רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יט עמוד ב

הלכות רב אלפס

אדעתא דזוזי לא נחות ולא הדרא שמו לה לאשה ואנסיבא או שמו מינה דאתתא ואנסיבא בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן ליה דא"ר יוסי בר"ח באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג שלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אגבייה איהו מדעתיה בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרא וחד אמר לא הדרא מ"ד לא הדרא דהא מדעתיה דנפשיה אגבייה והא זביני מעליא הוא ומאן דאמר הדרא סבר לא מדעתיה דנפשיה אגבייה ולא זביני מעליא הוא והא דאגבייה ולא אתא לבי דינא מחמת כיסופא דעביד הכי וקיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הלכך אי אגבייה הלוה למלוה מדעתיה דנפשיה שלא בב"ד לא הדרא מאימתי אכיל פירי האי דיהביה ליה בשומא אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחיתומיו זכין לו רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא:

מתני' השוכר פדה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של (במשנה שבגמ' ובס"י איתא חבירו) זה אלא תחזור פרה לבעלים:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי:

אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו

נימוקי יוסף

שמו לה. ב"ד לפרוע לה מה שמחויב לה והיא פנויה ואח"כ אינסיבא ומתה כיון דבעל לוקח הוי הוה ליה כזבנא דלא מהדר משמע הא אם יורש הוי מהדר שהרי הוא במקומה :

שמו מינה לבעל חוב דידה שהיא חייבת לו ואח"כ אינסיבא ומתה כיון דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי כאיניש דעלמא חשבי' ליה שלא היה קרקע זה לעולם שלו [ומש"ה] מהדרינן ליה אבל אם היה לו דין יורש ודאי מהדרינן ליה דביורש משמע דשייך ביה נמי ועשית הישר והטוב כן פירש רש"י ז"ל וכן פסק הדין הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה. ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן זבנה או אורת' דלא מחלקינן בהו ולא מהדר לאו בירושה דממילא עסקינן אלא כעין ירושה קא אמרינן דהיינו במתנת שכיב מרע והכי משמע לישנא דאמר אדעתא דארעא נחות ואי ירושה דממילא איהו לא נחת בה דממילא הויא:

האשה שמכרה בנכסי מלוג. להיות הבעל אוכל פירות בחייה וגוף הקרקע יהא ללוקח כשתמות. ומתה. הבעל מוציא מיד הלקוחות. אלמא כלוקח שויוה רבנן ומצי למימר אני לוקח ראשון דאי כיורש שויוה יורש שמכר אביו נכסיו בחייו אין לו ירושה בהם:

אגבייה איהו בחובו. לעיל מהדר לומר שאם לא שמאוה ב"ד למלוה בעל כרחו של לוה אלא שהלוה עצמו לא הטריחו לדין ואמר ליה טול קרקע זו בחובך:

ולענין פסק דין קיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הלכך כל היכא שהלוה עצמו עשה כן כזביני חשבינן להו ולא מהדר כן כתב הרי"ף ז"ל:

מאימתי אכיל פירי. מי ששמו לו ב"ד קרקע מאימתי היא קנויה לו לאכול פירות:

יומי אכרזתא. כשנפסק הדין ב"ד כותבין אדרכתא למלוה שהוא פסק דין על נכסי לוה שבכל מקום שימצא נכסים שלו יקחם וכשמצא הוזקק [לבוא] לב"ד וב"ד מכריזין שיש כאן קרקע לקנות כדאמרינן בערכין ואם בא זה וקבלם ביותר ממה ששמאוה אחרים מוסרים אותה בידו לאחר שכלו ימי ההכרזה ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפ' שום הדיינים (דף כא:) ועד דשלמן הנך יומי הוו פירי דיליה:

מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר. [כל] ימי שכירתו:

ישבע השוכר. כדי להפיס דעתו של משכיר שלא יאמר שהוא פשע בה:

והשואל משלם לשוכר. משום דמשעת מיתה קנאה מפני שהוא פטור מאונסין וכיון שהוא נפטר מן המשכיר יש לו לדון עם השואל וכיון שהשואל חייב באונסין ישלם הפרה לשוכר ששאלה ממנו:

אלא תחזור וכו'. דסבירא ליה לר' יוסי דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה ונכנס תחתיו דשוכר ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי אתה ולא שייך הכא שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעין שמתה והשואל נמי מודה שמתה כדרכה דאי לא ידעינן שמתה אלא מפיו דשואל יש לו לישבע שאינה ברשותו כדלעיל (דף לד:) [וכן אי לא ידעינן שמתה כדרכה אלא מחמת מלאכה היה השואל פטור]:

גמ' הלכה כר' יוסי. דאמר כיצד עושה הלה וכו' ומשמע דבשום צד אינו זוכה השוכר בפרתו של זה אלא השואל ממש הוא שומר דבעלים ואפילו ראו בעלים שמתה ממש בפניהם חייב (השוכר) לשלם אותה לבעלים וכן דעת הריא"ף וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות:

(על הגמרא) [דף לו.] רב אמר פטור. כאילו היתה ברשותו אבל אם השומר הראשון שומר שכר והשומר האחר שומר [חנם] ונגנבה מרשותו ודאי הראשון חייב דלא עדיף טפי כשמסרה לאחר משאילו היה ברשותו אלא הכי קאמרינן שלא נתחייב מפני מסירתו אלא במה שהיה חייב מתחלה ומיהו הבעלים משביעין תחלה לשומר שני שלא פשע בה קודם דאישתעי דינא שומר ראשון עם המפקיד משום דכיון דמסרה לבן דעת מצי למימר ליה זהו במקומי ואם נשבע שמתה כדרכה אף הראשון פטור דאפילו שומר שכר פטור מאונסין ואם מסרה לשומר שכר דעכשיו עומד ממש במקומו לגמרי הראשון פטור ומסולק מכל וכל דמצי א"ל גברא אשלימית לך שהוא חייב בכל מה שהייתי חייב בו ואוקימתיה בחריקאי זיל אישתעי דינא בהדיה ואפילו הלך לו למדינת הים או שהעני ואין לו מה לשלם הראשון פטור ורבי יוחנן לא פליג עליה דרב אלא משום דמצי למימר האיך לא מהימן לי בשבועה ואיני מאמינו שנאנסה אלא נגנבה או נאבדה או פשע בה ונ"מ דאפי' לר"י (דקיי"ל כוותיה) היכא שידוע (שאם) שהיה מאמינו לזה היה זה קם תחתיו לגמרי וכיצד כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאילו א"נ באשתו ובניו של נפקד דקיי"ל [שם] דכל המפקיד על דעתן הוא מפקיד א"נ במי שדרכן של בעלים להפקיד אצלו כההיא סבתא דלקמן [שם] דבכל הני אפילו רבי יוחנן מודה דפטור דשומר שני נכנס תחת הראשון לגמרי ואע"פ שאין לו מה לשלם ראשון פטור והביא הרמב"ן ז"ל ראיה לדבר מדתנן בפרק הכונס (דף נה:) מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרינן עלה תחתיו דמאן ואסיקנא תחתיו דשומר ודייקינן ושומר קמא איפטר ליה לגמרי לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב ומשני אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתני שמסרה לברזיליה שהוא רועה קטן שעומד לשמור תחת הרועה הגדול דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה והא התם דאמרינן דשומר קמא איפטר ליה לגמרי ואותביה מינה לרבא [דאמר חייב] הא לרב דאמר פטור ניחא ולרבא נמי בברזיליה פטור לגמרי משום דאורחיה בהכי והוא הדין בסבתא ואשתו ובניו וכדאמרינן דחד טעמא הוא וכן דעת הרשב"א ז"ל (והרנב"ר ז"ל). וכן כתב הרמב"ם ז"ל [בפ"ד מהלכות שאלה ופקדון] שהשומר שמסר פקדון לאשתו ובניו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעה"ב פטור אע"פ שר"ת ז"ל חולק בדבר בענין אשתו ובניו שסובר ז"ל שאלו אין משמרין לעולם לדעת בעלים אלא לדעת אביהן:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט