לה.) ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה א"ל הב לי כיפאי א"ל לא ידענא היכא אנחתינהו אתא לקמיה דר"נ א"ל כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים לא שילם אגבייה ר"נ לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי ואייקור אר"נ הדדי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה.

אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דר"נ ופירקין דהמפקיד הוה ואמינא ליה שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי ולא מידי ושפיר עבד דלא אהדר לי ולא מידי מ"ט התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לבי דינא דהא הדר אגבייה לאפדניה מיניה בעל כרחיה.

לימא קא סבר רב נחמן שומא הדרא לעולם לא שאני התם דשומא בטעות הואי דהא הוו כיפי מעיקרא.

אמרי נהרדעי שומא הדרא עד תריסר ירחי שתא אמר אמימר אנא נהרדעא אנא וסבירא לי דשומא הדרא לעולם והלכתא שומא הדרא לעולם משום שנא' ועשית הישר והטוב בעיני ה':

פשיטא שמו ליה לבע"ח ואזל איהו ושמה לבע"ח דידיה אמרי' ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה זבנה אורתה יהבה במתנה הני אדעתא דארעא נחות

נימוקי יוסף

שאל מן האשה. פירש"י ז"ל באשה נשואה שהשאילה פרת נכסי מלוג שלה ואינו מחוור בעיני המפרשים ז"ל דאי בשהשאילה בלא רשות בעלה כיון שהבעל אוכל פירות אין זה שאלה אלא גזל ואי ברצון בעלה פשיטא. ודאי דמקנה כפילא הרי למי ששאל שלם אלא הכי פירושה שאל מן האשה כשהיא פנויה ושלם לבעלה כלומר משנשאת וה"ה שלם לה מי אמרינן כי מקנה ליה כפילא ה"מ אילו שלם בעודה פנויה דהוו תשלומי מעליא שכל הנאות שלה אבל הכא דהנאתן לבעל לא וכן אשה ששאלה כשהיא פנויה ונשאת מי אמרינן כי מקנה לה כפילא ה"מ לדידה דעבדא ליה ניחא נפשא אבל לבעל לא או דלמא לא שנא תיקו וכיון דסלקן בתיקו ה"ל ממון המוטל בספק וחולקין דליכא למימר הכא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא דכפילא לא איתחזק בידא דחד מינייהו אלא ה"ל כמחליף (דף ק.) פרה בחמור וילדה דקי"ל כסומכוס דאמר יחלוקו. וכתב הריא"ף ז"ל דהא דאמרינן חולקין ה"מ בארץ ישראל אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה ואם קדם חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בא"י:

גרסינן בפרק הגוזל עצים (דף קה:) אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו ואוקימנא בדאיכא לפקדון בביתיה והוה ידע ביה בעידנא דכפריה אבל לא איתיה הפקדון בביתיה אי נמי לא הוה ידע ביה לא מיחייב באונסיו אלא עד דמשתבע ליה דלא אפקיד מידי גביה:

גרסינן בגמרא (דף לד:)אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מ"ט חיישינן שמא עיניו נתן בה. פירוש משביעין אמתניתין קאי דאע"ג דלא רצה לישבע ושלם מ"מ משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו דאע"ג דחזינן דפריש מלאו דגזילה שמא לא פירש מלאו דלא תחמוד [דלא תחמוד לאינשי בלא דמים משמע להו] ומשמע מן הירושלמי דהיכא שחייבוהו ב"ד שבועה והתובע רוצה לגלגל עליו שבועה על ענין אחר והנתבע רוצה ליתן החפץ שתובעין לו אפ"ה ישבע כדי שישבע על הגלגולין דהכי גרסינן התם אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד אמר נשבע אני וראה שמגלגלין עליו וחזר ואמר משלם אני חוששין וכתבו הריא"ף ז"ל בהלכות בסוף פרק כל הנשבעין משמע דחיישינן משום הגלגולין ומשביע בשבילם ובאידך דירושל' דגרסינן התם חד בר נש אזל למידן קומי ר' אמי איחייב שבועה על תרין דינרין א"ל תרין דינרין אינון הא טריפין לך א"ל ומלת פלן ופלן א"ל או הב ליה כל מאי דתבע לך או אשתבע ליה על כל מאי דמגלגל עלך ונראה שצריך ליתן לו ממש הדברים שמגלגלו עליהם ואי לא משתבע עלייהו אע"ג שרוצה לשלמם דחיישינן שמא נתן עיניו בהם וכ"כ הרשב"א ז"ל:

