רוטנברג על משלי כח


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

נֻסוּ[1], ואין רדף, רשע, וצדיקים ככפיר יבטח.

[1] הניקוד בספר משלי שבידנו הוא: "נָסוּ"; ואילו לפי הפירוש, הנראה לי נכון, אני מנקד "נֻסוּ", ומציין שכל הציוויים "נֻסוּ" שבמקרא (ירמיה מח6, מט8, מט30, נא6 וזכריה ב10) הם ללא ו"ו אחר הנו"ן.

הטקסט הפשוט

"נֻסוּ!", כאשר[2] אין רדף, קורא[3] ה[4]רשע, ואולם[5] בני הצדיק[6] שקטים הם[7] ככפיר, אשר[8] הוא בוטח[9].

[2] ראה הע' 9.

[3] לפי השמטת אמירה

[4] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[5] לפי השמטת חיבור

[6] לפי ריבוי סומך בודד

[7] לפי השמטת מיוחס

[8] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[9] לפי פועל תכונת הבינוני

הפירוש

הרשע קורא לבני ביתו: "נוסו!" גם כשאין[10] איש רודף אחריהם, ואילו בני הצדיקים שקטים הם ככפיר, הבוטח בכוחו. כלומר, הרשע שרוי כל ימיו בפחד, שמא יתנפלו עליו האנשים שהוא מקפחם[11], ולכן הוא קורא לבני ביתו שינוסו, גם בשעה שאיש אינו רודף אחריהם; ואילו בני הצדיק, שאינו מקפח שום בן אדם, שקטים הם ככפיר הבוטח בכוחו ואינו מפחד שמא תתנפל עליו אחת החיות.

[10] הו"ו של "ואין" היא ו"ו הנסיבות (ראה הע' 6 לי6), והוראת "ואין" היא כשאין.

[11] השוה "אלמנות שלחת ריקם וזרעות יתמים ידכא; על כן סביבותיך פחים ויבהלך פחד פתאם", איוב כב9-10. השוה גם את פירושי לפתגם "חרדת אדם וגו'", להלן כט25.

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

עזבי תורה יהללו רשע, ושמרי תורה יתגרו בם1].

[1] לפי הפירוש, הנראה לי נכון, התיבה "בם" טעונה הדגשה; לכן היא מובאת כאן במפוזר.

הטקסט הפשוט

עזבי ה[2]תורה יהללו את[3] ה[2]רשע, ולכן[4] שמרי ה[2]תורה יתגרו בם

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת חיבור

הפירוש

האנשים, העוזבים את התורה ששמרו, יהללו את הרשע; ולכן שומרי התורה יתגרו בם, ר"ל בעוזבי התורה. כלומר, בכך שמי ששמרו את התורה בעבר עוזבים אותה כעת, הם מהללים את הרשע, מאחר שעזיבתם את התורה מתפרשת ע"י הבריות כהוכחה, כי טוב עשה הרשע, שמימיו לא שמר את התורה; ומשום כך אין שומרי התורה מתגרים ברשע, אלא במי ששמרו את התורה בעבר ועזבוה – מאחר שעזיבת התורה על ידי מי ששמרוה בעבר מביאה נזק גדול יותר לשמירת התורה, משמביא הרשע, שלא שמרה מימיו.

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

אנשי רע לא-יבינו משפט, ומבקשי ה' יבינו כַל[1].

[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא: כֹל.

הטקסט הפשוט

אנשי בעל הדין[2] ה[3]רע יסלפו את הבנת[4] ה[3]משפט, ואולם[5] מבקשי ה' יבינו את העיקר[6].

[2] לפי השמטת מוגדר

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי צירוף שלילה (בפועל זמן)

[5] לפי השמטת חיבור

[6] ראה הע' 9.

הפירוש

אנשי בעל הדין הרשע[7] מסלפים את הבנת המשפט, ואולם השופטים, שהם מבקשי ה'[8], יבינו את העיקר[9]. כלומר, עדי השקר, שבעל הדין הרשע שיחדם (*אולי שוחדם), כדי שיעידו בבית המשפט לטובתו, מעידים בבית המשפט בצורה, שממנה מקבלים השופטים תמונה מסולפת ממה שקרה באמת; ואולם השופטים, שהם מבקשי ה' וברצונם להוציא פסק דין לפי תורת ה', אמנם אינם מבינים את כל האירוע, שעליו דנים, אך את העיקר שבאותו אירוע הם מבינים, ועל יסוד הבנה חלקית זו הם מוציאים פסק דין, שהוא לטובתו של בעל הדין הצדיק.

[7] "רע" הוא כאן תואר של בעל הדין הרשע.

[8] בשמונה מקראות אנו מוצאים את הפועל "בקש", שאחריו המושא "את ה'", או "ה'", ומן הכתוב "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד; והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה", שמות לג7, – מן הכתוב הזה מסתבר, כי בדומה לאהל מועד, שמשה ישב בו, וכל מי שביקש לדעת, מהי מצוות ה' במקרה שלו, בא אל אהל מועד ושמע מפי משה, מהי מצוות ה' באותו מקרה – בדומה לאותו אוהל מועד נמצאו מקומות כאלה בתקופת המקרא במקומות רבים בארץ, שבהם ישבו אנשים, שהיו בקיאים בתורת ה', והם הורו תורה זו לכל מי שבא לאותם המקומות. בפתגם שלפנינו הביטוי "מבקשי ה'" הוא כינוי לשופטים צדיקים, שהיו באים לאותם המקומות, כדי לדעת, מהי מצוות ה' במקרים, שהיו מוּבאים לפניהם.

[9] ראה את המאמר "כַל וְכַלָּה", המובא לעיל אחרי הפתגם שביג7, ותראה, כי אחת ההוראות של "כַּל" היא: הדבר החשוב ביותר, העיקר.

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

טוב רש הלך בתמו מעקש דְּרָכִים[1] והוא עשיר.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "דְרָכַיִם".

הטקסט הפשוט

טוב להיות[2] רש, אשר[3] הלך בדרך[4] תמו, גם[5] מלהיות[2] אדם, אשר הוא[6] עקש ב[7]דרכים, והוא עשיר.

[2] לפי השמטת היה (להיות)

[3] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[4] לפי השמטת נסמך

[5] לפי השמטת חיבור

[6] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[7] לפי השמטת יחס

הפירוש

טוב יותר להיות עני, ההולך בדרך היושר[8] שלו, גם מלהיות אדם, שהוא עיקש בדרכים שהוא הולך, והוא עשיר. כלומר, מן הפתגם "טוב רש הולך בתמו מעקש שפתיו והוא כסיל", לעיל יט1[9], עלול מישהו להסיק, כי רק מלהיות כסיל שהוא עיקש בשפתיו, טוב יותר להיות רש ההולך בדרך היושר שלו, ואילו להיות עשיר, שהוא עיקש בדרכים שהוא הולך, טוב יותר מלהיות רש ההולך בדרך היושר שלו – לכן משמיענו הפתגם שלפנינו, כי אותה מסקנה אינה נכונה, והאמת היא, כי להיות רש ההולך בדרך היושר שלו טוב גם מלהיות עשיר, שהוא עיקש בדרכים שהוא הולך. לאמור, הליכה בתום, ר"ל בדרך היושר, טובה גם מעושר.

[8] ראה הע' 5 לי9.

[9] ראה פירושי לאותו פתגם.

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

נוצר תורה בן מבין ורעה זוללים – יכלים אביו.


הטקסט הפשוט

גם[1] כאשר[1] נוצר את[2] ה[3]תורה ה[3]בן, אשר הוא[4] מבין, ואולם[1] הוא[5] רעה בנים[6] זוללים – הוא[5] יכלים את[2] אביו.

[1] לפי השמטת חיבור

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי משפט ניתק לשם (נשוא)

[5] לפי השמטת נשנה (תחליף)

[6] לפי השמטת מוגדר

הפירוש

גם כשנוצר את התורה הבן הצעיר, שהוא בעל מקצוע[7] ואולם הוא מתרועע עם בנים זוללים – הוא יכלים את אביו. כלומר, גם כשהבן הצעיר שומר את מיצוות התורה, והוא גם בעל מקצוע ומשתכר מכך, ואולם יחד עם זה הוא מתרועע עם[8] בנים זוללים – סופו[9] שיכלים את אביו, כיוון שחזקה על חבריו הזוללים, שיסירו אותו מדרכו הישרה ויתנהג כמותם.

[7] "מבין" – בעל מקצוע; ראה הע' 4 ליז24.

[8] "ורעה זוללים" – מתרועע עם בנים זוללים; ראה הע' 4 ליג20.

[9] זמן עתיד של "יכלים" אחרי זמן הווה של "נוצר" ו"רעה" מלמדנו: מי שנוצר תורה כבן מבין, ועם זאת הוא רועה זוללים, ר"ל מתרועע איתם – סופו שיכלים את אביו.

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

מרבה הונו בנשך ובתרבית[1] – לחונן דלים יקבצנו...

[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "ובתרבית (וְתַרְבִּית קרי)".

