רי"ף על הש"ס/ברכות/דף יב עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
שלא הזמן גרמא נשים חייבותשא.
נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, דאמר קרא, "זכור" (שמות כ) ו"שמור" (דברים ה): כל שישנו בשמירה, ישנו בזכירה; והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה, איתנהו בזכירה.
מתניתין
בעל קרי מהרהר בליבושב, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון, מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם.
גמרא
אמר
רש"י (ליקוטים)
בגמרא.
גמ': ונשים חייבות בקידוש היום — מצות עשה שהזמן גרמא הוא, דכתיב (שמות כ ז): "זכור את יום השבת לקדשו", זכרהו על היין.
בשמירה — "לא תעשה מלאכה".
והני נשי איתנהו בשמירה — דתנן: כל מצוות לא תעשה אפילו הזמן גרמא נשים חייבות.
מתני': בעל קרי — מתקנת עזרא ואילך, שתיקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה, כדאמרינן בבבא קמא במרובה.
מהרהר — קריאת שמע בליבו, כשמגיע זמן קריאת שמע.
ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה — אפילו בליבו, דכיוון דברכות לאו מדאורייתא נינהו, לא אצרכוהו רבנן.
ועל המזון מברך לאחריו — דחיובא דאורייתא, ולא לפניו, דלאו דאורייתא הוא.
רבי יהודה אומר כו' —
שיטת ריב"ב
גמ': והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה — פירוש, איתנהו בשמירת "לא תעשה כל מלאכה", דתנן: כל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות.
כתב הרב דודי ז"ל: נשים בברכת המזון אי מדאורייתא אי מדרבנן, בעייא דלא איפשיטא ואינה מוציאה אחרים ידי חובתן, דילמא דרבנן היא ולא אתיא דרבנן ומפקא דאורייתא. והא דתנן: באמת אמרו, בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה, אוקימנא בדאכלי שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. וגברא דמיחייב מדאורייתא בברכת המזון אף על גב דלא אכל אלא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא, כשמעון בן שטח דיהבי ליה כסא דחמרא ובריך לינאי וחבריו. ואף על גב דלית הלכתא הכי, דקיימא לן: להוציא אחרים ידי חובתן, עד שיאכל כזית דגן, מכל מקום אכילת כזית שיעורא דרבנן, וכיון דאכליה מאן דמחייב מדאורייתא, שלא אכל שיעורא דאורייתא, מוציא אחרים ידי חובתן אפילו אכלו שיעורא דאורייתא דהיא אכילה שיש בה שביעה בלא דקדוק וצמצום.
מתני': בעל קרי — מתקנת עזרא ואילך, שתיקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה כדאמרינן בפרק מרובה.
מהרהר — קריאת שמע בליבו כשמגיע זמן המקרא.
ואינו מברך — אפילו בהרהור, לא לפניה ולא לאחריה, כיון דבברכות לא מיחייב מדאורייתא, לא אצרכוה רבנן.
ועל המזון מברך לאחריו — דחיובא דאורייתא הוא.
ואינו מברך לפניו — דלאו דאורייתא הוא.
רבי יהודה אומר וכו' — בגמרא מפרש לה.
תלמיד רבינו יונה
אינה מוציאה לאיש שאכל כביצה, מפני שהאיש כיון שאכל כדי שביעה, חייב מן התורה, ולא אתי דרבנן מפיק דאורייתא. ויש להקשות, דהא אמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח א): להוציא אחרים ידי חובתןמא, עד שיאכל כזית דגן, ובשיעור כזית בלבד אינו חייב אלא מדרבנן, ואפילו הכי יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מהתורה; והיכי אמרינן הכא גבי אשה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? ותירץ רבינו יצחק ז"ל, דלא דמי, משום דאיש, אף על פי שלא אכל כלום – מן הדין היה שיפטור לאחרים דאכלו, דכל ישראל ערבים זה לזה; אלא דרבנן הצריכוהו שלא לברך ברכת הנהנין בלא הנאה, ואינו יכול לברך ולהוציא אחרים כשאינו אוכל כלל, ולפיכך כשאכל כזית ונתחייב לברך עליו, אף על פי שלא נתחייב חיוב מן התורה – מוציא את אחרים שאכלו (ושתו) כדי שביעה, שערב הוא בעבורם ועליו להצילם מן העוון ולפטור אותם מן המצוות. אבל אשה אינה בכלל ערבות, ולפיכך אינה מוציאה אלא למי שחיובו דרבנן.
מתני': בעל קרי מהרהר כו' — כלומר, מי שראה קרי ולא טבל והגיע זמן קריאת שמע, כיון שקריאת שמע מן התורה, מהרהר אותה בליבו בלא חיתוך שפתים כלל. ובגמרא (ברכות כ ב) פליגי רבינא ורב חסדא, דרבינא אמר דהרהור כדיבור דמי ויוצא בהרהור, ורב חסדא אמר דהרהור לאו כדיבור דמי. ומקשינן התם לרבינא דאמר דהרהור כדיבור דמי, אם כן למה התירו ההרהור? כמו שהדיבור אסור כך היה לנו לאסור ההרהור, כיון שדינן שוה. ומתרצין כדאשכחן בסיני, כלומר, אף על פי שיוצא מקריאת שמע בהרהור כמו בדבור ודיניהן שוה זה כזה, אפילו הכי לענין הטהרה אין דיניהן שוה, שלא נחוש אלא לדיבור, שכן מצינו בסיני שבעל קרי נאסר שם, דכתיב: "והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" ולא נאסר שם אלא הדיבור, כדילפינן (ברכות כב א) מדכתיב "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב", והידיעהמב אי אפשר אלא בדיבור; וכי היכי דהתם לא הזהיר בטהרה אלא לענין הדיבור, הכא נמי לא נחוש אלא לדיבור, אבל בהרהור מותר. תו מקשינן התם לרב חסדא דאמר דהרהור לאו כדיבור דמי, למה מהרהר? שהרי אין ההרהור מועיל לו, כיון שאינו יוצא כמו בדיבור. ומהדרינן, כדי שלא יהו כל ישראל עסוקין והוא יושב בטל, ולפיכך אמרו שיהרהר במה שהציבור עסוקים ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה. ולענין פסק הלכה נקטינן כרב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור דמי, דסוגייא דגמרא כותיה אזלא, וכן פסקו הגאונים ז"ל. והביא ראיה לדבריהם מדאמרינן במסכת שבת פרק שואל (שבת קנ א): "ודבר דבר", דיבור אסור, הרהור מותר. ומקשינן עלה, והאמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, כלומר: היאך אתה מחלק בין דיבור להרהור, שהרי אנו רואין בבית המרחץ ובבית הכסא שניהם שווין, וכמו שהדיבור אסור כך ההרהור אסור גם כן? ומשני, התם משום "והיה מחנך קדוש", כלומר: כשאסר רבי יוחנן ההרהור כמו הדיבור, לא אסר אלא גבי טינוף בלבד, שבפרשת "ושבת וכסית את צאתך" כתיב "והיה מחנך קדוש", משום הכי החמירו בו ואמרו שהרהור אסור. והנה נראה מכאן בפירוש שלא אמר הרהור כדיבור אלא גבי ענין זה בלבד, משום דכתיב "והיה מחנך קדוש", אבל בשאר מילי הרהור לאו כדיבור דמיאא. ומהכא שמעינן, דמאי דאמר לעיל (ברכות טו ב): אם בירך ברכת המזון בליבו יצא, אינו רוצה לומר בהרהור, אלא בחיתוך שפתיים, אלא שלא היה משמיע לאזנו; דאי בהרהור הלב בלחוד – ודאי לא יצא, כדכתבינן התם (סימן מב).
ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה — כלומר, אינו מהרהר בברכות; דבקריאת שמע שהוא מן התורה הצריכוהו להרהר, אבל בברכות, שאינן אלא מדרבנן, לא. ואי אפשר לפרש: אינו מברך בפה, שאם כן היה נראה שבפה אינו מברך אבל מהרהר בליבו, ונמצא שאין חילוק בין קריאת שמע לברכות; אלא ודאי רוצה לומר שאף על פי שמהרהר בקריאת שמע, אינו מהרהר בברכותיה.
ועל המזון מברך לאחריו — כלומר, מהרהר אחריו, מפני שהוא מן התורה, דכתיב: "ואכלת ושבעת" וגו'; אבל אינו מהרהר לפניו, שאותה ברכה אינה אלא מדרבנן, כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם — כלומר בפה. ורבי יהודה בתרתי פליגי בהדי רבנן: חדא בברכות, דתנא קמא אומר שאין קריאת שמע והברכות
הערות ושינויי נוסחאות
הערה אא: ודקאמר בסמוך לרבינא אף על גב דבעלמא הרהור כדיבור דמי, בבעל קרי לא אסרו אלא דיבור דכתיב "והודעתם", צ"ל דמקום הטנופת חמיר ליה מטומאה יוצאת מגופו. מהר"ם. חידושי אנשי שם.
הערה מא: נ"ב: להוציא אחרים ידי חובתן אינו מוציא עד וכו'.
הערה מב: נ"ב: וההודעה. מא"י.
המאור הקטן
נשים בברכת המזון, בעיא ולא אפשיטא, ואינה מוציאה אחרים ידי חובתן, דלמא דרבנן הוא ולא אתיא דרבנן ומפקא דאורייתא. והא דתנן: באמת אמרו, בן מברך לאביו, אשה מברכת לבעלה – אוקימנא דאכלו שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן. ובירושלמי גרסינן: ניחא אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו; וקטן לאביו, לא כן אמר רב אחא בשם רבי יוסי בר נהוראי: כל שאמרו בקטן כדי לחנכו? תפתר בעונה אחריו אמן, כי ההוא דתנינן תמן: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהם אומרים; ותהיה לו מארה, לבן עשרים שצריך לבן עשר. וגברא דמחוייב מדאורייתא בברכת המזון, אף על גב דלא אכל אלא שיעורא דרבנן, מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא, כשמעון בן שטח דיהבי ליה כסא דחמרא ובריך לינאי וחבריו. ואף על גב דלית הלכתא הכי, דקיימא לן: להוציא אחרים ידי חובתן, עד שיאכל כזית דגן – מכל מקום כזית שיעורא דרבנן הוא, וכיון דאכלה מאן דמחוייב מדאורייתא, כאילו אכל שיעורא דאורייתא, דהוא אכילה שיש בו שביעה בלא דקדוק וצמצום. והרי"ף ז"ל לא פירש בזה כלום.
מתני': בעל קרי מהרהר בלבו וכו' – אמר רבי אבינא: זאת אומרת הרהור כדבור דמי. פירוש, ומי שאינו בעל קרי והרהר בליבו קריאת שמע, יצא בדיעבד. דאי סלקא דעתך לאו כדיבור דמי, למה מהרהר וכו'? ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדיבור דמי. אית מאן דמוקים פלוגתא דרבי אבינא ורב חסדא במחלוקת שנויה, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו', רבי אבינא כרבי יהודה ורב חסדא כרבי יוסי. ואין זה הפירוש נכון, משום דקשיא על רב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור דמי, דאי סלקא דעתך כדיבור דמי, יוציא בשפתיו. והרי רבי מאיר דאית ליה הרהור כדבור דמי, דתניא, אמר ליה רבי מאיר: הרי הוא אומר, "על לבבך", אחר כוונת הלב הן הן הדברים. ותניא: בעל קרי שאין לו מים לטבול, מהרהר ואינו מוציא בשפתיו. והכי אמר רב חסדא, אי סלקא דעתך הרהור כדיבור דמי, יוציא בשפתיו? ואלא על כרחך יש הפרש בין המהרהר ובין הקורא ולא השמיע לאזניו, שזה מוציא בשפתיו וזה אינו מוציא בשפתיו. וכיון דלא איפסיקא הלכתא, נקטינן לחומרא, ככל דאורייתא, כרב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור דמי, ואם הרהר קריאת שמע בליבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא. והא דתניא: לא יברך אדם ברכת המזון בליבו, ואם בירך יצא – תרגומא, ובלבד שיוציא בשפתיו, ואף על פי שלא השמיע לאזנו יצא. ודרב חסדא עדיפא דקם ליה רבי יוחנן כותיה, מדאמר רבי יוחנן במסכת שבת: דיבור אסור הרהור מותר, להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. תרגומא, משום דבעינן "והיה מחניך קדוש" וליכא, כדאיתא במסכת שבת פרק שואל. והאידנא קיימא לן כרבי יהודה בן בתירא ובטלוה לטבילותא לגמרי, בין לקריאת שמע בין לדברי תורה, שדין תפילה ודין דברי תורה בעניין הזה אחד הוא. והרי"ף ז"ל לא הזכיר מדברי רבי אבינא ורב חסדא כלום.
הראב"ד
בעיא ולא אפשטא – אמר אברהם: רבינא דבעא מיניה דרבא הכי ולא פשט ליה מברייתא, משום דדחייה רבינא ואוקמה דאכל שיעור דרבנן, דקסבר כזית וכביצה דרבנן הוא כדדרש רב עוירא. אבל סוגיא דשמעתא כדפסיק ליה רבא, דהא אמרינן בגמרא: תפילה וברכת המזון מצות עשה שאין הזמן גרמא נינהו. ואיכא ספרים דגרסי הכי: ברכת המזון פשיטא, מהו דתימא כיון דכתיב (שמות טז ח): "בתת ה' לכם בערב בשר" וכו' אימא הזמן גרמא הוא, קא משמע לן. ולזו הסוגיא ודאי לא שנא אכל כזית ולא שנא אכל כדי שבעו, עבד ואשה מוציאים אותו. וקטן, כשעונה אחריו מה שהוא אומר כדפירשו בירושלמי, וכזית דאוריתא הוא וכן הלכה. והרב ז"ל לא הביא לא הבעיא ולא תשובתה כי אם הסוגיא, וכן כתב רבינו האי ז"ל. ואין נראין דבריו..
יצא בדיעבד וכו' – אמר אברהם: זה אינו כלום, שלא מצינו תנא שיאמר כן, שלא יהא צריך להוציא בשפתיו. ואפילו רבי מאיר דאמר: אחר כונת הלב הן הן הדברים, לא בא אלא להוציא מדרבי יהודה דאמר צריך שישמיע לאזנו, אבל להוציא בשפתיו צריך, דהא כתיב "ודברת בם". אלא הא דאמר רבי אבינא הרהור כדיבור דמי, לא אמר אלא לענין בעל קרי בלבד שהוא אנוס, שאם טבל אינו צריך לחזור ולקרות, ורב חסדא סבר צריך לחזור ולקרות. וקיימא לן כרב חסדא, דרבי אלעזר ורב אדא בר אהבה מתרצי אליביה. ועוד, דבעינן "ודברת בם", לא שנא אנוס ולא שנא שאינו אנוס. ומה שהביא זה סיוע מענין שבת, לא צריך, דרבי אבינא גופיה הא קא מודה שלא במקום אונס הרהורא לאו כלום הוא. וזהו שלא הזכיר הרב ז"ל מחלוקת רבי אבינא ורב חסדא, משום דאינהו לא פליגי אלא בבעל קרי בלחוד כדפרישנא, ובעל קרי הא בטלוה לטבילותיה ומוציא נמי בשפתיו. זהו דעת הרב ז"ל, שהוא סובר שאפילו ט' קבין אינו צריך. אבל הגאון רבינו האי לא אמר כן, אלא לעולם צריך ט' קבין. ואיכא לסיועי להאי סברא מדאמר רב נחמן בר יצחק: בטלוה לטבילותיה, ולא מיקרי תו טבילה אלא למ' סאה, אבל ט' קבין נתינה הם ולא טבילה. ועוד, מדרב נחמן דתקון חצבא בת ט' קבין, ואיהו ורב נחמן בר יצחק בחד זימנא הוו. ועוד, מדרבא דאמר: מדברי כלן נלמוד, בריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל ט' קבין, דאלמא הכי הלכתא. ותמה על עצמך, איך ר' יהודה בן בתירא יכול לבטל תקנת עזרא, ולבריא המרגיל מיהא צריך טבילה במ' סאה. ואולי נאמר דתקון עזרא ולא קבול טבילה אלא בנקיות ט' קבין בלחוד, וכיון דאתא רבי יהודה בן בתירא ואורי דאין דברי תורה מקבלי טומאה נהגו כולי עלמא כותיה. מיהו ט' קבין כדקיימי קיימי. ובעל קרי מהרהר עד שיתנו עליו ט' קבין, ויחזור ויקרא כרב חסדא. וחולה לאונסו פטור מכלום. וזהו העיקר לפי הסוגיא. אבל ממה שאמרו בירושלמי פרק יום הכפורים: אסור בתשמיש המטה, איתא חמי, ברחיצה אסור, כל שכן בתשמיש המטה? תפתר במקום שאין טובלין. משמע שנהגו שלא לרחוץ כלל במקצת מקומות, לא לתפילה ולא לקריאת שמע. ועל זה סמכו באלו המקומות, לפי שר' יהודה בן בתירא הכל היה מתיר, וחולק על נחום איש גם זו, שבימיו היה, ובלא שום נתינה. והיו מקומות שנהגו כמותו בכל, כמו באלו המקומות, ומקצת המקומות לא נהגו כמותו אלא בטבילה, אבל בנתינה החמירו, ורב נחמן בר יצחק מה שראה העיד. ועוד שסמכו באלו המקומות על מה שאמרו: כל הנפנה ונוטל ידיו וקורא את שמע ומתפלל כאילו טבל, דכתיב (תהלים כו ו): "ארחץ בנקיון כפי" ולא כתיב ארחיץ. ומה שהזכירו במשנה איסור תפילה אחר קריאת שמע אחר דברי רבי יהודה, שהיו דבריו קרובים לדברי רבי יהודה בן בתירא ומתיר דיבור בקריאת שמע, דמשמע דחמירא תפילה מקריאת שמע, דלא פליג רבי יהודה בתפילה, אומר אני שאינו כן, אלא מה שהזכירו בתפילה אחר כך, לא באו אלא להתיר ולומר שלא יפסיק מפני שחמור הוא הפסק תפילה. וכן הקורא בתורה לא יפסיק, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אבל בקריאת שמע פוסק ומהרהר.
מלחמת ה'
כתוב בספר המאור: ונשים בברכת המזון בעיא ולא אפשיטא, ואינה מוציאה אחרים ידי חובתן, דילמא דרבנן היא ולא אתיא דרבנן ומפקא דאורייתא וכו'. והרי"ף לא פירש בזה כלום.
אמר הכותב: והלא פירש ואמר: תפילה ומזוזה וברכת המזון דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. הא משמע שהן חייבות דבר תורה. והטעם שעליו סמך רבינו בזה – משום דרבי יוחנן, דאמר: להוציא רבים ידי חובתן, עד שיאכל כזית דגן. ומה שדחה בה בעל המאור, דמאן דמחייב מדאורייתא בברכת המזון, אף על גב דלא אכל אלא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא, דברי הבאי הם, שכלל גדול אמרו: כל שאינו מחוייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן. והא לאו חומרא דרבנן היא, אלא מילתא דטעמא היא ומדאורייתא היא, דאין מוציאין מן הפטור על החיוב. וכיון דמכל מקום מן התורה אינו מחוייב בדבר בכזית דגן, היכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא?
ועוד, דמסקנא: בכמה מזמנין? בכזית או בכביצה? אסקה אביי בפרק שלשה שאכלו, והוא מסקנא דשמעתא הכא ובפסחים, דבקראי פליגי, רבי מאיר סבר: "ואכלת" זו אכילה, "ושבעת" זו שתייה, ואכילה בכזית; רבי יהודה סבר: אכילה שיש בה שביעה, הוי אומר בכביצה. ושמעינן מינה דכזית וכביצה שיעורא דאורייתא הוא, והכי נמי אסקה רב זביד בפרק יום הכיפורים, ומוכח מיניה דכותבת הגסה שאמרו פחותה מכביצה, והוא מסקנא דשמעתא נמי התם, ועלה סמכינן, ואידחי לה דחויין דאמרינן הכא בשמעתין: כגון דאכיל שיעורא דרבנן דהוא כזית; דלאו דרבנן היא אלא דאורייתא, ובפחות מכזית לא מחייב כלל, לא מדרבנן ולא מדאורייתא. וממילא שמעינן מהא דתניא: אשה מברכת לבעלה, דנשים בברכת המזון דאורייתא וכדקא סלקא דעתין בגמרא.
ואם תאמר: בן לאביו? תיפתר כשמגיע לכלל שנותיו, לפום גמרא דילן דלא קשיא להו בן לאביו בעיקר נוסחי. ואף על גב דבירושלמי אוקמוה בעונה אחריהן מה שהן אומרין, אנן לפום גמרין לא מתוקמא לן הכי, דמאי "באמת אמרו"? פשיטא! ומעולם לא עלה על דעת הגמרא שלנו לומר כן. וירושלמי נמי סבר לה דנשים בברכת המזון דאורייתא, אלא שאין מביאין ממנו ראיה לכאן. ומגיהי ספרים הגיהו במיעוט נוסחאות: ולטעמיך בן מברך לאביו. אלא טעות היא, דקטן אפילו הגיע לחינוך אינו מוציא אחרים אפילו בדרבנן, כדתנן: הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. וטעמא דמילתא, משום דחינוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל. וכן אמרו בהלל כשהיה מקרא קטן.
