רי"ף על הש"ס/ברכות/דף י עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא
הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
אמרינן בפרק טבול יום ומחוסר כיפורים, "הן היום הקריבו את חטאתם" (ויקרא י): אני היום אסור ובלילה מותרא, אבל לדורות – בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. ואמרינן נמי התם: עד מתי מתאוננין עליו? כל אותו היום בלא לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, תופס לילו. אמרוה רבנן קמיה דרבא, ואמר: מדאמר רבי, יום קבורה תופס לילו עמו מדרבנן, מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא. וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא? והתניא: "הן היום הקריבו את חטאתם", אני היום אסור ובלילה מותר, ולדורות – בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה. רבי אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. אימא לך, אנינות לילה אינה מדברי תורה, אלא דרבנן היא, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וגרסינן נמי בפסחים: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, קסבר אנינות לילה דרבנן, וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקם כרת.
וכיוון דאשכחינן הני כולהו תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא, אבל לילו, דהוא יום שני למיתה, לא תפיס אלא מדרבנן; ורבי יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא – שמעינן דלית הלכתא כוותיה, דקיימא לן: יחיד ורבים – הלכה כרבים. הלכך יום ראשון, דהוא יום מיתה, הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא; אבל מליל יום שני ואילך, דרבנן נינהוב. והיינו סברא דרבן גמליאל, דקסבר אנינות לילה דרבנן היא, והלכתא כוותיה.
והני שבעה יומי גופייהו – לאו על "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" אסמכינהו רבנן, אלא אהאי קרא אסמכינהו רבנן, דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח); מה חג שבעה, אף אבילות שבעה. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן במסכת מועד קטן בפרק ואלו מגלחין: "אָבֵל אינו נוהג אבלותו ברגל, דכתיב: 'ושמחת בחגך' (דברים טז); אי אבלות דמעיקרא היא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד"; ושמע מינה דאיכא חיובא דאורייתא בתר דנפיק ליה יומא קמא, דהוא יום מיתה! – ההיא לא קשיא מידי, דהכי קאמר: אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל, ואפילו למאן דאמר יום ראשון תופס את לילו מדאורייתא, דאי אבלות דמעיקרא היא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד.
מתניתין:
וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.
גמרא:
תנו רבנן: העבדים והשפחות – אין עומדין עליהן בשורה, ואין אומרים עליהן, לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ומעשה שמתה שפחתו של רבי אלעזר בן עזריה, ונכנסו תלמידיו לנחמו. כיון שראה אותם, עלה לעליה; עלו אחריו. נכנס לאנפילין, נכנסו אחריו. נכנס לטרקלין, נכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה שאתם נכווין בפושרין, ועכשיו אפילו בחמין אי אתם נכווין! לא כך שניתי לכם: העבדים והשפחות – אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אלא כשם שאומרין לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: "המקום ימלא חסרונך" – כך אומרים לו לאדם על עבדו ועל שפחתו שמתו: "המקום ימלא חסרונך". והעבדים והשפחות – אין מספידין עליהן, ואין קורין אותם, לא אבא פלוני ולא אימא פלונית. ואין קורין אבות אלא לשלושה, שהם אברהם יצחק ויעקב, ואין קורין אימהות אלא לארבע, שהן שרה רבקה רחל ולאה.
מתניתין:
חתן, אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון – קוראד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.
והלכתא כתנא קמאג.
מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין.
רש"י (ליקוטים)
כשאר ימי האבילות, לכך באסטניס כי אית ליה צערא ואינו רוחץ בעבור תענוג שרי.
אני היום אסור ולילה מותר — דכהן גדול אני ולא קא פסלה בי אנינות.
לא העמידו דבריהם במקום כרת — דמי שאינו עושה פסח הוא חייב כרת.
אתי עשה דרבים — "ושמחת בחגך", שהוזהר לכל ישראל יחד, ודחי עשה דיחיד, אבילות, שעליו לבדו הוא מוטל.
דאי אבילות דמעיקרא — שחל עליו קודם הרגל.
(גמ') [מתני']: קיבל עליו תנחומין — כדלקמן.
(מתני') [גמ']: אין עומדין עליהם בשורה — כשהם חוזרין מן בית הקברות, היו עושים שורה סביבות האבל ומנחמים אותו.
לאנפילין — בית קטן שלפני טרקלין.
נכוין בפושרין — כלומר, הייתי סבור שתבינו דברי ברמז מועט, שראיתם אותי סר מעליכם.
אבא פלוני או אמא פלונית — לא בבניהם קאמר, אלא בשאר בני אדם, כעין שאנו קורין עתה מורי פלוני, מרת פלונית, כך היו רגילין לומר לבני אדם חשובים אבא ואמא.
מתני': לא כל הרוצה ליטול את השם — אם לא שכבר הוחזק חכם וחסיד לרבים, דמיחזי כמו יהורא.
שיטת ריב"ב
אני היום אסור ובלילה מותר — לפי שהם קדשי שעה, אבל בקדשי דורות – בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אנינות לילה אף בקדשי דורות אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ונפקא מינה לאכילת פסח, דאי מדרבנן, אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, שלא העמידו דבריהם במקום כרת; ואי מדאורייתא, אסור.
עד מתי מתאוננין עליו — להאסר באכילת קדשים. הכי איתא בברייתא בפרק טבול יום: עד מתי מתאוננין עליו? כל היום. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר. ושיילינן בגמ': במאי עסקינן? אילימא ביום מיתה, כל היום ותו לא? מי איכא דלית ליה יום מיתה תופס לילו מדרבנן? ותו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, הא קבריה, אשתרי ליה? מי איכא דלית ליה "ואחריתה כיום מר"? אמר רב יוסף: איום קבורה קאי. כלומר, יום קבורה בלא מיתה, דהוא מדרבנן, והכי קאמר: עד מתי מתאוננין עליו? כל אותו יום של קבורה ותו לא. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר; הא קבריה, אפילו באותו יום אשתרי ליה. ושקלינן וטרינן עליה ואסיקנא דרבי לחומרא קאמר, ותריץ הכי: עד מתי מתאוננין עליו? כל אותו היום בלא לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירושה: עד מתי מתאוננין עליו לאחר יום מיתה מדברי סופרים להאסר באכילת קדשים? כל אותו היום של קבורה בלא לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר תופס לילו; כלומר, אפילו נשתהא לאחר יום מיתה ימים רבים שלא נקבר, יום קבורה תופס אף לילו מדרבנן, ואין צריך לומר דלאחר יום מיתה כל זמן שלא נקבר חיילא עליה אנינות מדרבנן לעניין איסור אכילת קדשים, בין ביום ובין בלילה, כי יותר גדולה היא האנינות כשמתו מוטל לפניו, שאין האנינות תלויה בקבורה לעניין איסור אכילת קדשים כשם שהאבילות תלויה (בקדשים) בקבורה לעניין גזירת שבעה. ואנינות יום מיתה נמי דהוא דאורייתא, לא מפלגינן בה בין שנקבר בו ביום ובין שלא נקבר בו ביום להאסר לערב אף באכילת פסח לרבי דסבירא ליה יום מיתה תופס לילו מדאורייתא. ולמאן דסבירא להו דלא תפיס לילו אלא מדרבנן, לערב טובל ואוכל את פסחו, ואסור באכילת שאר קדשים.
אמרוה רבנן קמי דרבא — מדקאמר ר' יוסי קבורה בלא מיתה דהוא גופיה מדרבנן תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה דהוא מדאורייתא תופס לילו מדאורייתא, וסברי אנינות לילה דאורייתא והא תניא וכו'... עד לעולם רבנן היא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, כלומר לא תידוק מזה מדיום קבורה תופס לילו מדרבנן, [יום מיתה] תופס לילו מדאורייתא, דבין יום קבורה דהוא מדרבנן, בין יום מיתה דהוא מדאורייתא תופסין לילן מדרבנן, וחכמים עשו חיזוק ליום קבורה שהוא מדבריהם שיתפוס אף לילו, וכשם שעשו חיזוק ליום מיתה שהוא מדאורייתא שיתפוס מדבריהם לילו. ומאן דגריס "וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה" הכין פירושה: חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה, שלא עשתה חיזוק לדבריה דהוא יום מיתה שיתפוס אף לילו. ומיהו יום מיתה תופס לילו מדרבנן, דלא גרע יום מיתה מיום קבורה דתופס לילו מדרבנן.
אונן שהוא אסור באכילת קדשים טובל, מעלה הוא דעבד בקדשים. לא העמידו דבריהם במקום כרת — דפסח אית ביה כרת, דכתיב: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח" וגו'. אבל באכילת שאר קדשים אף לערב אסור, דאכילת שאר קדשים אינה אלא מצות עשה דכתיב: "ואכלו אותם אשר כופר בהם", והעמידו דבריהם במקום עשה. וצריך לעיין, על מה העמידו דבריהם במקום עשה ולא העמידו דבריהם במקום אסטניסות, מי גרע מקום עשה ממקום אסטניסות? ויש לומר, רבן גמליאל תרתי קאמר, אנינות לילה דרבנן, וגבי אסטניסות לא גזרו רבנן; ואנן קיימא לן כוותיה בחדא ולא קיימא לן כוותיה בחדא. קיימא לן כוותיה דאנינות לילה דרבנן היא, ולא קיימא לן כוותיה במאי דקאמר דגבי אסטניסות לא גזור רבנן, דהא אפילו במקום עשה העמידו דבריהם וכל שכן במקום אסטניסות. והרב ז"ל לא פסק כרבן גמליאל אלא במאי דסבירא ליה דאנינות לילה דרבנן היא, גם הרב ר' משה ז"ל לא כתב ביה היתר רחיצת אסטניס באבלות דרבנן. אי נמי איכא למימר הלכה כרבן גמליאל אף ברחיצת אסטניס באבילות דרבנן, וקל הוא שהקל רבן גמליאל ברחיצה לגבי אסטניסות באבילות דרבנן כשם שהקלו בסיכה להעביר את הזוהמא אפילו באבילות דאורייתא. כל זה לשון הכותב.
מתני': וכשמת טבי עבדו וכו'.
גמ': נכוין בפושרין — כלומר סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט, שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לאנפילין.
מתני': לא כל הרוצה ליטול את השם יטול — אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים, דרך גאוה הוא שמראה את עצמו שיכול לכוין את לבו.
סליק פרקא
מתני': מי שמתו כו' פטור מקריאת שמע — לפי שהוא טרוד במחשבת קבורת המת, דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה.
תלמיד רבינו יונה
ללשון אבלות. ואנינות יום ראשון מצינו בפירוש שהוא מן התורה לדברי הכל, ולא נחלקו אלא בלילה שאחר יום המיתה וקבורה, כדמפרש ואזיל בהלכות, מדאמר רבי (יוסי)(ו) יום קבורה תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא. פירוש, דאמר לעיל דכל זמן שלא נקבר תופס לילו מדרבנן, ורוצה לומר אף על פי שאינו אלא יום הקבורה בלבד, שלא נקבר ביום המיתה ממש, כגון ששהה אותו שני ימים או שלושה, אפילו הכי כיון שנקבר באותו יום, הואיל ויום קבורה בלבד(ז), תופס לילו מדרבנן. ומדאמרינן דיום קבורה בלבד תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה ויום קבורה – כגון שקברוהו ביום שמת – תופס לילו מדאורייתא.
ומקשינן: וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא, אפילו יום מיתה ויום קבורה? והתניא: "הן היום הקריבו את חטאתם" וגו' "ואכלתי חטאת היום", אני היום אסור והלילה מותר, ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה. רש"י ז"ל מפרש ששעיר מוסף של ראש חודש היה השעיר שנשרף, וג' היה: שעיר נחשון, וקרבן יום ח' למילואים, ושעיר ראש חודש, ושל ראש חודש נשרף. ומשה רבינו עליו השלום אמר להם: "ואכלוה מצות כי כן צויתי", כלומר אפילו באנינות, ולפיכך אמר להם אחר כך: מדוע לא אכלתם את החטאת? ואמר לו אהרן: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם" וגו', כלומר: אם שמעת בקדשי שעה שהאונן אוכל, לא שמעת בקדשי דורות; אני היום אסור ובלילה מותר, משום דהוה ליה הוראת שעה שהצריכו להתיר בלילה, אבל בדורות הבאים בין ביום ובין בלילה אסור, שאנינות לילה מיתה וקבורה1 דאורייתא היא. רבי אומר: אנינות לילה אינו מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, ואפילו לדורות מותר בלילה. הנה סובר רבי שאנינות לילה מיתה וקבורה אינו מדאורייתא?
ומתרצינן: לעולם דרבנן, כלומר, לעולם סבירא ליה לרבי דאנינות של2 מיתה וקבורה מדרבנן; ומה שאתה מדקדק מדבריו דמאי דאמר יום קבורה תופס לילה מדרבנן, מכלל דיום מיתה וקבורה תופס לילו מן התורה, אינו כן, אלא כמו שליל יום קבורה אינה אלא מדרבנן, כך ליל יום מיתה וקבורה אינה אלא מדרבנן, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואם תאמר: והיכי קאמר יותר משל תורה? שהרי שוה הוא, וכמו שליל קבורה מדרבנן, כך ליל מיתה וקבורה מדרבנן, ולמה אמר לשון "יותר"? יש לומר דהכי קאמר: חכמים עשו חיזוק לדבריהם בשל דבריהם יותר משל תורה בשל תורה; דאילו ביום מיתה וקבורה שהוא מן התורה, הלילה אינה מן התורה אלא מדרבנן, ואלו ביום קבורה שהוא מדרבנן, הלילה גם כן מדרבנן.
וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, ומשום הכי אמרו גבי פסח, מפני שיש כריתות אחרות שהעמידו בהם דבריהם, אבל בזה לא העמידו אותם, אלא אמרו שבלילה טובל לאנינותו ואוכל פסחו; שבכל הכריתות מצינו לאו, אלא בפסח ומילה בלבד שאין בהם לאו.
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע — יש מפרשים דמשום הכי פטור, מפני שהוא טרוד בעסקי מתו והוי ליה טרדא דמצוה, כדאמרינן בחתן; אבל אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות, הרשות בידו, כדאמרינן נמי בחתן, שאם רצה לקרות בלילה הראשון קורא. ואין זה נכון, שבפירוש נראה בסוגיית הגמרא שהוא אסור, דאמרינן
הערות ושינויי נוסחאות
הערה (ו): תיבת "יוסי" מחוקה. ב"ח.
הערה (ז): הוא. ב"ח.
הערה 1: צ"ל: שאנינות ליל יום מיתה וקבורה. גליון.
הערה 2: צ"ל: דאנינות ליל. הגהות חו"י.
שלטי הגבורים
הערה א: הרא"ש סוף פרק היה קורא הביא כל מה שבעמוד, ובסוף כתב: אבל התוס' כתבו דליכא אבלות מדאורייתא כלל, אף על גב דאנינות יום ראשון מן התורה, אנינות לחוד ואבלות לחוד, והאסור בזה מותר בזה והאסור בזה מותר בזה. והא דאונן אסור ביום א' מן התורה היינו לעניין אכילת קדשים, כדאיתא בזבחים פרק טבול יום, ולעניין אכילת מעשר, דכתיב: "לא אכלתי באוני ממנו". ועוד החמירו בו מדרבנן לאוסרו בדברים המפורשים בריש פרק מי שמתו בעוד שלא נקבר מתו. אבל אבלות לא מצינו בשום מקום שנוהג ביום ראשון מן התורה, והכי תנן בסנהדרין: אין הקרובין מתאבלין אלא אוננין, אלמא משמע דאנינות ואבלות תרי עניינים נינהו. והאריך בזה עיין שם.
הערה ב: רב האי וגאונים פליגי על זה, וסברי דכל שבעת ימי אבלות הם דאורייתא. והתוס' וסמ"ג ואשר"י סברי דליכא אבלות כלל דאורייתא אלא אנינות. ומיימוני והלכות גדולות סבירא להו כדברי רבינו.
כתב סמ"ג: ומשנקבר המת, אפילו נקבר ביום המיתה, נהגו העם לבטל באנינות אף על פי שלקדשים אינו בטל כל היום אף על פי שנקבר המת. והורה ר"י ז"ל על אחד שמת ותפסו המושל ולא הניח לקוברו כמה חודשים, שאין אנינות חלה על הקרובים, שאין מוטל עליהם לקוברו. וכן אם האונן בבית האסורין מותר לאכול בשר ולשתות יין, כיון שאין מוטל עליו לקוברו.
הערה ג: ור"ח והרא"ש פליגי בה ואמרי דאינו רשאי להחמיר על עצמו. ומיימוני וטור ומהר"ם פסקו כרבינו.
הערה ד: וכל שכן דהאידנא שאפילו שאר כל אדם אין יכולין לכוין, שאין כל כך חילוק בין חתן לשאר כל אדם. וכן כתב הרב רבי מאיר מרוטנבורג, שלא אמרו לפטור חתן אלא בזמן הראשונים שהיו מכוונין, אבל עכשיו אפילו שאר אדם אינו יכול לכוין.