ההוא גברא דאפקיד כיפי. נזמים:

כל לא ידענא פשיעותא הוא. כתב הרנב"ר ז"ל מכאן יש ללמוד שהנותן כליו לסרסור למשכנם לו ואמר איני יודע היכן משכנתים פשיעה היא וחייב וכתב רב אלפסי ז"ל בתשובה דאפילו אמר משכנתים אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוא וחייב שהיה לו למשכנו אצלו בעדים ואע"ג דגבי פרעון אמרינן בפרקא קמא (דף ג.) דמצי למימר את הימנתיה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי שאני התם דמדאמר לו שיפרע לפלוני בשבילו אפשר שהיה מכירו ומאמין בו אבל הכא דלוה עליו וסתם אמר בודאי ה"ק ליה לוה עליו במקום שאוכל לפדותו כל שעה שארצה וכשהניחו בלא עדים פשע נראה שהרב ז"ל סובר דאע"ג דודאי צריך להימוניה ביה [במגו] [דהא אפי' לוה עליו בעדים] הוה מצי למימר נאנס מ"מ כיון דאונס לא שכיח ניחא ליה למימר להד"ם אע"ג שצריך להעיז ומשום הכי כשלא משכנו אצלו בעדים הוי פושע אבל הרנב"ר ז"ל מגמגם מטעמא דאמרן שצריך להאמין בו ומצי למימר ליה את המנתיה נמי ומיהו היכא דאמר ליה לוה מפלוני ואמר שלוה ממנו וכפר בו נראה דלכ"ע פטור השליח בשבועה דאיהו הימניה דא"ל מפלוני:

אפדניה. פרדסו:

אייקור. יתר על דמים שפרע לבעלים:

הוה יתיבנא. כשדן דין זה:

שלם ולא רצה . והאי נמי שלם:

הכא אטרחיה. כדפירשתי לעיל שתשלומין הוו ע"י כפיית ב"ד:

למימרא דסבר רב נחמן שומא הדרא. נכסי לוה ששמו בית דין לבע"ח חוזרין אא"כ נתן לו מעות החוב [דהא] חזינן הכא דהדר אפדנא למרה אע"פ ששמו אותה לפרעון הפקדון כיון שהחזיר לו את שלו:

שומא בטעות הוה. דמשום דלא ידעו שיוכל לאהדורי ממוניה בעין הוא ששמו הטרקלין אבל השתא דמהדר ליה ממוניה בעין איגלאי מילתא דלא ה"ל גביה ולא מידי בענין שומא כ"כ הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דבין נמצא הדבר ברשותו בין נאבד כיון שמצאה ומהדרה בעין הוי שומא בטעות אע"פ שלא היה נראה כן מפרש"י והר"ח ז"ל:

והלכתא דשומא הדרא לעולם. מה ששמו ב"ד לבע"ח על שאין ללוה מעות לפרוע מחזירו לעולם כשיתן לו הלוה מעות ומיהו אם קנו מיניה דלא ליסלקיה אע"ג דיהיב זוזי שוב לא הדרא דכיון שנתרצה אין כאן משום הישר והטוב. מידי דהוה אדינא דבר מצרא (דף קח.) דמהני ביה קנין והא דאמרינן דשומא הדרא ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי לא הדרא כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל משם הרמב"ן ז"ל:

פשיטא שמו ליה לבע"ח. לא עדיפת כו'. כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב כך אתה מחזירה ותטול מעותיך דתרוייהו אדעתא דזוזי נחית:

זבנה אורתה. בע"ח ששמו לו קרקע ומכרה או הורישה או נתנה:

הני. אחרונים לוקח או יורש או מקבל מתנה:

אדעתא דארעא נחות. שיהא הקרקע שלהם ולא שיקבלו מעות דדוקא בע"ח לא היה לו עליו אלא מעות והרי כשנתנם לו איכא משום ועשית הישר והטוב אבל אלו קרקע [קנו] ודוקא בבע"ח הוא דאמרינן הכי אבל שומא בטעות כדלעיל דרב נחמן פשיטא דהדרא לעולם אפילו זבנה או ירתה ואין צריך להאריך בזה [וכן כתב אשר"י] ולענין דינא דבר מצרא נמי אי זבנה או ירתה לא עדיף הלוקח או היורש מגברא דאתי מחמתיה דאיהו נמי אדעתא דארעא נחית ואפי' הכי מסלקינן ליה וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט