רי"ף על הש"ס/ברכות/דף יא עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
לו" (משלי יט).
אמר רבי יהושע בן לוי: כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים, נופל בגיהנום, שנאמר: "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון" (תהלים קכה).
נושאי המיטה וחילופיהן - תנו רבנן: אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמעשא; ואם התחילו, אין מפסיקין.
תנו רבנן: העם העוסקין בהספדשב, בזמן שהמת מוטל לפניהם - נשמטין אחד אחד וקורין. אין המת מוטל לפניהם - יושבין וקורין, והוא יושב ודומם; הם עומדים ומתפללין, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר: "צדיק אתה ה' על כל הבא עלינו. יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים"שג.
מתניתין:
קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו.
העומדים בשורה, הפנימיים פטוריםשד, והחיצונים חייבין.
גמרא:
תנא: ואם יכולים להתחיל ולגמור, אפילו בפרק אחד או פסוק אחד, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו.
תנו רבנן: שורה הרואה את הפניםבא, פטורה; ושאינה רואה את הפנים, חייבת.
רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל, פטורים; ומחמת כבוד, חייביןבב.
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאיים בבגדו, פושטו ואפילו בשוקשה, שנאמר: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא). כל מקום שיש בו חילול השם, אין חולקין כבוד לרבשו.
מתניתין:
נשים ועבדים וקטניםשז, פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.
גמרא:
קריאת שמע ותפילין, דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. תפילה ומזוזה וברכת המזוןשח, דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא, וכל מצות עשה
הערות ושינויי נוסחאות
הערה בא: נ"ב: לשון הגמרא: הרואה פנימה. ולשון רש"י: הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי השורה הפנימית והאבל יושב שם, עד כאן לשונו. ב"ח.
הערה בב: נ"ב: לשון הגמרא: מחמת עצמן חייבין, ופירש רש"י: מחמת עצמן ולא מחמת כבוד, שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע, עד כאן לשונו. אבל גירסת הרא"ש כגירסת רבינו. ב"ח.
רש"י (ליקוטים)
המקום.
המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים — בגנותו של תלמיד חכם המת.
והמטים עקלקלותם — לעיל מיניה כתיב: "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם", וסמיך ליה "והמטים עקלקלותם", כלומר: המכריעים את חובתם יותר על זכותם להטות אותם לכף חובה, יוליכם ה' לגיהנם את פועלי האון.
אין מוציאין את המת — לקוברו סמוך לזמן קריאת שמע, לפי שמבטלין מן הקריאה.
אין המת מוטל לפניהם — כגון שהמת מוטל בבית אחר והם מספידין אותו כאן. ויש מפרשים, שהמת נתון לצד אחר.
והוא יושב ודומם — האבל.
מתני': לשורה — חלל היקף, ושם האבל יושב.
גמ': מחמת כבוד — שלובג לנחם.
אין חכמה — חשובה נגד ה'.
מתני': נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע — דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ותפילין נמי מצות עשה שהזמן גרמא, דלילה ושבת לא הוי זמן תפילין.
קטנים — ואפילו הגיעו לחינוך, מכל מקום לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן קריאת שמע. וגם לא בתפילין, משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהם.
וחייבות בתפלה — דתפלה רחמי נינהו, ומדרבנן היא, ותקנוה אף לנשים ולחינוך הקטנים.
ובמזוזה ובברכת המזון — דהוי מצות עשה שלא הזמן גרמא, כדמפרש
הערות ושינויי נוסחאות
הערה בג: שלא בא לנחם. ב"ח.
שיטת ריב"ב
והמטים עקלקלותם — לעיל מיניה כתיב "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם" וסמיך ליה "והמטים עקלקלותם", והמכריעים חובתם יותר על זכותם, "יוליכם ה' את פועלי האון".
פיסקא: נושאי המטה וכו':
גמ': סמוך לקריאת שמע — לפי שמבטלין מן הקריה.
אין המת מוטל לפניהם — שהמת בבית אחר, והם סופדין אותו בבית אחר.
והוא יושב ודומם — האבל.
מתני': לשורה — שהיו מנחמים את האבל בהיקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר.
גמ': מחמת הכבוד — שלא לנחם.