הטקסט הפשוט

אדם, אשר[2] מרבה את[3] הונו בנשך ובתרבית – לחונן דלים יקבצנו...

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

הפירוש

מי שמגדיל את הונו בנשך ובתרבית[4], שהוא לוקח מן הלווים, מקבץ את ההון הזה, כדי לחונן[5] בו דלים...[4]. (*נראה שהציון והנקודה נכתבו בטעות) כלומר, מי שמלווה את כספו או את פירותיו לאחרים, ומגדיל את הונו עי"כ שהוא מקבל מן הלווים נשך ותרבית, אומר שההון הזה דרוש לו כדי להלוותו בלי ריבית לדלים...[6]

[4] אין ספק, ש"נשך" ו"תרבית" היו בימי המקרא שני סוגים של ריבית, אלא שאין ההבדל שביניהם ברור לנו (ראה הע' 1 לערך "תרבית" במילון בן יהודה).

[5] המלווה כסף לעני ללא ריבית וללא ביטחון, כי יחזיר לו העני את הכסף הזה – חונןאותו. השוה "כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה", תהלים לז26; "טוב איש חונן ומלוה, שם קיב5; וכן "לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן", שם לז21.

[6] הדברים באירוניה נאמרו: האדם הזה מרבה את הונו באמצעות הנשך והתרבית, שהוא לוקח מן הלווים, והוא מתחסד ואומר שהוא מקבץ את ההון הזה, כדי לחונן בו דלים, ר"ל להלוותם כסף ללא ריבית... – לא פירשתי את הפתגם לפי הש' אמירה ר"ל כאילו היה כתוב: "מרבה הונו בנשך ובתרבית [אומר, כי] לחונן דלים יקבצנו" – משום שיותר מסתבר, כי הפתגם נאמר באירוניה.

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה.


הטקסט הפשוט

אדם, אשר[1] מסיר את[2] אזנו משמע את[2] דברי[3] ה[1]תורה, גם תפלתו תועבה היא[4].

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי השמטת נסמך

[4] לפי השמטת היה (בינוני)

הפירוש

מי שאוטם את אזנו, ואינו שומע את דברי התורה, גם תפילתו תועבה. כלומר, יש אדם, שאמנם אינו מקיים את מיצוות התורה, ואולם הוא מתפלל, וייתכן שמישהו יהא סבור, שאין לראות בו רשע. על כך אומר הפתגם, שאין זה נכון, כי לא זו בלבד, שאין לראות בתפילתו מעשה טוב, אלא שעצם תפילה זו תועבה היא, מאחר שזו חוצפה של אדם שאינו רוצה לשמוע את תורת ה', ועם זאת הוא מבקש מה' כי יעזור לו[1].

[1] ז"ל א"ש הרטום לפתגם זה: "לא זו בלבד שאין ה' מקבל את תפלתם של המסרבים לשמע לדברי תורה, אלא שהוא רואה בתפלה זו מעשה תועבה. השוה טו, ח, וש' א טו".

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

משגה ישרים בדרך רע – בשחותו הוא1] יפול, ותמימים ינחלו טוב.

[1] התיבה "הוא" טעונה הדגשה, ולכן מתחתי קו תחתיה.

הטקסט הפשוט

אדם, אשר[2] משגה אנשים[3] ישרים ומוליכם[4] בדרך רע – בשחותו הואיפל (*צ"ל יפול), וה[2]אנשים ה[2]תמימים ינחלו דבר[3] טוב.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת מוגדר

[4] לפי השמטת מיוחס (ליד פועל)

הפירוש

מי שמתעה אנשים ישרים ומוליכם בדרך רע – הואיפול בשחת[5] שלו, והאנשים התמימים ינחלו דברים[6] טובים. כלומר, מי שמתעה אנשים ישרים ומוליכם בדרך שבה שחת, בתקווה שהם יפלו באותה שחת, והוא יקח את כל הדברים הטובים, שהם יקחו איתם לאותה דרך – תקוותו לא תתמלא, כיוון שהוא עצמו יהיה זה שיפול לאותה שחת, והאנשים התמימים ינחלו את הדברים הטובים, שהוא לקח איתו לאותה דרך.

[5] בור שכורים אותו, כדי שבני אדם יפלו לתוכו, נקרא במקרא בכינויים הבאים, שהאותיות שי"ן וחי"ת הן מאותיותיהם העיצוריות: א. שׁוּחָה(ראה "כי כרו שוחה לנפשי", ירמיה יד20; ועוד שלושה מקראות כאלה); ב. "שְׁחִית" (השוה "וימלט משחיתותם", תהלים קז20, ו"נלכד בשחיתותם, איכה ד20); ג. "שחת" (השוה "כרה שחת בה יפל", לעיל כו27; ועוד 22 מקראות כאלה). לכן מסתבר, שגם "בשחוּתו" שבפתגם שלפנינו הוראתו בשְחוּת שלו ר"ל שגם "שחוּת" הוא כינוי לבור הנ"ל. ואין זה מן הנמנע, שגם ביחזקאל יט4 ויט8 הניקוד הנכון הוא "בִּשְׁחֻתָם נתפש". מכל מקום אני מוצא לנכון לציין כאן, שכיום אי אפשר לדעת, אם אמנם ארבעת הכינויים "שׁוּחָה", "שְׁחוּת", "שְׁחִית", ו"שַׁחַת" לאותה צורה של בור מכוונים הם, או שכל אחד מהם הוא כינוי של בור בעל צורה אחרת.

[6] "[דבר] טוב" – דברים טובים (ראה הע' 7 ליא13).

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

חכם בעיניו איש עשיר, ודל – מבין, יחקרנו.


הטקסט הפשוט

חכם הוא[1] בעיניו ה[2]איש ה[2]עשיר, ודל הוא[1] בעיניו[3] ה[2]מבין, אשר[4] יחקרנו.

[1] לפי השמטת היה (בינוני)

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת נשנה

[4] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

הפירוש

איש עשיר חכם הוא בעיניו, והפקיד[5] החוקר אותו פחוּת ערך[6] הוא בעיניו. כלומר, כשאיש עשיר, המחזיק את עצמו לחכם, בא לבית המשפט, ופקיד בית המשפט חוקר אותו – הפקיד השה, שהמשכורת שלו זעומה, חסר ערך הוא בעיניו, והוא משיב בגאוה על שאלותיו.

[5] הוראת "מבין" היא כאן: בעל מקצוע (ראה הע' 4 ליז24), וכאן הכוונה לפקיד בית המשפט, החוקר את בעלי הדין, וחקירה זו היא מקצועו.

[6] "ודל" – ופחות ערך; השוה "הנה אלפי הדל במנשה", שופטים ו15.

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

בעלץ צדיקים רבה תפארת, ובקום רשעים יחפש אדם.


הטקסט הפשוט

בעלץ ה[1]צדיקים רבה ה[1]תפארת, ואולם[2] בקום ה[1]רשעים יחפש ה[1]אדם.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת חיבור

הפירוש

כשהצדיקים שמחים רבה התפארת; ואולם כשהרשעים מגיעים לשלטון[3] יחופש האדם הפשוט[4]. כלומר, כשהצדיקים שמחים, משום שהשלטון עבר לידם, מתקיימת תהלוכת פאר בחוצות, שרבים המשתתפים בה, משום שבני האדם הפשוטים יודעים, כי בשלטון הצדיקים יהיה מצבם טוב יותר; ואולם כשהרשעים מגיעים לשלטון, ויש צורך להתנגד להם בכוח – מחפשים את האדם הפשוט, המסתתר אז, משום שהוא מפחד, שמא יתנקמו בו הרשעים[5].

[3] "בקום רשעים" כשהרשעים מגיעים לשלטון. השוה "ויקם מלך חדש על מצרים", שמות א8; "ויקם יהורם על ממלכת אביו", דה"ב כא4; ועוד.

[4] "אדם" – האדם הפשוט (ראה הע' 6 ליב3).

[5] מסתבר, שאין הכוונה לשלטון במדינה דווקא, אלא גם לשלטון מקומי שבכל יישוב ויישוב – עכ"פ הפתגם שלפנינו קובע את העובדה המעציבה, כי ההמון, שהוא הסובל העיקרי מעיוותי שלטון הרשעים, אינו מוכן, ואף אינו מסוגל, לעזור לאלה, שרוצים להפיל בכוח את שלטון הרֶשע.

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועזב ירחם.


הטקסט הפשוט

אדם, אשר[1] מכסה את[2] פשעיו, לא יצליח; ואולם[3] אדם, אשר[1] מודה ועזב אותם[4], ירחם.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי השמטת חיבור

[4] לפי השמטת נשנה (תחליף)

הפירוש

מי שמכסה את פשעיו לא יצליח; ואילו מי שמודה על פשעיו ועוזב אותם ירוחם ע"י מי שהוא פשע בו. כלומר, המכסה פשעיו לא יצליח, משום שהסתרתו לא תמנע את התגלותם (*המילה לא ברורה) של אותם פשעים; ואילו מי שמודה כי פשע וחדל מלפשוע – ירחם עליו מי שהוא פשע בו.

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפל ברעה.