ורבינו הגאון ז"ל כתב עלה: והא דחיאתא היא, ומתני' קאמרה באמת אשה מברכת לבעלה, וליכא לאוקמה בשיעורא דרבנן ולאפוקי מינה שיעורא דאורייתא בלא ראיה, אלא דבין בהא ובין בהא מברכת לו.
והכי ודאי משמע, דדחויא היא דדחי לה רבינא לרבא לומר: מהא לא תפשוט דאיכא למימר הכי וכדרב עוירא, הא לדידן דלא קיימא לן כדרב עוירא תפשוט כרבא.
ושמעתי שיש מן הגאונים שסמכו הדבר מההיא דאיתמר בפרק שלישי, רב אמר: לא ברית ולא תורה ולא מלכות, ברית לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות לפי שאינה לא בנשים ולא בעבדים; ואם אינן חייבים אלא מדבריהם, מה ראיה נשים ועבדים לעיקר ברכת המזון שבתורה? וזהו דעת הגאונים וסמיכתן בדבר זה.
ואל תתמה; שיש כיוצא בזה בתלמוד בעיות שלא נפשטו במקומן, ובמקום אחר מתברר עיקרן. שתיים מהן בפרק השולח, דאיבעיא להו: אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מאי טעמא, אי משום דוחקא דציבורא, אי משום דלא נגרי בהו, ולא אפשוט בדוכתא, ואפשיט מההיא דתניא במסכת כתובות: נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה וכו', וכן כתבו הגאונים שם. ואחרת באותו הפרק: מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או לא? ולא אפשיטא כלל; ובמסכת כריתות אמרו: קסבר מעוכב גט שחרור אוכל. ועוד בפרק החובל: ביישו ישן ומת מהו? ולא אפשיטא; ובפרק אלו הן הנחנקין אמר רב ששת: ביישו ישן ומת, פטור, וכך היא גרסתו של רבנו שלמה שם. ובפרק אין בין המודר, אבעיא להו: כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דרחמנא הוו? ולא אפשיטא; ובמסכת קידושין ובמקומות אחרים, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, ולא אפשיטא מינה בדוכתא. ובגמרא עצמה בפרק קמא דערכין, דמי ראשי לגבי מזבח מהו נדון בכבודו? תיקו, והתם אתמר בשמעתא דלעיל: והא מבעי מבעיא לך? כי אבעיא ליה מקמי דשמעית להא מתניתא, השתא דשמעית להא מתניתא לא אבעיא לי, וכיוצא באלה סתומות ומפורשות רבות במקומות אחרים. כל שכן בכאן, שאין פשטא של בעיא זו אלא מסוגיות השמועות, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
שלטי הגבורים
הערה שא: לעניין חיוב נשים בברכת המזון אי הוי דאורייתא או דרבנן, כתב הרא"ה: לא אפשיטא הבעיא, הלכך נשים אינם מוציאין את אחרים ידי חובתן. ואם תאמר, מאי שנא מהא דאמרינן לקמן בפרק שלשה שאכלו: להוציא את אחרים ידי חובתן עד ש[י]אכל כזית דגן, ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן, ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה; ואם כן, באשה נמי, אף על פי שאינה חייבת אלא מדרבנן, תוציא אחרים שחייבין מן התורה? יש לומר דלא דמי, דאיש (ד)אף על גב דלא אכל כלום, דין הוא שיפטור את אחרים, דכל ישראל ערבין זה בזה, אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה; לפיכך כשאכל כזית, אף על פי שאינו מחוייב אלא מדרבנן, מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה, שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העוון ולפטור אותם מן המצוות. אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן, עד כאן.
הערה שב: לעניין הרהור אי הוה כדיבור אי לאו, כתב הרא"ש בשם רבינו חננאל דהלכתא כרב חסדא, מדשקלו וטרו רבי אלעזר ורב אדא לתרוצי מילתיה; ואין יוצא בקריאת שמע בהרהור, עד שיוציא בשפתיו. אף על פי שאינו צריך להשמיע לאזניו, כדפסק רב חסדא גופיה לעיל פרק ב' וכו'. ובסוף כתב: אלא אי הרהור לאו כדיבור דמי, למה מהרהר? אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עסוקים והוא יושב ובטל. מכאן כתב בה"ג: קרא קריאת שמע ובא לבית הכנסת ומצאם שקורין קריאת שמע, קורא פסוק ראשון עמהם. עד כאן.