אין חכמה — אין חכמה חשובה נגד ה'. כתב הרב דודי ז"ל: הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: המוצא כלאים בבגדו פושטו אעפילו בשוק, דוקא בכלאים דאורייתא, דהוא שוע טווי ונוז, אבל בכלאים דרבנן וכל כיוצא בה קיימא לן: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. וכן בדבר של ממון, כדכתיב "והתעלמת", וכמו שמפורש בגמרא. והרב אלפסי לא חשש לפרש.
מתני': פטורין מקריאת שמע — דמצות עשה שהזמן גרמא היא, ותפילין נמי מצות עשה שהזמן גרמא, דקא סבר לילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו.
קטנים — אפילו קטן שהגיע לחינוך, לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי תמיד אצל אביו בהגיע זמן קריאת שמע.
ולא בתפילין — משום דסתם קטן אינו יודע לשמור שלא יפיח בהם.
תלמיד רבינו יונה
כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים וכו' — כלומר, שמספר בגנותן ואומר העבירות שעשו; דכיון שהם תלמידי חכמים, יש לו לחשוב בלבו שעשו תשובה, כדאמרינן (במכילתין דף יט): אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, והטעם, שמא הרהר בתשובה.
אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע וכו' — יש מפרשים דסמוך לקריאת שמע מקרי חצי שעה, כדאמרינן בפסחים) סמוך למנחה, ורוצה לומר חצי שעה קודם, כדמוכח התם. ורוצה לומר דבשחרית, דזמן קריאת שמע לכתחילה הוא (לעיל דף ט ע"ב) משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו עד סוף הנץ החמה, אין מוציאין את המת אלא חצי שעה קודם שיוכל לראות את חבירו ולהכירו; שאם יוציאו אותו בפחות מזה השיעור, יש לחוש שלא יספיקו לשאת אותו ולקברו, ויעבור זמן קריאת שמע דלכתחילה. אבל כשמוציאין אותו חצי שעה קודם והיה שם שהות קודם זמנה, שרי. ולכאורה נראה שהוא הדין בקריאת שמע של ערבית, שצריך להוציאו חצי שעה קודם צאת הכוכבים, כדי שלא יאחרו התחלת זמנה; אלא מפני שלא היה דרכם להוציא המת קרוב ללילה כל כך, איירי בשל שחרית. אבל למורי הרב נראה שאפשר שבקריאת שמע של ערבית אין להחמיר כל כך, מפני שקריאת שמע של ערבית מצותה עד שיעלה עמוד השחר. ומה שאמר שהתחלתה ביציאת הכוכבים, לא אמרו אלא משום זריזות, שלא יאמר: אוכל קימעא, כדכתבינן לעיל (סימן יג). ויש לשאול, דכיון דאמרינן ואין מוציאין אותו אלא חצי שעה קודם התחלת הזמן בענין שיוכלו לקברו תחלה ולקרות קריאת שמע אחר כך, אמאי הוצרך לשנות במשנה: נושאי המטה וחילופיהן, את שהמטה צריך להם פטורין ואת שאין המטה צריך להם חייביןבד, שהרי לא יצטרכו לעולם לקרות קריאת שמע בדרך? ומתרצינן, דמתניתין איירי כשהוציאוהו בדיעבד סמוך לקריאת שמע. ובירושלמי מקשינן להאי קושיא, ומתרץ: תפתר כגון דהוו סבירין דאית בה עונה, ולית בה עונה; כלומר, שמתחילה שיערו שיוכל להוציאו ולקברו קודם שיגיע קריאת שמע, וטעו בזה השיעור ולא היה להם שעה גדולה כל כך. ולפי הירושלמי נראה דסמוך לקריאת שמע אינו רוצה לומר חצי שעה דוקא, אלא רוצה לומר שאין מוציאין אותו אלא בענין שישערו שיוכלו להוציאו ולקוברו קודם זמן קריאת שמע; והכי גרסינן התם: אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, אלא יקדימו לו שעה או יאחרו שעה; כלומר, יקדימו קודם שיגיע זמן קריאת שמע שעה, שיוכלו להוציאו ולקוברו קודם, או אם כבר הגיע הזמן – יש להם להתאחר גם כן זמן שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל בבית הכנסת או בביתם, ואחר כך יוציאוהו. ומאי דאמר שעה, לאו דוקא שעה ממש, אלא שיעור שיוכלו להספיק לקברו או לקרוא קריאת שמע, כדכתבינן.