הטקסט הפשוט

אשרי אדם, אשר[1] מפחד תמיד, ואולם[2] אדם, אשר[1] מקשה את[3] לבו, יפל ברעה.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת חיבור

[3] לפי השמטת יחס

הפירוש

יפה חלקו[4] של אדם, המפחד תמיד; ואילו אדם, המקשה את ליבו[5] ואינו מפחד, סופו שיפול ברעה. כלומר, יפה חלקו של אדם, שמפחד תמיד, שמא יקרה דבר רע, והוא נוקט אמצעים למניעת הדבר הרע, גם כשהאפשרות כי יקרה דבר רע נראית להיות מועטת ביותר; ואילו אדם, המקשה את ליבו ושולל ממנו בכך את האפשרות של יצירת רגש הפחד[5] – אדם זה סופו שבמוקדם או במאוחר הוא יפול ברעה שתקרה.

[4] ראה הוראת "אשרי" בהע' 10 ליד21-22.

[5] הלב, שראו בו אז את יוצר הרגשות, הוא אבר רך; ומשום כך היתה מקובלת הדעה, שרק בהיותו במצב רך הלב מסוגל למלא את תפקידו כראוי, ואילו כשמצבו נעשה קשה נשללת ממנו אפשרות זו. הוראת "ומקשה לבו" היא איפוא: מי שמביא את ליבו למצב קשה בכך, ששולל ממנו את יצירת רגש הפחד. גם הפירוש של "ויחזק ה' את לב פרעה", שמות ט12, הוא: ה' עשה את ליבו של פרעה חזק, ר"ל קשה[5א], ושלל ממנו בכך את האפשרות של יצירת רגש הפחד מפני העונש, העלול לבוא עליו מחמת הימנעותו לשלח את בני ישראל.

[5א] השוה "חזקו פניהם מסלע", ירמיה ה3; ועוד.

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

ארי נהם ודב שקק מושל רשע על עם דל.


הטקסט הפשוט

כמו[1] ארי אשר[2] נהם וכמו[1] דב, אשר[2] שקק מושל ה[3]רשע על ה[3]עם ה[3]דל.

[1] לפי השמטת יחס

[2] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

הפירוש

כמו ארי שנוהם וכמו דוב ששוקק, מושל הרשע על העם הדל. כלומר, כשם ששתי חיות אלה מונעות מטרפם כל התנגדות ע"י קולות הפרא שהן משמיעות, משמיעים גם פקידיו של המושל הרשע קולות שחץ, כשהם באים אל בניו של העם הדל, ומונעים בכך כל התנגדות לקיפוחם[4].

[4] השוה דברי בעל המצודות: "כמו שאגת הארי והדוב מפחד (*צ"ל מפחיד) את הבהמות (*לפנינו 'הבריות') כן תפחיד ממשלת הרשע על עם דל".

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

נגיד חסר תבונות וְרָב[1] מְעֻשָּׁקוֹת[1], שֹׂנְאֵי בצע – יאריך ימים.

[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת שנאי (שֹׂנֵא קרי)".

הטקסט הפשוט

נגיד, אשר הוא[2] חסר דברי תבונה[3], ואולם[4] הוא[5] רָב את[6] ריב[7] הנשים[8] ה[9]מְעֻשָּׁקוֹת, את[6] ריב[7] האנשים, אשר הם[9] שנאי בצע – יאריך ימים.

[2] לפי משפט ניתק לשם (נשוא)

[3] לפי ריבוי סומך בודד

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת נשנה (תחליף)

[6] לפי השמטת יחס

[7] לפי השמטת נסמך (נגזר)

[8] לפי השמטת מוגדר

[9] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

הפירוש

נגיד, שחסרים לו דברים מסוימים של התבונה, אך הוא רב את ריבן של הנשים המעושקות[10]; את ריבם של האנשים שהם שונאי בצע – יאריך ימים בתפקידו. כלומר, כדי שנגיד, הממלא תפקיד חשוב בחברה, יאריך ימים בתפקידו, אין זה מן ההכרח, שיהיו ידועים לו כל הדברים, שהתבונה מקנה אותם לאדם. גם אם חסרים לו אחדים מאותם הדברים, אבל – הוא רב את ריבן של האלמנות, שבאין להן בעלים אנשים מבקשים לעשוק אותן; הוא רב את ריבם של האנשים, שהם שונאי בצע, שהיות שדרכי הבצע אינן ידועות להם אנשים מבקשים לקפח אותם – אם נגיד זה רב את ריבן של אותן האלמנות ואת ריבם של אותם שונאי בצע, הוא יאריך ימים בתפקידו, אע"פ שחסרים לו דברי תבונה מסוימים; וזאת משום שהמקופחים בחברה, המהווים את הרוב שלה, יתמכו בו[11].

[10] השוה "הַמְעֻשָּׁקָה בתולת בת ציון (*צ"ל צידון)", ישעיה כג12.

[11] הדעת נותנת, כי הפתגם שלפנינו נוצר בתקופה, שבה מושל העם עשה רבות להשלטת הצדק בארץ, ובני האדם, שראו את עצמם מקופחים עי"כ שאותו מושל שלל מהם את האפשרות לדכא את עניי העם, מתחו עליו ביקורת בטענה, שהוא בוּר בשטחים מסוימים של המדע באותם הימים.

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

עבד אדמתו ישבע לחם, ומרדף רִיקִים[1] ישבע ריש.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "רֵיקִים".

הטקסט הפשוט

אדם, אשר[2] עבד את[3] אדמתו, ישבע לחם; ואולם[4] אדם, אשר[2] מרדף עבודות ריק[5], ישבע ריש.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי ריבוי סומך בודד

הפירוש

מי שעובד את אדמתו ישבע לחם; ואילו מי שמבקש תמיד[6] עבודות ריק, ר"ל עבודות שוא[7], ישבע עוני[8]. כלומר, מי שעובד את אדמתו, ורק בזמן שהוא פנוי מעבודה זו הוא מבקש עבודה במקומות אחרים – ישבע לחם שייאפה מתבואת אדמתו; אבל מי שמרדף עבודות שוא, ר"ל מי שמבקש כל הזמן[6] עבודה במקומות אחרים, בגלל השכר, שהוא מקבל מייד, ואת אדמתו שלו הוא מזניח – ישבע עוני ולא לחם, כיוון שרק העבודה באדמתו שלו מבטיחה לאדם אכילת לחם לשובע בכל ימות השנה[9].

[6] ראה הע' 7 ליב11.

[7] ראה הע' 8 ליב11.

[8] ל"ישבע ריש" השוה "שבענו בוז", תהלים קכג3.

[9] וריאציה לפתגם זה הוא (*אולי היא) הפתגם שביב11.

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

איש אמונות רב ברכות, ואץ להעשיר לא-יְנַקֶּה[1].

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "יִנָּקֶה".

הטקסט הפשוט

איש יחסי אֵמון[2] הוא[3] רב ברכות, ואץ להעשיר את עצמו[4] איש, אשר לא-ינקה את עובדיו[5].

[2] לפי ריבוי סומך בודד

[3] לפי השמטת היה (בינוני)

[4] לפי השמטת פעול (בהפעיל)

[5] לפי השמטת פעול

הפירוש

מי שמתייחס לעובדיו באמון הוא רב ברכות, ואילו מי שלא-ינקה את עובדיו, ר"ל מי ששולל מהם את ניקיון הכפיים[6], דהיינו את טוהר המידות[7], מזרזם[8] כדי להתעשר. כלומר, מי שמתייחס לעובדיו באימון – הם מרבים לברכו; ואולם מי שמעדיף את העושר על הברכות של עובדיו מזרז את עובדיו, שיעבדו יותר קשה, כדי להתעשר[9].

[6] "לא-יְנַקֶּה", לפי צירוף שלילה (בפועל זמן)– ישלול את הניקיון.

[7] השוה "ארחץ בנקיון כפי", תהלים ח6.

[8] "אץ" מזרז. ראה הע' 10 ליט2.

[9] השוה את פירושי ל"יד ליד לא ינקה רע", לעיל יא21, ול"רשע עשה פעלת שקר וגו' לעיל יא18.

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

הכר פנים לא טוב, ועל פת לחם יפשע גבר.


הטקסט הפשוט

הכרת[1] פנים היא[2] דבר[3] לא טוב, ועל פת לחם יפשע גבר.

[1] ראה הע' 4.