והעם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין — אית דאמרי דדוקא קורין, משום דקריאת שמע דאורייתא, אבל התפלה שהיא מדרבנן אין צריך. ואומר מורי הרב נר"ו דהוא הדין דלתפלה נמי נשמטין אחד אחד ומתפללין, ומביא ראיה, מדאמרינן בתוספתא: העם העסוקים בהספד, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. מעשה היה והפסיקו רבותינו בין לקריאת שמע בין לתפלה. וכיון דחזינן לרבותינו דעבדו עובדא לתפלה, שמעינן דהלכתא הכי, דמעשה רב, דמסתמא התלמוד שלנו כמו מעשה שעשו רבותינו סובר. ואף על פי שלא הזכירו ברישא אלא קורין בלבד, ובסיפא בשאין המת מוטל לפניהם אמרו: קורין ומתפללין, הכל דין אחד יש לו, אלא דבסיפא בא להשמיענו הענין האיך הוא, שהם יושבין וקורין והוא צריך להיות יושב ודומם, ובשעה שמתפללין שצריך שיצדיק עליו את הדין, כדמפרש ואזיל.
מתני': קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו — טעמא דמילתא, משום דתנחומי אבלים מדאורייתא, דבכלל גמילות חסדים הוי, וגמילות חסדים מן התורה כדאמרינן (בבא קמא ק א): "והודעת להם את הדרך – זו גמילות חסדים". ולפיכך אמרו, דכיון שעוסק במצוה (סוכה כה א) פטור מן (התורה) [המצוה], ואף על פי שכבר נקבר המת לא יתחיל.
גמ': אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק ראשון וכו' — כלומר, כי אמרינן: "אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו", לא תימא לגמור את כולה, אלא לגמור פרק אחד או פסוק אחד. ודוקא בפנימיים הרואים פני האבל, אבל החיצונים לעולם יתחילו.
רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים — אית דמפרשי לחומרא דארישא קאי, והכי קאמר: כי אמרינן דשורה הרואה את הפנים פטורה, הני מילי באותן שבאין מחמת האבל; אבל הבאין מחמת כבוד, אפילו רואה את הפנים חייבת. ואית דמפרשי דאסיפא קאי, דאפילו בשורה שאינו רואה את הפנים, אם באים מחמת האבל – פטורין. ומחמת האבל, אית דאמרי בקרוביו ובמשפחתו בלבד נקראים מחמת האבל, ואית דאמרי דאפילו שאר בני אדם שבאין לנחמו נקרא מחמת האבל ופטורין.
פושטו ואפילו בשוק — ודוקא בכלאים דאורייתא, דהיינו שעטנז שוע טווי ונוז; אבל בכלאים דרבנן לא, דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והיינו לאו דלא תסור (מפי מורי הרב נר"ו).
מתני': נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע וכו' — פירש רש"י ז"ל, דאפילו קטנים שהגיעו לחינוך פטורים. ויש שמקשין עליו, מדאמרינן בסוכה: קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה. היודע לקרוא, אביו מלמדו פסוק ראשון של קריאת שמע. היודע לשמור תפיליו, אביו לוקח לו תפילין. ויש לומר דהתם לא קאמר על דרך חיוב, אלא להרגילו במצוות. ורבינו יעקב ז"ל מפרש, דבקטנים שלא הגיעו לחינוך מיירי, ולפיכך פטורין; ומאי דקתני בסיפא: וחייבין בתפלה וכו' – לא קאי לקטנים, אלא לנשים ועבדים בלחוד, אבל קטנים, כיון שלא הגיע לחינוך – פטורין מהכל.
גמ': תפלה ומזוזה וברכת המזון דקיימא לן מצות עשה שאין הזמן גרמא וכו' — ואע"פ שהתפלה יש לה זמן קבוע, אפילו הכי, כיון שאמרו: הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו – כמצוה שאין הזמן גרמא דיינינן לה, ולפיכך נשים חייבות. אי נמי מפני שהיא רחמים. ומאי דאמרינן דנשים חייבות בברכת המזון, חיובא דרבנן הוא, ולפיכך אינן מוציאות לאנשים שאכלו כדי שביעה. ושיעור כדי שביעה אינו בפחות מכביצה, שזה לא נקרא אכילה, כדאמר בסוכה: מעשה ונתנו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו, דאלמא משמע דלא חשבינן ליה אכילה, ושיעור שביעה לא הוי אלא כביצה או יותר. ואשה, אע"פ שחייבת בברכת המזון, כיון שאין חיובה מן התורה –
הגהות ושינויי נוסחאות
הערה בד: נ"ב: את שלמטה צורך בהם ואת שאין למטה צורך בהם. ב"ח.
המאור הקטן
הא דאמר רב יהודה אמר רב: "המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק", דוקא בכלאים דאורייתא, דהוא שוע טווי ונוז; אבל בכלאים דרבנן וכל כיוצא בה – קיימא לן: גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה. וכן בדבר של ממון, דכתיב: "והתעלמת", וכמו שמפורש בגמ'; והרי"ף לא חשש לפרשה. והא דרמינן עלה מברייתא: "ולאחותו" מה תלמוד לומר וכו'? ואסיקנא: ונגמר מינה? שב ואל תעשה שאני. ומצאתי בנוסחאות הבאות מספרד דגרסי עלה: וכי תימא נילף מכהן? מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל. וכל הנוסחא אינה מצויה בכל הספרים שלנו, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דלא גרסינן, שכן כתב בפירושו: ומטומאה גופה שהותרה לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה, דלאו שב ואל תעשה הוא, היינו טעמא דלא גמרינן, דהתם לאו כבוד הבריות דחי את לא תעשה, דמעיקרא (דכשנתן) [דכשנכתב] (את) לא תעשה דטומאה, לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים בכהן הדיוט; אבל השבת אבידה ופסח – לכל ישראל נאמר, ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות. אלו דברי רש"י ז"ל. ודעתי נוטה לגרסת הגאונים ז"ל, כמו שכתוב בנוסחאות הבאות מספרד.
שלטי הגבורים
הערה שא: מיימוני פליג על זה וכתב דאדם חשוב לכתחילה יכול להוציאו סמוך לקריאת שמע. והרא"ש וטור אורח חיים סימן עב כתבו כרבינו.
לשון ריא"ז: ואם היה אדם חשוב וכשר, מוציאין אותו לכתחילה קודם שיקרא. ואולם טור יורה דעה סימן שנח הפליג על אביו הרא"ש למה השמיט זה מפסקיו.
הערה שב: ודווקא העם הבאים לשמוע ההספד, אבל החזנים המספידים פטורים מקריאת שמע. ומיהו דווקא ביום הראשון, אבל מיום ראשון ואילך גם החזנים חייבין. לשון הרמב"ן. ההספד שקודם הקבורה לפני המטה, נשמטין כל אחד ואחד וקורין את שמע ואין מתפללין. בזמן שאין ההספד לפני המת, קורין ומתפללין. ולאחר הקבורה אין מפסיקין השורה לא לקריאת שמע ולא לתפילה, אבל ההספד מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפילה, עד כאן טור.
הערה שג: לשון ריא"ז: ואל יאמר: "לא נפרעת ממני כפי מעשי" וכיוצא בדברים כאלו, שהרי אמרו: לעולם לא יפתח אדם פה לשטן.
הערה שד: כתב הרא"ש: ירושלמי. כל העוסקים בהספד מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקריאת שמע ולתפילה. והא תניא: אם יכולין להתחיל ולגמור וכו'? מתניתין ביום א', והא דתני תנא – ביום שני, עד כאן.
הערה שה: כתב מיימון: הרואה כלאיים של תורה על חבירו, אפילו הוא בשוק, קורעו מעליו, אפילו הוא רבו שלימדו חכמה. והרא"ש ז"ל כתב: אף על פי שהמוצא כלאיים דאורייתא פושטו אפילו אם הוא בשוק, דווקא שהלבוש מוצאו בעצמו, שהוא מזיד, אבל הרואה כלאיים על חבירו והלבוש אינו יודע, אין צריך לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו, דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג.
הערה שו: כתב הרא"ש: ירושלמי תני, אין מדקדקין במת ולא בכלאיים בבית המדרש.
הערה שז: התוספות וסמ"ג כתבו, דקטן שהגיע לחינוך חייב. ורש"י פוטר אפילו הגיע לחינוך. ודעת מיימוני נראה כדעת התוספות, ולא ברירא לי דברי מגדל עוז, שכתב דדעת מיימון לפטור אפילו הגיע לחינוך.