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי השמטת מוגדר

הפירוש

הכרת[4] פנים היא דבר לא טוב, ר"ל לא רצוי, ובגלל[5] פרוסת לחם[6] גבר פושע. כלומר, שתי עובדות יש בהן לכאורה כדי להעיד, כי משפט מסוים של שופט משפט צדק הוא: א. בשעת המשפט לא הכיר השופט את פניו של בעל הדין שזיכהו לאחר מכן בפסק דינו, ואוליי אף יגער בובשעת הדיון; ב. סכום הכסף, שעליו התדיינו בעלי הדין באותו משפט, קטן הוא ביותר, באופן שאם אמנם שוּחד השופט באותו משפט, היה סכום הכסף שקיבל מועט ביותר, ואין להניח, כי בשביל סכום כסף מועט כל כך היטה השופט את הדין. ואולם לאמיתו של דבר אין בשתי עובדות אלה גם יחד כדי להעיד על אי-שיחודו של השופט באותו משפט – וזאת משני הטעמים הבאים: אשר לעובדה, כי השופט, שזיכה את בעל הדין בפסק הדין, לא הכיר את פניו בשעת המשפט – ייתכן, שעשה זאת בכוונה, כדי שלא יחשדוהו בלקיחת שוחד[7]; ואשר למיעוט הסכום – דבר ידוע הוא, כי גבר, ר"ל שופט[8], הלוקח שוחד, עושה זאץ גם כשסכום הכסף, שהוא מקבל, אינו מספיק אלא לקניית פרוסת לחם בלבד[9].

[4] המלה "הכר" היא שם פעולה(ראה הע' 5 לי14 (*אולי ו14)), והוראתה: הכרה

[5] "ועל" – ובגלל; השוה "לא יומתו אבות על בנים", דברים כד16; ועוד.

[6] כזו הוראת "פת לחם" בכל מקומותיה במקרא.

[7] בפתגם "שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט", לעיל יח5, מבוטא הרעיון שברישה של הפתגם שלפנינו ביתר פירוט.

[8] השם "גבר" בא כאן להטעמה: השופט הריהו "גבר", ר"ל אדם חשוב ובעל השפעה; ובכל זאת יש ששופט פושע בגלל פרוסת לחם בלבד.

[9] הצירוף "פת לחם" הוא ביטוי של הפרזה, והכוונה היא, שסכום השוחד הוא קטן ביותר.

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

נבהל, (*נראה שהפסיק בטעות) להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו1].

[1] לפי הפירוש, הנראה לי נכון, הכינוי של "יבואנו" צריך להיות מודגש. לכן תיבה זו מובאת כאן במפוזר.

הטקסט הפשוט

נבהל ודואג[2] להון ה[3]איש רע ה[3]עין, ולא ידע, כי ה[3]חסר (*המילה לא ברורה) יבוא וימוטט[2] אותו4].

[2] לפי השמטת מיוחס (ליד פועל)

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת ש"ג מודגש(ראה גם הע' 7).

הפירוש

האיש העשיר[5] והקמצן[6] נבהל ודואג להונו, ואינו יודע, כי הפגע יבוא וימוטט אותו עצמו. כלומר, העשיר הקמצן נבהל, הואיל והוא חש, כי משהו עלול לפגוע בו, והיות שהונו חשוב לו מכול, הוא דואג לאותו הון; ואולם אין הוא יודע, כי הפגע, שמבואו הוא חושש, אמנם יבוא, אלא שלא בהונו יפגע אותו פגע, אלא בו עצמו, ר"ל בבריאותו[7].

[5] "איש" – עשיר (ראה הע' 6 ליב3).

[6] "רע עין" קמצן. השוה "אל תלחם את לחם רע עין", משלי כג6.

[7] אם המלה "יבואנו" לא היתה מנוסחת לפי השמטת ש"ג מודגש היה כתוב "יבוא אותו", שלפי השמטת מיוחס (ליד פועל)היה הפירוש, כאילו היה כתוב: "יבוא [וימוטט] אותו". ראה גם פירושי לפתגם שלעיל י24, (*צריכה להיות נקודה במקום פסיק)

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

מוכיח אדם אַחַר[1] יָחֹן[1] – ימצא ממחליק לשון.

[1] בס' משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקודן של אותן תיבות הם: "אַחֲרֵי (*לפנינו אַחֲרַי) חֵן".

הטקסט הפשוט

מי, אשר[2] מוכיח אדם, ו[3]אחר יָחֹן אותו[4] – ימצא חן[5] יותר[6] מאדם אשר[2] מחליק לשון.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת חיבור

[4] לפי השמטת נשנה (תחליף)

[5] לפי השמטת פעול

[6] לפי השמטת מיוחס

הפירוש

מי שמוכיח אדם, ואחר כך[7] הוא חונן אותו, ימצא חן יותר ממי שמחליק לשון. כלומר, מי שמוכיח אדם ומסביר לו, כי הדרך, שבה הוא הולך, אינה טובה, ואחרי תוכחת זו שלו הוא מתייחס לאדם שהוכיחו באדיבות[8], ימצא חן בעיניו של אותו אדם יותר משמוצא חן בעיניו מי שמחניף[9] לו[10].

[7] "אחר" –אחר כך. השוה "וסעדו לבכם אחר תעברו", בראשית יח9; ועוד.

[8] "יחֹן" – יתייחס באדיבות. השוה "גוי עז פנים אשר לא ישפ פנים לזקן ונער לא יחן".

[9] ממחליק לשון" – ממי שמדבר דברים חלקים, ר"ל דברי חנופה.

[10] לפתגם צורה של חרוז: "מוכיח אדם, אחר יָחֹן, / ימצא ממחליק לָשוֹן.

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הטקסט המקראי

גוזל אביו ואמו ואמר: "אין פשע" – חבר הוא לאיש משחית.


הטקסט הפשוט

בן, אשר[1] גוזל את[2] אביו ואמו, ואמר: "אין פשע", חבר הוא לאיש, אשר[3] משחית הון העם[4].

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[4] לפי השמטת פעול

הפירוש

מי שגוזל את רכוש אביו ואמו, ואומר שאין בכך פשע – דומה הוא למושל[5] המשחית את רכוש העם. כלומר, כשם שהמושל יכול ליהנות מהון העם רק לצורכי פרנסה סבירים ולא לחיי בזבוז – כך מותר לו לבן ליהנות מהון אביו ואמו[6] רק כדי צרכיו, ואסור לו לגזול מהונם למטרות אחרות[7].

[5] "איש" – מושל (ראה הע' 6 ליב3).

[6] א. כהנא, בפירושו לפתגם זה, כתב: "ואמו. תיבה זו מיותרת היא כאן ומקלקלת את המשקל, וכנראה היא דיטוגרפיה של לאמר שלאחריה" – ולא היא: זהו פתגם בעל שלוש צלעות: "גוזל אביו ואמו, / ואמר: 'אין פשע' / – חבר הוא לאיש משחית". ורבים כאלה בקובצי הפתגמים שבס' משלי.

[7] כוונתו של מחבר הפתגם הזה היתה, כמסתבר, להפנות את תשומת ליבו של הקורא לעובדה, שאותם אנשים, אשר הם עצמם גוזלים את רכוש הוריהם (ואוליי הכוונה להורים זקנים, שאין כבר בכוחם להתנגד), ואינם רואים בכך שום פשע – אותם אנשים עצמן הם מן הצועקים חמס על השחתת רכוש העם על ידי המושל.

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

רוטנברג על משלי פרק כח פסוק 25,26

הטקסט המקראי

רחב נפש יגרה מדון, ובטח על ה' – ידשן;[1] בוטח בלבו הוא כסיל, והלך בחכמה – הוא ימלט.

[1] בס' משלי שבידנו המלה "ידשן" היא סוף פסוק 25.

הטקסט הפשוט

אדם, אשר הוא[2] רחב אות[3] נפש, יגרה מדון, ואם[4] הוא[5] בטח על ה' – ידשן; ואולם[4] אם[4] הוא[5] רק בוטח בלבו – הוא כסיל, אבל[4] אם[4] הוא[5] גם[4] הלך בדרך[3] ה[2]חכמה – הוא ימלט.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת נסמך

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת נשנה (תחליף)

הפירוש

מי שאוות נפשו, (*נראה שצריך למחוק הפסיק) רחבה היא, ר"ל צורכי פרנסתו[6] מרובים הם – מגרה ריב; ואם הוא בוטח על ה' – ידושן, ר"ל יתן לו ה' את פרנסתו ברווחה. ואולם אם הוא רק בוטח בה' בליבו – הוא כסיל, אבל אם הוא גם הולך בדרך החוכמה – הוא יימלט. כלומר, מי שצורכי פרנסתו מרובים הם, ודרוש לו כסף רב למילוי צרכים אלה, דוחק את רגלי אנשים אחרים בהרחבת מישלח ידו, ובכך הוא מעורר ריב; ואם הוא בוטח על ה' ואינו דוחק את רגלי הבריות בהרחבת מישלח ידו – נותן לו ה' את פרנסתו בריווח. ואולם אם בטחונו על ה' מצטמצם בכך, שהוא בוטח בו בליבו, ואינו עושה שום דבר, כדי להשתכר לפרנסתו – הוא כסיל; ורק אם, נוסף לביטחונו בליבו על ה', הוא גם הולך בדרך החוכמה, ר"ל הוא עוסק במישלח ידו ומקווה, כי ימציא לה' (*נדצ"ל 'לו ה) את פרנסתו מאותו משלח יד – הוא יימלט מצרתו.

[6] בששת הכתובים, שמצוי בהם הצירוף "אות נפש", כגון "בכל אות נפשך תאכל בשר", דברים יב20, הוראת הצירוף הזה היא: שאיפת אדם למלא צורך מסוים שלו.